אולי בכל זאת פרס ישראל לאריק איינשטיין?

מאתמול בערב אני בתוך ערפל, חנוק מדמעות ועל סף בכי, אני קורא, שומע רואה ולא מאמין.

מכל מה שחוויתי בשעות הקשות האלו שלושה דברים נחרטו אצלי:

דקות אחרי שפרופ' ברבש מסר את הידיעה שאף אחד לא רצה להאמין לה, נעמה כתבה: "יהי זכרך ברוך, איש יקר ואהוב. תודה על השירים, המילים, האהבה, הצחוק ועל מי שאתה. משהו מאיתנו הולך איתך ומשהו ממך, ילווה אותנו תמיד."

וביבי אמר באיזה שלב את המילים הבאות: ""אריק היה הגדול מכולם. כולנו גדלנו על השירים שלו. אמרת אריק איינשטיין אמרת ארץ ישראל. אריק היה זמר נפלא ואדם נפלא. השירים שחיבר ושר הם פס-הקול של מדינת ישראל. אהבתי אותו מאוד. מדינת ישראל נפרדת בעצב רב מענק התרבות שיחסר לנו מאוד. אני ורעייתי כואבים מאוד את לכתו".

והרגע שמעתי את יודית רביץ בגלי צה"ל מספרת שאריק מלווה אותה מגיל 5 ושהיא היתה קוראת לו ארי קיינשטיין.

יודית ואני גדלנו באותו מקום ובאותו זמן, בשבילה הוא היה ארי קיינשטיין ובשבילי באותם ימים הוא היה מאלו שלובשים ג'ינס כשלנו סיפרו שרק פושטקים לובשים ג'ינס. בתקופה הזו היינו קונים ג'ינסים אצל המבריחים ושומעים אריק איינשטיין וביטלס.

אני חושב שגדולתו של אריק היא בכך שברגע שאנחנו שומעים את קולו אנחנו חוזרים לאותם זמנים. כן, אני חושב שזה כל כך פשוט.

נעמה צודקת, חלק מאיתנו הלך אתמול עם אריק וחלק מאריק נשאר איתנו לתמיד.

וביבי? הפעם אני מאמין לו שבאמת אהב את אריק. כי איך אפשר שלא?

לפני יותר משלוש שנים נעמה ואני פתחנו דף בפייסבוק וקראנו לו "אולי בכל זאת פרס ישראל לאריק איינשטיין?"

לא סתם קראנו לו כך, הבנו פשוט שמה שהיה צריך לקרות כבר מזמן לא באמת יקרה, וזו היתה הדרך שלנו לאסוף סביבנו אנשים שחושבים כמונו.

אף פעם לא ניסינו לפנות לאריק ואפילו לספר לו על התנועה הקטנה שלנו, בטח לא לבקש ממנו להצטרף לקריאה או לחזור להופיע.

תמיד כיבדנו את פרטיותו של הסלב הכי צנוע ועניו בעולם. אנחנו גם מבינים את סלידתו מהדרך בה נבחרים הזוכים בפרס.

"אבל הוא אמר שהוא לא מעוניין בפרס" שמענו אינספור פעמים את תגובות האנשים.

אולי זה הזמן להסביר כי במתן הפרס ראינו תמיד לא משהו שאנו עושים למען אריק אלא למען עצמנו, מין מאבק לתת חזרה לאיש הדגול הזה משהו קטן, קטנטן, ממה שהעניק לנו מאז הילדות. כי הרי אריק הוא הפרס שעם ישראל קיבל כבר מזמן.

אז ראש ממשלה יקר, אני יודע שיכולת, אני יודע ששתי מילים ללימור לבנת או לגדעון סער היו מסדרות את העניין. אבל היית עסוק בטח והיו לך דברים הרבה יותר חשובים על הראש.

אבל עכשיו, ביבי, הגיע הזמן לתיקון. אולי בכל זאת פרס ישראל לאריק איינשטיין?

דבר עם שי פירון, ותמצאו דרך לעשות תיקון. עוד ביום העצמאות הקרוב.

כי ארץ ישראל הישנה והטובה מתה אתמול. ואולי, אולי נצליח איכשהו להחיות אותה.



על אריק איינשטיין בבייגלה:

יעל לביא: זה קורה כל פעם מחדש

יואב תל אביב : פרס למדינת ישראל על אדם נפלא שנמצא בקירבנו

מוטי דיכנה במסתורי הג'ונגל של אריק איינשטיין

קטגוריות:: אנשים עם בייגלהאריק איינשטיין

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת דני מובשוביץ:

    השירים לא מפסיקים להתנגן והעיניים לדמוע…

  2. מאת רינת:

    דודי יקר,
    אריק איינשטיין אכן היה ראוי לפרס ישראל ויותר מכך.
    אבל, ביבי הוא לא הכתובת לתקן עוול ולתקן חוק הקובע שמעניקים את פרס ישראל למי שחי (גם אם נפטר לאחר ההכרזה על כך – עיין ניסן נתיב ז"ל). ואת החוק לא יתקנו בגלל אריק איינשטיין עם כל הצער.

    • מאת אילן:

      אפשר להציע – פרס ישראל ל שי ר י אריק איישטיין. הם חיים ויחיו עוד שנים רבות . (לכתוב "לנצח" – לא רציני…)

  3. מאת טובה:

    ארץ ישראל היפה והטובה מתה כבר מזמן. אתמול כבה הכוכב שלה, שנדמה שגם הוא סבל ממותה.
    תמיד אהבתי איך שהוא שר – עם כל הגוף!
    כל כך עצוב…

  4. מאת חיים:

    לאריק איינשטיין מגיע פרס ישראל על שנים ארוכות שבהן העניק מכל טוב הארץ הזאת לעם היושב בציון. גם אני בעד פרס ישראל לאריק איינשטיין. עכשיו אין מניעה, כי אריק לא יתבייש לקבל את הפרס הוא אפילו ישמח כי לא יצטרך לעמוד נבוך מול קהל גדול שיריע לו. הקהל הגדול יריע לו גם כשלצערנו נפקד מקומו כאן. אז תנו פרס ישראל לאריק איינשטיין.

השארת תגובה