היכל התהילה של צלמי האוכל הישראלים
הבמאי ז'אן לוק גודארד אמר: "שכשאתה מצלם פנים אתה מצלם את הנשמה שמאחוריהן". כך כשצלם אוכל מצליח להעביר בפריים אחד את הטעם, הריח והטקסטורה של האוכל שמונח לפניו, הוא מצלם נשמה. את זו של האוכל ושל מי שבישל אותו.
זו לדעתנו הגדולה של צלמי האוכל הטובים, לא מיומנות בפוטושופ, לא בעלות על ציוד יקר, אלא היכולת לראות את האוכל ולתקוף בעזרת פריים אחד של טבע דומם את כל החושים שלנו.
אנחנו גאים לפתוח את סדרת הכתבות בבייגלה שמאירה צד מאד חשוב בקולינריה, הצד שבעצמו מאיר את כל הסצנה הרוחשת – הצילום.
רצינו להפנות מבט ופוקוס לאנשים שעומדים עם הרבה סבלנות שעות ארוכות מהצד השני של העדשה במצוד אחר הפריים המושלם. לצלמי האוכל.
בחודשים הקרובים נעלה בכל שבוע פוסט שיוקדש לצלם אחד. הוא יכול להיות מקצוען שמתפרנס מצילום אוכל, שף עם תשוקה לתיעוד היצירה שלו או צלם חובב מוכשר ביותר.
מטרתנו היא גם לארגן לקראת סוף השנה תערוכה שתציג את המיטב של צלמי האוכל הישראלים.
בדף זה נעדכן מידי שבוע את השמות הרשימה הארוכה של צמרת צלמי האוכל הישראלים באשר הם.
~
~
אבי גנור
~~ תמיד החשבתי את תחום האוכל כמוליך תרבות אחרת. מחבר התנ"ך לא היה בוחר באכילת פרי עץ הדעת כמפנה הדרמטי שהוציא אותנו מגן העדן והפך אותנו לאובייקט של עצמנו.
מה שבעיקר רציתי להיות זה לחוות הוויה וחווית חיים שבמרכזם ההתנגדות לשרירות כובלת, תקועה ומאובנת, התנגדות עזה לעריצות ובעיקר עריצות הדעת, בחרתי לנסות לקיים חיים שנשאר בהם רוח של חתרנות ורצון חופשי שמפציעים בכול שחר מחדש. המראה של חירות אנושית של שכל, רגש והומאניות. זה הרבה לבקש? ~~
שמעון ותמר
~~ שמעון: צילום הוא אחד מהביטויים האנושיים ההתרשמותיים העוצמתיים ביותר, אם בעבר צילום מזון ייצג היה בעיקר למטרות של פרסום וספרי בישול, כיום בעידן הדיגיטאלי צילום מזון הוא יומן אישי, כולם מצלמים את האוכל שהם אוכלים, קיצרנו עוד יותר את התהליכים ביננו לבין הזכרונות, האנושות נהייתה מכורה לתיעוד, הצילום הופך לחלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו.
תמר: אנחנו ברי מזל שיש לנו מדיה של צילום, מנציח רגעי הווה שלא יחזרו שוב, למרות הרצון שהצילום יהפוך למראה האוביקטיבית של המציאות, שוב עולה הדמיון האנושי ומכסה על האמת האובייקטיבית, הצילום נשאר רשום של זיכרון, תעוד אובייקטיבי של המתבונן הסובייקטיבי, יש עוד מחשבות על צילום ואבולוציה, איך הצילום שינה את התרבות שלנו את הדרך שאנחנו מתקשרים עם הזמן כי בכל זאת הזכרון הוא בגדר הרוח והמחשבה, והצילום מנציח דימוי בחומר. ~~
דן פרץ
~~ צילום הוא מדיום ואמצעי להעברת סיפור ותרבות. כשהוא תיעודי הוא לוכד רגע בהווה, משמר אותו ומעיד על נושא הצילום ועלינו כחברה.
העבודה המסחרית עלולה להראות מניפולטיבית יותר, אבל התהליך שבו אנחנו בוראים מציאות מדומה מרתק לא פחות.
כשצלם, שף ומעצב מזון נפגשים בסטודיו נוצר משולש יצירתי שבו למטען התרבותי והקולינרי של כל צלע יש משמעות המעצימה את הצילום הסופי. ~~
נלי שפר
אני, אשה של מילים, מחפשת מילים שיתארו את המסע אליו לקח אותי נלי, לפני שנים רבות, כשספרי הבישול הראשונים אותם צילם הגיעו לספריה של הוריי. לא תמיד ניתן היה להשיג את מרכיבי המתכונים והם גם לא תמיד יצאו כמו שצריך, אבל אבי המשיך לקנות את הספרים, בגלל הצילומים.
