דבש, כמעט הכל דבש. עוגיות דבש, אגוזי מלך וצימוקים

לפעמים אני יושבת וממציאה לעצמי סיפורים על אנשים שאני לא מכירה. כך אני מעבירה את הזמן. כותבת סיפורים בראש על אנשים זרים.

נגיד על ההומלסית שישבה מולי במיון של איכילוב. לא הסכימו שתכניס את כל העגלה הענקית שלה עם הסמרטוטים, הבקבוקים, הספרים וחתיכות החיים, אז אחרי שהיא עשתה כאלה צעקות באנגלית וברוסית, היא החנתה את העגלה שלה איפה שהאמבולנסים ונכנסה עם ספר עבה. לידה ישב איש כהה עור, עם נעליי שפיץ מבריקות וז׳קט מעור מזוייף. הוא שנא את הריח שלה, ראו את זה מיד. אבל לא היה מספיק משוגע להפסיד את הכסא. גם על כסאות נלחמים במיון של איכילוב. אז הוא הכניס את הפנים לחולצה והריח את עצמו.

באף מקום אחר השניים האלה לא היו נפגשים ואולי אם היה מקום אחר עם יותר מקלחות ופחות נדודים ברחובות ובמדבר, הם יכולים היו להתאהב.

אם הוא היה מרים את עיניו מבעד לז׳קט העור המזוייף שלו ומבחין בה דרך טינוף הרחובות שלה, ואם היא היתה פחות יחסנית ומרימה את עיניה מהספר, אולי הם היו מתאהבים.

אפשר היה לראות שהם נורא יפים, ובערך בני אותו גיל. הוא יכול היה לצחצח לה יפה את הנעליים וליעץ לה על סטייל והיא יכולה היתה להחנות את העגלה ואת החיים שלה אצלו, ואולי להקריא לו פושקין ואחמטובה. לילדים שלהם הם היו מספרים סיפורים על באבא יאגה ורוח הערבות השחורה, והם לא היו רבים אף פעם לפני ליל הסדר, כי את ההורים שלהם הם השאירו רחוק. להפך. לפני ליל הסדר הם היו מתנהגים למופת ולדוגמא אחד לשני, נאחזים זו בזה חזק, כי הם נמל הבית זו לזה. הם המשפחה היחידה שיש להם, ואיזה מזל שיש ואיזה מזל שבאותו לילה הם נפגשו במיון של איכילוב.

את הסיפור הזה אני מספרת ל״ההיא״ שהיא כמוני, מחברת לאנשים סיפורים שלא קשורים אליהם.

׳הסיפורים שלך תמיד עם סוף טוב? היא שואלת.

'לא. יש לי גם כאלה עם סוף מייאש'. אני עונה 'או בלי סוף'.

ספרי לי עוד׳ היא מבקשת. ואני מספרת.

אנחנו נוסעים לנמל התעופה של איסטנבול. על כביש מהיר מתרוצצים מאות אנשים, אולי אלפים. בהם ילדים קטנים, בני חמש ופחות, בכולם אני רואה את מיכאל שלי, אחייני, אהובי, בבת עיני. 'איך הם מסתובבים ככה? הם יידרסו! לאף אחד לא אכפת?' אני שואלת את מוריד הגשם והוא שותק. ככה זה כשהוא באמת מזועזע. פליטים זהובי שיער שנמלטו מאיימת דאעש, חצו מדבריות ועכשיו, בדרך לא דרך הגיעו לאיסטנבול. לעיר שלא מחכה לאף אחד. גם לא להם.

מאות אלפי פליטים מסוריה שברחו מאימת דאעש, ממוות, מאונס, משניהם גם יחד, גודשים את רחובות איסטנבול והערים הגדולות של תורכיה. הם מסתובבים בכבישים הראשיים, בין מכוניות דוהרות בכביש המהיר ומבקשים לירה אחת. כזו שתקנה להם ככר לחם, או בקבוק מים. שום דבר יותר מזה. ילדים בני חמש כבר לומדים להתחנן וילדות בנות 12, מאופרות בכבדות, כבר למדו לפתות נהגים סוטים על הכביש המהיר. יאוש. ככה נראה יאוש.

