אקנדיז הטאי סופרסי – נקמת הכבש

דברים שאסור לי לשכוח לאכול לפני שאחלוף לתמיד ולעולם: כבש קבור במלח. כמו כן אסור לי לסלוח או לשכוח את אותו כבש שלא אכלתי, רק ראיתי, כאילו שאני איזה משה שמשקיף על הארץ המובטחת ואליה לא יבוא.


אה, וגם אסור לי לסלוח לו, לא משנה כמה הוא יתחנף (ואצלנו בבית חנופה היא מלכה) ואין לתת לו שום דרך מילוט ושום תחושה שהכל בסדר ושאני סולחת ושוכחת, עד שהוא לא מספק לי את הכבש ההוא שבגללו ישבתי כל הארוחה במתח, מחכה לבואו ואף חוסכת מעצמי חצי קבב, שבימים רגילים הייתי נלחמת עליו בסכינים ומזלגות.

ככה כתבתי לעצמי ביומן המסע המקושקש שלי, לפני העליה למטוס.

אתם בטח תוהים מה זה הטון הזה ולמה אני כה ממורמרת ומלחמתית. נראה אתכם יושבים לכם ארוחה שלימה וחושבים שעוד מעט תקבלו כבש ממולא אורז, כמו הטבית המטורף שעשו בעירק, לפני שסבתא עלתה לארץ וויתרה על הארמון שעל החידקל והתחילה להכין טבית מעוף כי זה מה יש.

כשראיתי את הכבש הממולא אורז וקבור במלח ידעתי שמצאתי את הטעם הזה, שמעולם לא טעמתי ובכל זאת, אליו אני מתגעגעת.

אבל למה לספר את הסיפור מהסוף. אולי הכי טוב להתחיל מההתחלה. כי נדמה לי, שאחרי שאתאר את כל מסכת היסורים הטעימה שעברתי, ההזדהות שלכם עם סבלי תהיה שלחמה ואולי אף תסייעו לי לתבוע את המגיע לי בדין, בצדק, ביושר ומדאורייתא.

זה היה היום האחרון שלנו לביקור באיסטנבול, העיר בה התאהבנו לפני שנתיים ומאז אנחנו חוזרים אליה פעם בחודשיים בערך.

הטאי סופרסי, מסעדה שמגישה אוכל ממזרח תורכיה בואך סוריה, ברובע אקסריי (Aksaray) איזור שכולו מהגרים מרחבי תורכיה ומהארצות השכנות. מה שאומר שכולו מלא באוצרות קולינריים מעניינים ששווה לחקור.

אם תשאלו כל תורכי שמכבד את עצמו איפה האוכל הכי טוב בעולם, הוא ישר ישלח אותך למטבח של האמא שלו. אבל אם תתעקשו טיפה, אחרי שהוא יעביר אתכם דרך הלוקנטסי הקבועה בה הוא אוכל צהריים, הוא יגיד לכם שהמטבח הטוב ביותר הוא המטבח של מזרח תורכיה, ערש בקבב, הפיסטוק, הכנאפה והבצקים. הוא יתלבט בין המטבח של הטאי והמטבח של אנטפ, תלוי מאיפה הוא ומאיפה אבות אבותיו הגיעו.

יש קשר הדוק בין המטבח של המזרח התיכון למטבח הנפלא של הטאי. התבלינים, טכניקות הבישול, החומרים, כולם כולם פארה של סוריה הגדולה, זו ששרידי טעמה ניכרים עד היום במטבח הערבי, לבנוני , פלסטינאי וגם במטבח של הסבתות שלנו. אני את הסבתא העירקית הנפלאה שלי פגשתי פעם אחר פעם בגזיאנטפ, וגם בהטאי סופרסי, בין המעיים והעופות הממולאים, הקובות, המאפים והעוגיות הפריכות.

אחרי עיון מעמיק בתפריט החלטנו שבא לנו הכל. אבל אני, עם כל הכבוד לסלטים, עצרתי באחת מול הסקציה: the forgotten flavors of hatay ובצדק!

תמצאו שם בין היתר עוף ממולא אורז וגם כבש ממולא אורז ים תבלינים וכולו אפוי בתנור שעות על גבי שעות במעטה מלח.

לא ענין אותי שצריך להזמין את המיוחדים של אטאי מראש וגם לא היה לי מי יודע מה אכפת שכל המיוחדים מיועדים לארבעה אנשים מינימום. למי אכפת? אני רוצה את זה כאן ועכשיו!

בעודי חושבת שהייתי מאד ברורה עם הרצונות שלי, נדמה היה שמוריד הגשם לא הבין את המסר ולא קלט שאני רצינית ולכן לא הבנתי מדוע הוא מזמין את כל שאר התפריט ולא מתרכז בעיקר.

