שימו שמן: המנות המטוגנות הכי טעימות בארץ

טוב, צריך להודות בזה. בניגוד לטרנד הבריאותי המטורף שכובש אותנו ואחראי על בירוא כל מה שטעים ומזיק וסילוקו מהחיים שלנו, אנשים התחילו לאפות סופגניות ולביבות, כאילו לא היה נס פך השמן וכאילו לא הצטוונו להשמין שמונה ימים ולבלול את עצמנו בשמן מדאוריתא. אז בואו נעשה סדר. סופגניה אפויה זו לחמניה ולביבה אפויה זו פשטידה. הן ללא שמן, ללא קלוריות וגם ללא סקס אפיל. עכשיו תבחרו.

כשהייתי ילדה והלכתי לישון אצל חברות סיפרתי לאמהות שקרים קטנים ונאיביים, בטוחה שיש בהם הרבה הגיון, רק שלא יכריחו אותי לאכול כל מיני תבשילים ונזידים שאני לא מכירה. "אמא שלי מרשה לי רק מטוגן" אמרתי לאמהות המסכנות שלרובן לא היה טלפון או תקציב לברר מה הסיפור של הילדה המוזרה שהכניסו הביתה. הן פשוט עשו פרצוף ועמדו במטבח וקצצו צ'יפס, לביבות או שניצלים.

החלטתי לעשות מעשה ולבחור את כל המנות המטוגנות שאני אוהבת. דילגתי על הסביח והפלאפל, כי זה הכי צפוי בעולם, וגם לא נצליח להסכים על זה אף פעם. לכל אחד מאיתנו יש את דוכן הפלאפל והסביח בו הוא נשבע ואותו הוא לא מחליף. אז אני מוותרת מראש. חוץ מזה אפי מטשרניחובסקי סגר ומזל מהפלאפל בגדרה כבר לא מטגנת יותר. אם זה לא "נגמרה לי המדינה" אני לא יודעת מה כן.

טוב, השמן כבר רותח, קבלו את המצעד המטוגן שלי…

מפלצות הים של טאיזו

מנה שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב ושוב, כמעט בכל פעם שאנחנו מבקרים בטאיזו. כשהלברק או הלוקוס נוחתים על הבר, יחד עם קערת האטריות, החסה והמיטבלים, אין אחד שלא מפנה מבט. זה הגודל והשלמות והפה הפעור והעור הקריספי. מפלצת ים קריספית ומענגת שבשרה רך ולבן. בוצעים חתיכה ממנה, טומנים אותה בעלה חסה רענן, קצת איטריות וצ'ילי, טבילה קטנה באחד מהרטבים ו… לפה. עונג!

סינג סינג, הזהב של הרברט סמואל

כמו אסיר שחוזר פעם אחר פעם שבית הכלא, כך אני חוזרת למנת הטמפורה של הרברט. מנה ראשונה שעשויה משני כדורי אינטיאס טבולים בטמפורה מושלמת ומתפצחת, כזו שאת מלקטת בקצה האצבע, כי חבל על כל פירור שנפל לצלחת. בחוץ קריספי, בפנים לוהט, רך ומענג. שני הכדורים מוגשים על שיפוד ולצידם רוטב הבנרו, כמהין וקארי למון גראס חריף-חמוץ,  ומלפפונים מצופים סומסום קלוי זהוב. בעיניי זו הראשונה המושלמת. הכי טוב לאכול אותה לצד מישהו צימחוני או אחד חסר טעם ששונא דגים, כי באמת לא תרצו לחלוק בה.

הפריקסה המחייך של מוריס סיטבון מאשדוד

בחיים לא אבין אנשים שאוכלים את הסנדוויץ' הטוניסאי שלהם בלחמניה אפויה ולא במושלמת המטוגנת. זה בערך כמו לאכול פתית עם נוטלה. אם כבר חטא, אם כבר קלוריות, לכו על כל הקופה. את הפריקסה המושלם ניתן לאכול בשניים-שלושה נ.צ בארץ. אצל עמוס ומירי בשוק באר שבע, בשוק רמלה ואצל מוריס סיטבון באשדוד, שם תקבלו גם את החיוך שלו שהוא סוג של זריקת מבסוטון. מלא בטונה, לימונים, תפוחי אדמה, ממרח דלעת, חריף, ביצה קשה ושמחה. אתם חייבים אותו לעצמכם, לפחות פעם בחיים.

הפיש אנד צ'יפס המלכותי של גרינברג

מאז הפעם ההיא, בה הציג לי הבריטי לו הייתי נשואה את הפיש אנד צ'יפס של ברייטון, ליבי וגופי נכספים לדבר הכי טעים שיצא מהמטבח הבריטי, ואם אפשר שיהיה עטוף בנייר עיתון קצת לח. בארץ לא פשוט למצוא פיש אנד צ׳יפס מצוין, כמו פעם בברייטון. איכשהו, אם כבר עוברים את מכשלת הדג, נופלים בגדול בצ׳יפס. הוא תמיד קפוא ומאכזב. אין לי מושג מי הכניס את רעיון הצ׳יפס הקפוא לארץ, אבל בעיניי הוא רעיון רע. אבל לא אלמנה ישראלה. מצאתי כמה מקומות שמגישים את המנה שאני כל כך אוהבת ובשבוע שעבר מצאתי את הטובה שבהן, בגירנברג שבאיזורי חן.  בגרינברג מגישים נתח קוד גדול ועסיסי, בלילה מצויינת וקריספית וצ'יפס מתפוחי אדמה אמיתיים, כל זה ארוז בנייר. מלכות!