נלי לקח אותי, ילדת מושב קטנה, עם דמיון מוגזם, מחשבות נודדות ועיניים סקרניות, למקומות אליהם לעולם לא הגעתי עדיין ואולי לא אגיע. אבל הייתי שם, איתו, על דברתי.
הייתי באיטליה, הסתובבתי בין הרגליים ליוצרת הטורטליני העסיסית, שהכינה אותם קצת עקומים אך טעימים כמו כל מה שיוצא לאשה כזו תחת הידיים. הייתי גם בדרך המשי, מול האשה עם הגבות המחוברות והחיוך המוזהב, ומאחורי מקפלת הכיסונים הסינית, שגבה דואב, שכרה זעום, פניה לוהטים מן האדים ובכל זאת, בתמונה היא יפה כל כך.
הצילום של נלי תמיד משאיר מקום לסיפור. אפשר להשלים בראש את המשפט שאומר מוכר האטריות העצבני לקשיש בזקן המדובלל ולהקשיב לרכילויות הטריות שעפות מעל מרכולתן של הנשים בשוק בבוכרה היפה. הוא לא מתערב, הוא מצלם את הרגע. את הרגע המעניין ביותר.
יורם אשהיים
.
..אין דבר כזה חוסר פוטוגניות. הכל תלוי תרבות. הצילום הוא מפגש של תאורה, סטיילינג, זווית צילום ובחירת העדשה, ואולי לפני כל אלה להבין את התמצית, המהות המרכזית ובקיצור את ה- Essence של האובייקט. אז ברור שיותר קל לצלם לחם מאשר גולאש, אבל החכמה היא למצוא את היופי בכל מוצר ופריט, מטלפון נייד חדיש ועד קדירת בשר מהבילה.
הנומן (איל) אספלר
א
ני כותב על אוכל שתאילנדים מבשלים ואוכלים, אני כותב ומצלם על מה שאני מבשל, אני כותב על החכמה והידע העתיקים והמסורת של הסבתות.
דרך מילים ותמונות אני מנסה לשמר ולא להמציא, ועושה את המיטב כדי לחקור ולהבין את החכמה וההגיון שמאחורי המטבח המדהים הזה.
אני מבין שסיפורים, גדולים וטובים ככל שיהיו, לא יכולים לחיות באינטרנט בכוחות עצמם וחייבים לידם צילומים מרהיבים. לדעתי, לצילומי אוכל יש יותר מלמילים כתובות.
איתיאל ציון
אוכל תמיד היה חלק בלתי נפרד מחיי. מרגש, מסקרן ומפתיע. הסירים שהתבשלו במטבח הקטן של סבתא בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, הקניות איתה בשוק לוינסקי. שולחן האוכל בבית של אמא שניהלה סביבו ביד רמה את חיי המשפחה, ההתרחשות וההמולה בטברנה היוונית שהייתה לאבא בנחלת בנימין, בה עבדתי לראשונה במטבח, ושבה גם הבנתי שאני רוצה לעבוד עם אוכל.
צילום האוכל הראשון היה צילום של מוח פרה במטבח של אמא. צילמתי אותו רגע לפני שנחתך וטוגן. אחר כך, עם קצת לימון ומלח זה היה אחד המעדנים שאגדות נכתבות עליהם. החוויה הושלמה במלואה.
ארז חרודי
ארז חרודי הוא איש טוב, אנושי ופשוט כמו לחם טוב שיצא מהתנור, שמחכה בשקט לחמאה וליד שתבצע אותו. אני אוהבת את הצילומים שלו כי יש בהם משהו חם וביתי והוא יודע למצוא את הנקודה הזו גם באובייקטים שלו.
בצילומים שלו יש תחושה שהם מוכרים לי מפעם, בזמנים בהם הכל היה הרבה יותר קרוב ומוכר. כמו לחם, כבר אמרתי?
איל קרן
החיבור של איל קרן, בעליו של הסטודיו "איל קרן צילום" לעולם הגסטרונומי בא מהבית או יותר נכון מהמטבח, כבשלן חובב ונלהב. הכרות לעומק, הבנה ואהבה לחומרי הגלם ולעושר המרקמים והצבעים מסיעים להעביר את הטעם והניחוח אל המימד הדיגיטלי. "איל קרן צילום" הוא סטודיו לצילום עם התמחות בצילום קולינרי, החל מחומרי גלם לתעשיית המזון, צילומי יין ומשקאות ועד צילומי גסטרונומיה לשפים, מסעדות, יקבים, מבשלות בירה וברים.
