RSSכל הפוסטים המתוייגים ב: "שואה"

הבעל שם טוב בית כנסת

יהודי אינו בוער ככה סתם בקלות

כל כך הרבה עלה למעלה דרך הארובות של המחנה. שירים, מילים, מתכונים, צחוקים, רכילות, מריבות. חיים שלמים. אנחנו זוכרים את הגדרות אבל אף אחד לא זוכר את הדגים הממולאים של אמא שלי ואת טעם חלות השבת, וגם אני שכחתי…

5

מפגש רקפת ואפרוחים שמחפשים אמא אחרת

"למה שמישהו שיש לו אמא עירקית ירצה לאכול אוכל פולני?" שאל מוריד הגשם ולי לא היתה תשובה. אני רק יודעת ששנים כל העירקים במשפחתי מתענגים ב"מפגש רקפת" על גפילטע, רגל קרושה וכבד קצוץ אלוהי

9

אנילביץ' יקר וגם עוגת ענבים, דבש ושמן זית

"בגלל הקאסמים בדרום לא לוקחים את ילדי בית הספר לפגוש את גיבור מרד גטו וארשה. הם יודעים מי זה אלכס מהיפה והחנון אבל לא יודעים מי אתה…". שיחה עם מרדכי אנילביץ' וגם עוגת דבש, ענבים ושמן זית משגעת

f1

עוגת תאנים ואשה חסרת בושה

כולם קראו לה "הנאצית" והיא סתמה את הפה כדי לא להפליל את כל מי שהצילה, כדי לא לספר מי זרק את הילדים שלו לאש ומי מכר את מי. בזכרוני היא האשה היפה תחת עץ התאנה

____ __

סבא אברהם והמלפפונים החמוצים של הוילדה חיה

הסיפור על סבא אברהם, שהיכה גוי למוות וברח לפלסטינה והפך לחלוץ. איש רחב גוף ויפה, שאהב עבודה ואדם. "אל תברחו, בית לא עוזבים כך סתם" הפציר בשכניו הערבים לא לעזוב ואלו לא שמעו לו. לזכרו של אברהם ברנדפלד החלוץ

IMG_7866

חיים רפאל – מהגהינום לנווה מדבר

סיפור שתחילתו בסיוט וסופו בלקרדה. איש רחב לב, סלוניקאי, שראה את המוות ומצא את כוחות הנפש לשיר שיר באיטלקית לילד שנדחף לדרגש שלו, באושוויץ. סיפור על חברות ארוכת שנים ועל איש שדבק בחיים. חיים רפאל, המלך של שוק לווינסקי

אבק אדם או הזדמנות פז להיות בני אדם?

הנשים השקופות מהפיליפינים – אבק אדם או ההזדמנות שלנו להיות בני אדם?

“לכי קני לך משהו שאת לא צריכה" פקד עליי שימון, חברי הטוב והאלוהים שלי בעיתות מצוקה. התקשרתי לספר לו שעליתי עוד גבעה בהר ושהנוף כל כך יפה מלמעלה, רק שאני לא יודעת מה לעשות עם פחד הגבהים שתקף אותי. בקולו נשמעה שמחה שלמה, שלמה יותר מזו ששמעתי אצל הורי. אצלם אני מזהה דאגה "תגידי, את […]

שלום עליכם

שואה? לא תודה

אחר כך פגשתי את האיש הזה בכל מקום, בכוך בו הונחו המעילים שלנו, במעלה המדרגות, תחת מיטתי, בין עצי הפיקוס שמול ליבוביץ, בחלון השירותים, בחלום. אינני יודעת מדוע דווקא התמונה הזו מסמלת את הסיוט שלי. בזכרוני חרוטים גם נשים ערומות, הררי שיער לפיאות, אנשים תלויים בפתח המחנה, גבר מוכה רעב, כורע וזועק מול גדר התיל במחנה והזקנה שחצי פניה מכוסים באריג שחור.