בברטי המלאווח מגיש את הלחי השניה

שמו של תבשיל הלחי של ברטי יצא למרחוק. שמעתי על המנה מיודעי ח"ן ומאז אני מכורה. חוץ מזה שמדובר בבשר הרך והנעים ביותר, שבושל שעות ארוכות והרהר במעשיו ובעתידו. הוא מוגש עם מלאווח, ולכן המנה הזו מככבת פה. אני מתה על מלאווח טוב, תוצרת בית, עם בצק שנעשה ביד בוטחת.  הקריספיות של המלאווח משלימה את רוך הבשר העשיר. זו מנה ששווה לחזור אליה שוב ושוב ושוב.

הארנצ'יני המפתיעים של RAFA'S

רפה'ז הוא המקום החדש בשכונה שלנו. סוף דיזנגוף, בואך נורדאו. מדובר בסוג של גאסטרו בר שאפשר לבוא אליו עם חברים, לחלוק מנות קטנות ולשתות. הדבר הכי מפתיע את רפה היו הארנצ'יני הזהובים שלו. כאלה ששלחו אותי לרחובות הסתווים של רומא. כדורי האורז המפנקים של רפה'ז הם מהסוג הנכון, קשוחים מבחוץ ועסיסיים וגבינתיים מבפנים, טובלים ברוטב עגבניות רענן ואיפה עוקצני. עונג איטלקי ברחוב דיזנגוף.

הקובה, כדור הקסם של דוחול

קשה לי לחשוב למה אני הכי מתגעגעת בדיאנא. ת'כלס, הכל טעים לי שם. החומוס, הקבב, הצלעות, הצוואר הממולא. אני חושבת עליהם ובלוטות הרוק עובדות במרץ והקיבה מקרקרת בקולי קולות.לדוחול יש מגע קסם בלתי נשכח. אבל כשאני חושבת על מה שבאמת פותח לי את הארוחה, אני חושבת על הביס שאני נותנת בקובה המטוגנת של דוחול. בהרבה מאד מסעדות ערביות מכינים קובה בורגול מטוגנת, ברובן המלית עמוסה ציפורן ותבלינים חמים ועצבניים ומזכירים לי ביקור אצל רופא השיניים. אבל לדוחול יש יד כל כך מדוייקת ומגעה כל כך נכון, שהוא אף פעם לא מפספס. אולי זה הזמן לבקש ממנו לספור אותי קבוע, פעמיים-שלש? קובה אחת אף פעם לא מספיקה לי.

ולקינוח מה? אחרי לבטים קשים החלטתי להשאר בנצרת.

העטייף המכושף של אבו אשרף

בלוטות הטעם והלב לוקחים אותי לסמטאות של נצרת לעטייף של אבו אשרף שמגיש ב"דיוואן אל-סראיה", המסעדה הקטנה והעמוסה שלו, ששכונת קרוב לשוק של נצרת את הכיסונים המתוקים והמבושמים שלו. העטייף הוא מאכל שנהוג לאכול בימי הרמאדן, אבל אבו אשרף מטגן אותם במומחיות כל השנה. הוא יכין לכם קפה שבושל לאט לאט ואחר כך יגיש לכם כיסונים ברוטב גרניום, בשומת תפוז וסוכר עם מלית גבינה ומלית אגוזים. אחרי שתטעמו אותם, לא תרצו משהו אחר, בשבילי העטייף לוקח את המלכות מהכנאפה, הבקלאווה והעוומה. אבל רק כשהוא טרי טרי ונעשה במקום.

זהו. שמונה מטוגנים לשמונה ימי טיגונים. איזה כייף שאפשר להנות מהם כל השנה…

חג שמח, את מנין הקלוריות תחשבו בהזדמנות אחרת, העם היהודי סבל מספיק. אם יש לכם המלצות לטיגונים אחרים, אל תהססו וכיתבו בתגובות, כולל כתובות והכל. האמינו לי, אנשים קוראים טוקבקים הרבה יותר מאת הרשומה עצמה…

קטגוריות:: אוכלים בחוץארוחה עסקיתהמועדון של בייגלהחנוכה וטיגונים לרובכללימנצ'יזמסעדותמסעדות חדשותמקומות שאהבנונעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שילת:

    בשבילי פלאפל ד"ר סעדיה והפלאפל בכרכור עליו גדלתי…

  2. מאת meni shalom:

    חלת בצל באגדיר!!! מעדן משמין שאני מרשה לעצמי פעם ב'

  3. מאת נירה:

    אולי יש לכם מתכון לפריקסה?

  4. מאת עירית:

    אי אפשר להכחיש – מטוגן (נכון) זה הכי…:)

  5. פוסט מעולה. איך זה שאין פריקסה נורמלי בת"א?? אשמח אם תתקנו אותי…

השארת תגובה