1

אני לא נכנסת עם אף אחד לאוטו. אני רק מראה את הפנים היפים שלי ואת התינוק שלי. לפעמים אני מחייכת, במיוחד אם החלון נפתח ואני רואה אותו מפשפש בכיס. לפעמים באמת מחכה לי שם לירה. לפעמים עוד סוטה שמראה לי את איבר המין שלו. את הסוטים אני מקללת, כמו שסבתא שלי לימדה אותי. קללה שתרדוף אותו כל החיים, אותו ואת הבנות שלו, שיושבות בבית ולא חסרה להן לירה. הן גם לא יודעות שבזמן שהן משחקות בבובות או עוזרות לאמא להכין ארוחת ערב האבא הסוטה שלהן אונס לי את העיניים, כאילו לא ראיתי מספיק.

2

אני לא אני. אני רוח רפאים. ראיתי דברים שהמיתו את הנפש שלי, אבל אתם לא יודעים. אתם במכוניות המהירות. אתם שלא פותחים חלון לצרות לא לכם. חציתי את הגבול למקום בו אף אחד לא מחכה לי. קיוויתי שאלוהים יחכה לי פה, או שלפחות יקח אותי ואת הילדה החולה שלי. אבל אלוהים עסוק, יש אצלו תור. עד שהוא יתפנה אני אסתובב בין המכוניות בכביש המהיר ואקווה שדלתי נדיבים לא ינעלו, כי דלתי מרום סגורות ונעולות. לפעמים אני מקווה שידרסו אותי, זה יקצר את התור שלי לאלוהים. אבל אני עדיין חיה.

5

ככה אני מסתובבת בשמלת הפרפרים הצהובה שלי. צהובה כמו השיער שלי, גאוותה של אימי. "שיער קרני שמש" היא היתה קוראת לו ומטפטפת עליו מיץ לימון, כדי שיתבהר ויזהר. אמא שלי מתה ואין מי שיסחט לימון על ראשי, אין גם מי שילטף לי את השיער או יגיד לי להזהר מבנים. אבל את זה אני כבר יודעת לבד. ראיתי אותם עם החברות שלי. לא ראיתי אותם איתי. עצמתי עיניים וחיכיתי שזה יגמר. כשלא רואים קל לשכוח. קל לדמיין שאת פיה יפה, עם שמלה עליזה, שהחיים הם פרחים ופרפרים ועוד מעט יהיה טוב. עוד מעט תבוא הלירה, אולי חמש.

4

"וואן לירה" הוא מסמן בידו, אוחז בכוח בילדו הקטן. לירה אחת. כזו שתקנה לנו ככר לחם, או בקבוק מים. שום דבר יותר מזה. לירה שתציל את הכבוד האבוד שלו. זה שהשאיר שם, כשראה את האשה שלו נקרעת ממנו, נגררת אחרי גבר מזוקן, אלים ומלוכלך, גבר שיצוק לתוכה את כל השנאה שלו ואחר כך יהרוג אותה, אם יהיה לה מזל. כי איך אפשר לחיות אחרי כל זה?

הילד הזה הוא הזכרון האחרון ממנה. והלוואי ולא יזכור כלום. לירה אחת.

כך נפרדנו מאיסטנבול. פליטים יש הרבה יותר מלירות בכיסים. פליטים ויגונות.

אתמול, כשחיטטתי בארונות מצאתי את אגוזי המלך הנהדרים שגודשים את איסטנבול בסתיו ואת הצימוקים הטעימים שקניתי ואת הדבש, וחשבתי שבלי מתכון אולי לא יקראו את המילים שהם אולי סיפורים של אחרים, מילים שהם לא הצרות שלנו, אבל הצרות האלה קרובות הרבה יותר ממה שבא לנו להודות. אז הנה, יש גם מתכון. כי איסטנבול היא כל כך הרבה דברים, כמו העולם, היא המר והמתוק, היא הדבש והעוקץ.

