על ה'מוקדשות' של החבר'ה היותר טובים – מסיבה בסלון של איל שני

לפני כמה חודשים נתקלתי במקרה במסגרת שיטוטי ברשת בסרט שנקרא “The Reluctant Fundamentalist” , סרט מעולה ושווה צפייה על בחור פקיסטני מבריק שנקרע בין חלומו המתגשם לקריירה בוול סטריט, למציאות הימיומית של מוסלמים בארה"ב של אחרי 9/11 ולחיי משפחתו בפקיסטן.

אל דאגה, לא הפכתי פתאום למבקר סרטים. רציתי רק לספר על הכישוף שהרגשתי פחות משתי דקות לתוך סצנת הפתיחה. בגלל המוסיקה.

מצאתי את עצמי על הספה מול הטלוויזיה, לבד בבית, שר בקולי קולות שיר שמעולם לא שמעתי, ועוד בפקיסטנית.

הנה זה, הגבירו ווליום ושימו לב מה זה עושה לכם:

למחרת סיפרתי לאלי, חבר שלי, על הסרט והחוויה.

הוא הקשיב ויש אמר לי: "נו בטח, סולם פנטטוני"

"סולם פנטטוני?"

אלי הסביר לי שסולם פנטטוני הוא סולם בן חמישה צלילים ושהוא נפוץ בכל סוגי המוסיקה כולל בלוז, ושהוא יושב לנו מאד טבעי על הנשמה.

להמחשה, אלי שלח לי את הקטע הזה של בובי מקפרין ביוטיוב:

סולם פלא שחוצה גבולות, שפות ותרבויות. קוד ללא מילים שפורט לנו על הנימים הכי עדינים ועמוקים. צריך רק רמז וכולם מתקדמים איתו באופן אינטואיטיבי מבלי שהוא נותן להם שום הסבר או הנחיות.

זה היה בערך בתקופה שאיל שני ושחר סגל פתחו את המזנון בקינג ג'ורג' ואני, כמו כולם, שברתי את הראש בשאלות על סוד הקסם של השניים שגורם לקהל מעריציהם לעמוד בתור בהתרגשות, ולשלם במיטב כספו כדי לקבל אותו ארוז בפיתה.

בעצם לצמצם את התופעה לשניים יהיה חטא לאמת, כי תנועת 'החבר'ה היותר טובים', כפי שנקראת החברה שמפעילה את מסעדות הקבוצה, גדולה הרבה יותר ממי שמנהיג אותה. והיא לא כוללת רק את מי שעובד ומתפרנס ממנה, אלא בהרבה מקרים גם את הלקוחות שלהם. וזו כבר מזמן אינה תופעה קולינרית אלא חברתית.

הצפיה בקטע של בובי מקפרין הפילה אצלי את האסימון. 'החבר'ה היותר טובים' הצליחו לפתח שפה ותדר, עליו הם חיים וסוחפים באמונה, מעשים ובטעמים את כל מי שחושיו רגישים מספיק להתרגשות מאוכל.

כמו שהסולם הפנטטוני מצליח להפעיל אותנו ללא ידיעתנו, כך איכשהו סגל ושני פיצחו את הקוד המשוכלל שגורם להרבה אנשים לשיר שיר מבלי שהם מכירים את המילים. פעם קראו לזה mojo .

איל שני הוא לא חבר שלי. פגשתי אותו כמה פעמים מאז אכלתי אצלו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה באוקיאנוס הפנטסטית בירושלים, ותמיד הוא ריתק וסיקרן אותי. אבל אני לא יכול לקרוא לו חבר. אני רוצה לחשוב שיש ביננו מין הערכה הדדית. מעולם לא היה לי קשר עסקי עם איל, ואני בספק גדול אם אי פעם יהיה.

ולפני שאתם מתחילים להזכיר לי את כל חולשותיו והפגמים באופיו של האיש, הרשו לי לגלות לכם סוד, לא הכרתי אף לא אדם אחד בתעשייה הזו שהוא ללא פגמים, אבל כן פגשתי הרבה שיודעים איך להסתיר את הפגמים מעיני הציבור.

אם אתם מחפשים בעולם הקולינריה הישראלי אנשים ללא שריטות וחולשות שישמשו כגיבורי התרבות שלכם, חפשו במקום אחר. אישית, אני מעדיף איל שני אחד, צבעוני, חופר ושרוט, על עשרה כוכבים משמימים ב 'פוליטיקל קורקטנס' שלהם.