וכך נחתו לנו על השולחן סלט ומזטים מעולים שבמעולים, עלי גפן, חמוצים וסלטים. הכל באמת נפלא, אבל אציין את הפנינים הבולטות;

סלטים

מחמרה, מנת החלומות של מוריד הגשם, שאכל אותה לפני 20 שנה בלונדון במסעדה לבנונית ומאז חיפש אחריה ונאלץ להתפשר על כל מיני גרסאות חיוורות וכאלה שלא קשורות לכלום. והנה, דמעות שמחה עלו לו מול הממרח האדום העשוי אגוזי מלך, צ׳ילי ושמן זית.

מוחמרה

׳זו לא הטאבולה שאתם מכירים מלבנון׳, אמר המלצר. ׳זה משהו אחר!׳ בורגול דקיק עם בצל ירוק, פטרוזיליה, עגבניות, רימונים ומנטה. הטעם ממכר. טאבולה בדרך כלל מעייפת אותי וקצת משעממת. פה אני כבר רואה את הסוף ומצטערת.

טבולה

קובה בורגול ענקית, במעטפת בורגול גס וממרח פלפלים שמאד מאפיין את האיזור. במלית בשר כבש ואגוזי מלך והיא אפויה בכלי מיוחד שמשווה לה צורה שטוחה ומרקם קריספי.

עוגת-קובה

מאפה נפלא, שמזכיר ספיחה, שיכולתי לאכול ממנו עוד ועוד – בצק עלים אפוי עם כבש, בצל ותבלינים.

ספיחה

ועכשיו הקבבים. המלצר הניח מולנו שתי צלחות רחבות ובהם קבב. תפריט הקבב של אקנדיז הטאי גדול ורחב, אנחנו בחרנו שניים מנצחים ובלתי נשכחים. מדוייקים, עם בשר משובח ושומן כבש למכביר.

קבב-2

קבב עם זיתים

קבב עם צנוברים אגוזים פסטוקים וגבינה

קבב

בגלל שידעתי שהטלה אמור להגיע, והייתי בקצה גבול היכולת שלי, מצאתי את עצמי מחזירה זנב קבב ונפרדת ממנו לשלום, מחכה לבאות.

אבל הבאות לא בא. הטלה הממולא עליו חלמתי כלל לא הוזמן. במקומו קיבלתי מבט מופתע ממוריד הגשם שנדהם לגלות את דמעות האכזבה בעיניי ואת יכולתי הדלה לדחות סיפוקים ויכולתי המרשימה לפנות מקום בקיבה.

התפשרתי על קינוחים מעולים ונשבעתי לנקום!

דלעת מתוקה ואגוזי מלך נפלאים הוגשו יחד עם קדאיף מהאגדות שפיסגתו קאימק וגלידת חלב ותוכו ירוק ומלא בפיסטוקים. המתוק מתוק הזה גרם לי לסלוח אך לא לשכוח.

פירות-מסוכריםמתוק-מאד

ב-17.7 אנחנו שבים לאקנדיז, במסגרת מסע קולינרי לאיסטנבול האהובה הנפלאה שלנו. אנחנו לא נוסעים לבד, הפעם אנחנו מלווים באנשים כמונו, שרק אוכל יש להם בראש.

הטלה הקבור במלח ואפוי בטאבון לפי מיטב המסורת של חבל האטאי (על גבול סוריה) הובטח לי, והוא רק חלק קטן מהארוחה ומכל ארבעת הימים מלאי ההפתעות. בא לכם להצטרף לחבורת המאושרים בסיור הקולינרי לסולטנים שלנו הקרב ובא באיסטנבול? כל הפרטים כאן.

בואו ועיזרו לי לכבוש את הטלה הזה. לא נעים שמוריד הגשם יגלה שיש לי סתם עיניים גדולות…

Akdeniz Hatay Sofrası

İskender Paşa Mh.
Ahmediye Cd. No:44

90-212-531-3333+

3

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מזל בגדדי:

    מעונינת להשתתף במסע הקולינרי . האוכל פשוט מפתה ומגרה את כל החושים.

  2. מאת ס:

    אחרי הרבה שנים אולי הגיע הזמן לחזור לטורקיה

  3. מאת א:

    המילים הראשונות במאמר – "דברים שאסור לי לשכוח"…
    המרמרה. ההשפלה. השינאה.

    טעמו המתוק של הקבב האיכותי נאלם מהר מאוד ומשאיר מקום לטעמה המריר של ההשפלה האכזרית.

  4. מאת ציפי:

    בקשר למשפט אקראי בכתבה "הטבית המטורף שעשו בעירק, לפני שסבתא עלתה לארץ וויתרה על הארמון שעל החידקל והתחילה להכין טבית מעוף כי זה מה יש." ממה עשן שם טבית אותנטי?

  5. מאת מנשה:

    וואו, וואו, וואו! עוד רגע אחד ואני קובר את עצמי במלח…
    אפשר אחרי דבר כזה פשוט למות בשקט. אני רק עכשיו רואה שהפוסט הזה די ישן – מקווה שנהנית ושקיבלת פיצוי הולם!

השארת תגובה למזל בגדדי