"החיבור שלי לעולם הגסטרונומי בא מהמטבח בבית, כבשלן חובב ונלהב. הכרות לעומק, הבנה ואהבה לחומרי הגלם ולעושר המרקמים והצבעים מסיעים לי להעביר את הטעם והניחוח אל המצלמה. אני מבשל הכל, ואוהב לנסות חיבורים חדשים, תבלינים אקזוטיים ושיטות הכנה שאני נחשף אליהם במהלך העבודה."
יוסי סליס
רגע שאני זוכרת. אני פוגשת את יוסי ונטשה במקרה במסעדת חאג' כחיל. הם מצלמים מנות לטובת כתבה בעיתון. לה יש זר של חובזה ביד והיא מחזיקה אותו בהתרגשות בה מחזיקה כלה את הזר ביום חתונתה. 'תראי כמה שזה טרי, הבוקר עוד היה על העלים האלה טל' היא רוצה שגם אני אתרגש. אחר כך היא מטפטפת בסבלנות שמן זית ויוסי מצלם. הם כמעט לא מדברים בינהם. הוא מכוון, היא מטפטפת, הוא מתקתק והיא מזיזה צלחת, פרומיל ימינה. בשקט. בלי לחץ. מאד ביחד.
בעבודה של יוסי ונטשה יש הרבה ביחד וגם המון זכרונות. תמיד יהיה בצילום משהו מפעם. צלחת חרסינה יפה, כלי אמאיל, מפית רקומה, רגבי אדמה. צילום של זכרונות. עבודה בה כל אחד מביא את הזכרון שלו, את הסבתא שלו ואת הנופים, ובקליק של מצלמה, הצילום הוא זכרון של שניהם וגם של הצופה, למרות שלא חלק איתם את מחנה יהודה ואת באבא יאגה.
דניה ויינר
צילום מזון מספק לי את ההזדמנות לבלות את ימי בסביבה שמאתגרת אותי, מלמדת אותי ומכניסה המון מפגשים אנושיים מרתקים. לאחרונה הוראת הצילום נכנסה לחיי במינון גבוה, אני מוצאת שאני לומדת המון מללמד ומהמבט הטרי של תלמידים.
בשנים האחרונות הבנתי שצילום בכלל ומזון בפרט הם שילוב בין תשוקה, אינטואיציה וידע. אני מנסה כמיטב יכולתי לתת מקום ולכל אחד מהפרמטרים.
נמרוד גנישר
כשצילמתי את תמונת האוכל הראשונה שלי עדיין לא ידעתי שקיים עיסוק כזה שנקרא "צלם אוכל", ושאפשר להפוך את זה ביום מן הימים למקצוע.
החיבור שלי לצילום התחיל כבר בילדות. אני זוכר את עצמי מחמם בטוסטר-אובן וופל בלגי קפוא, מכין תוך כדי רוטב פירות יער עשיר ואדמדם על מחבת קטנה, מניח את הוופל המוכן על צלחת יפה, מוזג עליו בעדינות ובהקפדה את הרוטב החם, מוסיף כדור גלידת וניל, ולסיום – רץ מהר אל הגינה, קוטף כמה עלי נענע טריים, ומניח אותם כקישוט על פסגת המנה.
רוב האנשים היו 'מתנפלים' מן הסתם מיד על הצלחת ומתחילים לאכול ממנה, אך לא אני…
במקום זאת, הבאתי מהחדר השני את מצלמת הפילם הפשוטה שהיתה לי (אוטומטית לחלוטין) והתחלתי לצלם את הצלחת מזוויות שונות במשך כמה דקות.
לא היה לי אכפת שבסיום הצילום הוופל כבר היה קר והגלידה כבר נמסה. את ההנאה שלי כבר השגתי בצורה אחרת – מעצם הצילום עצמו.
דניאל לילה
גם אם לא ידעתם את זה והשם שלו נשמע לכם לא מוכר, את דניאל לילה אתם בטוח מכירים. במשך שנים צילומיו קרצו לכם ופיתו אתכם מתוך עמודים של מגזינים כגורמה ועל השולחן, בתוך ספרי בישול מגרים ומתוך המסך. האוכל של דניאל מלא אהבה ולכן נראה כל כך טעים.
הטיפ שלי הוא הרבה מאד סבלנות ואהבה, צילום אוכל דורש הרבה מכך, כדאי להתחיל כמה שיותר פשוט.
חצובה, תאורה טבעית ורכה והכי חשוב ליהנות מהתהליך.
.
.
עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.
.
