היום השני בבנגקוק: האנומן, מלך הקופים שולט!
נעמה פלד | 11 ינואר, 2016 | תגובות 5
מאז שאני מכירה את דודי אני מכירה את הסיפור על איש אחד, מוכשר, חתיך עולם, פרח רפואה שיועד לכירורגיה ורגע לפני שהוא הפך להיות סכינאי מהולל שמציל חיים, הוא החליט להציל את החיים של עצמו, ויצא למסע בעולם כדי להפוך למלך הקופים.
כשאני מקשיבה להאנומן אני מבינה מיד את ההבדל בין לרצות להיות בבון בספארי ובין לבחור להיות מלך הקופים שבורא לעצמו עולם חדש ומצייר לעצמו חירות כמו שאהרון מצייר לעצמו פשטידות, בניינים, קיפוד וירח בעיפרון סגול (אם אתם לא מכירים את הספר המופתי הזה לכו להתבייש בפינה ואחר כך תשיגו לעצמכם עותק מאחד מספרי הילדים הנפלאים שנכתבו ביקום).
האנומן מחכה לנו מחוץ לבית היפה שלו, המוקף גינה ירוקה ומניבה ומלא בחפצים שנאספו מכל העולם. האנומן נטע את החלום שלו על גדת הנהר באחד הפרוורים של בנגקוק. יש לו חלומות נוספים אותם הוא מצמיח לאט לאט בצ׳אנג מאי, אולי יום אחד אוכל לספר עליהם.
׳האומללות היא המרחק בין מה שיש לך למה שאתה רוצה שיהיה לך׳ הוא אורז את כל הטוב שאני רואה סביבי במשפט. כשמוריד הגשם והאנומן מתחבקים והחיבוק שלהם מוחה 30 שנים של מרחק. הם חברים מפעם ויש לי כבוד לזה ובכל זאת אני מודה שהבאתי ספר בתיק, כי לפעמים סיפורי ׳אנו באנו׳ יכולים להיות די מתישים ואני, בשנים האחרונות, הפסקתי להיות מאמי באוטומט. הפנים שלי מסגירים אותי, אולי בגלל שכבר לא אכפת לי שאני לא כוס התה של כולם ואני לא ממתיקה אותי.
אבל זה המקום להגיד שאני באותו עמוד בספר. לא פתחתי אותו מאז, כי מהרגע שפגשתי את מלך הקופים בא לי להיות קופה בעצמי.
ואולי הענין הוא באמת המתקת או החרפת יתר. כשלא יודעים ומשחקים ב׳נדמה לי שאני מכין אוכל תאילנדי-סיני-הודי…׳ צריך קודם כל לקחת טבחים למלוכסני עיניים, לא משנה מאיפה הם באו, בעיקר הליכסון והם כבר יעשו מה שצריך ויוציאו תחת ידיהם אוכל חדגוני, מתוק, שמן, חריף ומגוהץ כמו שהישראלים אוהבים. זה הסיפור של רוב האוכל האסייתי בארץ וכנראה גם בעולם.
אבל למקום הטוב ביותר אין קיצורי דרך. אם רוצים להגיע לטעם האמיתי, צריך לחפש, להתבונן, לנג׳ס לאנשים הנכונים, לנבור בספרים ובעצמך, להיות סקרן ועיקש ואסור להיות חנפן ולהתאים את הטעם לחיך המקומי. אז צריך להיות גם אמיץ. זו היתה הדרך של האנומן עד שהגיע למעמד שנסיכת תאילנד תאכל מכף ידו וילדים מכל רחבי העולם, שהייתה להם סבתא תאילנדית, יחפשו דרכו מתכון שאבד.
האנומן הוא חוקר של המטבח התאילנדי, ואנחנו רק יכולים לקנא, כי גם לנו חסר משוגע לדבר שיבלוש ויתחקה אחר כל המתכונים האבודים של הסבתות שלנו, שהביאו מתכונים מרומניה, עירק, מרוקו ואיטליה. כשאני מתגעגעת לסבתא ליליאן שלי, אני קודם כל מתגעגעת לטבית ולקובה שלה, אחר כך לקללות שלה בעיראקית ולנגינת הפסנתר החורק שלה.
המתכונים של כל הסבתות, האמהות והדודות הבשלניות שלנו פורחים לשמיים ועולים יחד עם נשמתן כי אין אף אחד שישאל אותן וימדוד כמה זה ׳קצת מזה וקצת מזה׳.
האנומן מלמד אנשים שרוצים לדעת לבשל אוכל תאילנדי אמיתי ולא חנפני. אני מאחלת לכל שף לקחת לעצמו את הזמן וללכת ללמוד אצל האיש הזה לבשל ולהיות מלך או כל מה שבא לו להיות, בחיים ובמטבח. ובלי אוכל אי אפשר. האנומן מכין לנו ארוחה מקסימה שהוא מבשל מול עיננו במטבח הקטן שלו. ׳מתכון תאילנדי בדרך כלל מכיל רק את רשימת הרכיבים. זהו. לך תשבור איתו את הראש׳ הנומן מספר תוך שהוא בוחש ומקפיץ שרימפס בווק גדול. עכשיו החידה גדולה יותר והתשובה בעיניו של האיש. הוא יודע להקשיב. הוא יודע לשאול.