עוגיות דבש, אגוזי מלך וצימוקים /נעמה פלד

חומרים:

לבצק:

200 גרם חמאה רכה ומשובחת

גביע שמנת חמוצה

420 גרם קמח מנופה (בערך 3 כוסות)

שקית אבקת אפיה

2 כפות סוכר

חלמון ביצה (אל תזרקו את החלבון)

2 כפיות תמצית וניל

למלית:

200 גרם אגוזי מלך קצוצים (2 כוסות)

כוס צימוקים בהירים

1/2 כוס סוכר

כף שטוחה קינמון

10 כפות דבש גדושות

ערבבו את כל חומרי המלית.

חלבון להברשה

אבקת סוכר לקישוט

וכך תעשו:

1. יום לפני הכנת העוגיות הכינו את הבצק. במקסר עם וו גיטרה ערבבו את כל חומרי הבצק ותנו לו לנוח לילה שלם עטוף נילון נצמד במקרר.

2. ביום המחרת הוציאו את הבצק מהמקרר ותנו לו לישה טובה במיקסר עם וו הגיטרה. זה יגמיש אותו ויעזור לכם לרדד אותו.

3. חלקו את הבצק לארבעה כדורים שווים. הניחו אותם על משטח מקומח.

4. צרו מכל כדור בצק גליל מאורך, זה יקל עליכם לרדד את הבצק לעלה מאורך ודק (עובי העלה צריך להיות בערך 3 מ"מ).

10418455_567688253332334_2013510449488407902_n

5. על כל עלה טפטפו בערך 2-3 כפות דבש. המריחה היא בדרך כל לא שווה, אבל ככה זה עוגיות סבתא. פה זה לא בית חרושת!

1922391_567688089999017_1711134383190590096_n

4. הניחו את מלית האגוזים והצימוקים באופן שווה על העלה, סיגרו את הקצוות וגלגלו. הניחו את הרולדות על תבנית מרופדת בנייר אפיה.

10406968_567688079999018_527181708676112943_n

5. חירצו פסים לא עמוקים על הרולדה והברישו בחלבון.

6. הכניסו לתנור שחומם מראש לחום של 175 מעלות עד שהרולדות מזהיבות – משחימות בעדינות (זה תלוי בטעם). זמן האפיה תלוי בתנור שלכם, בואו נגיד שזה לא הזמן לעשות משהו אחר. תהיו בסביבת התנור.

10636052_567688199999006_1949909352131892530_n

7. חיתכו את הרולדות לעוגיות בעודן חמות, אחר כך הבצק הופך להיות הרבה יותר עדין ומתפורר.

10369863_567688313332328_4644684610236273196_n

8. פדרו באבקת סוכר, הכינו תה וברכו את מזלכם הטוב על שאתם לא מסתובבים בין מכוניות בכביש המהיר ושהאיום עדיין רחוק, שיש מי ש"ממיין" אתכם בבית החולים ומי שקורא את המילים שלכם.

10409568_567688376665655_1290704077604818282_n

9. אירזו בקופסא ושילחו למי שאתם ממש אוהבים. אתם לא צריכים להשאר עם הדבר הטעים הזה לבד.

10603651_567688426665650_4626213572352154807_n

"אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ…
וִיפַרְנְסֶהָ עָנִי וְרָשׁ
גּוֹלֶה וְנִרְדָּף נֶחְלַשׁ
צוּרִי לְבֶן אִישׁ תָּם דָּרַשׁ
כִּי סָבְבוּ עָלָיו כְּלָבִים מִכָּל עִבְרִים נִקְהֲלוּ…"

בואו לטייל ולאכול איתי. הצטרפו לאינסטגרם של נעמה פלד.

להצטרפות לאינסטגרם של דודי כליפא, לחצו כאן.

קטגוריות:: Featuredאוכל לשבתכללימתוקיםמתכוניםמתכונים לחגי תשרינעמה פלדעוגיותצמחונישיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ס:

    העולם הופך למקום עצוב ובלתי נסבל!!!

  2. מאת שימרי:

    תמונות מדהימות
    הם לא מודעים לכך שמישהו שם לב לסיבלם באופן כ"כ נוגע ללב.

  3. מאת ציפי:

    מזלנו שבינתיים אנחנו בצד של עוגיות הדבש אבל הסיפורים הרעים מתקרבים אלינו.

  4. מאת עינב:

    אפשר להחליף דבש בסילאן?

השארת תגובה