קארי של צלעות חזיר עם עלי פלפל בר בטעם קרמי ומפנק שישר מכניס אותך הביתה.
שרימפס בשום ויהלומי פלפלים חריפים. תכשיטים.
אחו מוקפץ. עלעלים צעירים, פרחים שנקטפו עם שחר ופטריות.
הכל טעים מאד. באמת. אבל אני רוצה לדבר על הקינוח. אני אף פעם לא אוכלת קינוחים במסעדות אסייתיות ישראליות, בגלל הרצון לא לנטוש את קסמי הפרוטכניקה של הקונדיטוריה המערבית-צרפתית ועדיין לתת טעמים אסייתים. מה שיוצא זה קינוחים בטעם של עמבה שמשכיחים ממני ארוחה טובה. בארץ אני מקנחת בעוד מנה ראשונה או קונה מגנום בסופר באבא.
האנומן הכין לנו קינוח פירות, פשוט ומדוייק. ליצ׳י, אננס, רצועות דקיקות של מנגו ירוק וג׳ינג׳ר עם רוטב יסמין שאני מוכנה לרחוץ בו מבושם בניצני פרחי יסמין שנקטפו בלילה בעודם סגורים ונפתחו בתוך הרוטב, שולחים את ניחוחם הטוב יחד עם שלושה סוגי ליים.
אי אפשר לתאר במדוייק שכבות טעם וניחוח, ואולי לא צריך כי זה מנג׳ס נורא. אבל היה לי חיוך שנפתח כמו ניצן של יסמין והלך איתי, מבשם לי את המחשבה, לכל אורך היום.
ישבנו ודיברנו עוד שעה ארוכה, מכרסמים חטיף אורז תפוח, מתוק ומלוח עם טופו פריך ושרימפסים יבשים. אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא רצה שזה יגמר וכשהלכנו הרגשנו שזה רק מתחיל.
ולפני סיום, לאיש שעשה לנו את הטיול לבנגקוק לבלתי נשכח ועוד תקבלו ממנו ים של המלצות ברשומות הבאות. האנומן. מלך הקופים. מלך החולמים. מלך האמיצים. מלך.
׳בכל מקום
יש תהום לאמיצים
וצל לעייפים
ומעין שקרירותו ניגרת.
בסוף הדרך,
יש תהום לאמיצים…׳
(בכל מקום, נתן יונתן)
לבלוג של הנומן – thaifoodmaster
לאינסטגרם המדהים ביופיו של הנומן
קבלו עוד שתי המלצות חמות חמות למסעדות בבנגקוק. האנומן שלח אותנו למקומות שהוא אוהב עם נ.צ מאד מדוייקים בתפריט.
Prachak – לשבת לאכול עם זרים גמורים את המרק הנפלא ביותר.
מסעדה סינית פשוטה וקטנה. בחלון קוצצים לברווזים את האימאימא ואת רינת הקופיץ ואת ביעבוע המרק שומעים מקצה הרחוב. המסעדה על ידי סינים קנטונזים בשנת 1909 וידועה במרקי האיטריות, בברווז הצלוי ובכיסונים שלה. הכי כייף לשלב הכל ביחד. מרק איטריות עם ברווז צלוי וכיסוני שרימפס או חזיר. אנחנו חזרנו לשם כבר פעמיים. מרק יעלה לכם בסביבות ה-80 באט שזה בערך שמונה שקלים.
פתוח כל יום בין השעות 08:30-20:30 בשעות ארוחת הצהריים והערב יכול להיות עמוס.
בצ׳יינה טאון ההומה של הונג קונג, שגם בחצות הליל נראית כאילו עכשיו התחילה החגיגה, יש שתי מסעדות רחוב זו מול זו. הדרבי של הצ׳יינה טאון בין האדומים לירוקים. האנומן בקבוצת הירוקים, אז גם אנחנו. הוא באמת יותר הומה, צפוף ואיך נגיד בעדינות? מטונף. אבל האוכל נפלא וטרי ומה זה משנה מה קורה על הריצפה?!
אנחנו אוכלים סרטנים מאודים, שרימפס עצומים, דג ברוטב סויה ואם היה לנו מקום למשהו היינו ממשיכים. מזלה של דגת הים שאכלנו שלש ארוחות עצומות היום. מומלץ בחום כבר אמרתי? הנה אני אומרת.
את גורמת לי בעיה – אני מתקשה להחליט מה אני אוהב ומעריך יותר: את כתיבתך המקסימה, המרתקת והאינטליגנטית או את מושאי כתיבתך, האנומן ומאכליו המגרים והבלתי ניתנים להשגה מבחינתנו. ממתין להמשך בקרוב.
נעמה,
את כותבת מדהים, באופן כזה שאני יושבת במשרד מול מחשב ודו״חות ורק מלקרא את מילותיך הקולחות ומלדמיין אותן באופן מוחשי(התמונות עוזרות יש לציין..) אני מרגישה שם..
תמשיכו להנות ולחיות,
מחכה למילים הבאות,
מרב
[…] בייגלה […]
תמיד כיף לקרוא את מה שאת רושמת נעמה!
שיהיה שבוע טוב (:
ממש מרגישים שם.. תמונות מעולות