בכל שיחה שהיתה לנו איל תמיד חזר על המנטרה: "האנשים כאן מוקדשים" כשניסה להסביר את הברק בעינים ואת המחוייבות של שותפיו ליצירה. האמת, שקשה גם שלא להעריץ את ה'מוקדשות' של שני וסגל לעובדים ה'מורעלים' שלהם. בטוח שגם זה עושה את ההבדל.

לפני כמה ימים סימסתי לאיל שני:

'יש לי וידוי, עוד לא היינו בסלון והייתי רוצה לעשות תיקון. האם מחר זה יום טוב?'

'נפלא בואו. אין מקום אבל נסתדר' הוא ענה לי.

'באיזו שעה הכי טוב?'

'אם אתה רוצה שלושה כוכבים בואו בשבע וחצי, אם אתם בוחרים בגיהנום מופלא, בואו בתשע וחצי.'

כמובן שבחרתי בגיהנום.

אני לא יודע למה בדיוק עוד לא יצא לי לבקר בספינת הדגל של תנועת 'החבר'ה היותר טובים', אולי היו אלו הסיפורים על מחירי הארוחות שם שהרתיעו אותי, ואולי התחושה שאני לא שייך לאותה 'כת' מאמינים וארגיש לא נוח.

כבר בכניסה הבנתי שכדי להנות מהחוויה בסלון צריך לתת לו לעטוף אותך ולהתמסר אליו, בדיוק כמו שצריך להתמסר לזיעה ביום חמסין על מגרש הגולף. ליפה שבאה איתי לקח קצת יותר זמן להתמסר, אולי משום שחששה שיכריחו אותה לרקוד על השולחנות. אני התמסרתי מיד.

אולי בגלל שפני האדם הראשון שהכרתי בחדר הצפוף היו אלו החייכניות של דן דן.

דן דן, שאני לא יודע את שם משפחתו, היה המנהל המעולה של אלבה בתחילת דרכה, ואחד האנשים הכי מקצוענים ונעימים שהכרתי. עד שיום אחד הוא פתאום נעלם.

והנה דן דן בא לחבק אותי ולספר לי שחי בחודשים האחרונים בפריז ושעזר לאיל ושחר לפתוח את המזנון שם.

'רציתי לבוא ולשבת על הבר הערב' הוא מספר לי 'אבל איל נתקע בלי מארחת וגייס אותי'.

הסלון אינו מסעדה. זהו חדר גדול, רועש ייצרי ושמח עם מטבח פתוח שאליו מתנקזים פעמיים בשבוע 'החבר'ה היותר טובים', מגוייסים אם תרצו, יחד עם חומרי הגלם הטובים ביותר שהשוק מציע באותם יומיים וזורקים מסיבה.

שחר סגל מתקלט את הפסקול האקלקטי שהמכנה המשותף של כל השירים בו, ישראלים, ערביים, צרפתיים ומה לא, הוא שכולם לוחצים על אותו הדק נסתר ששולח אותך למרחבי הזכרונות היותר טובים שלך.

ואיל, כשאינו מעשן בחוץ עם הקליינטים שלו או מצטלם איתם כשהם רק מבקשים, מנווט ביד רכה ובעיניים אוהבות את צוות הטבחים הצעיר שמטרתו אחת, לפגוע בלב הסועד. ואיך פוגעים בלב הסועד? שוב עם אותו הדק המחבר בין חוש הטעם לזכרונות שלנו.

אוכל אינו צריך להיות מסובך ומורכב כדי לפגוע בנשמה. הוא צריך להיות מורכב באהבה ובהתכוונות, זה שיש גם חומרי גלם מעולים בהישג יד זה רק בונוס.

אני כבר לא זוכר את השמות והתיאורים הפואטיים של המנות שאכלנו אבל כל מה שהזמנו וכל מה שאיל שלח פגע לי בלב.

פיצה ולבאנה נחתו על הבר מולנו בלי שהזמנו. כולה פיצה, וכולה לבאנה. אבל סתכלו על התמונות ותגידו לי שלא בא לכם לקפוץ ראש.

רצינו לטעום פולנטה מתירס ממש צעיר וגם קציצות סרטנים שאנחנו אף פעם לא אומרים להן לא, אבל שתי המנות אזלו כבר בסיט שלפני הגיהנום. הזמנו מבלי להתייחס למחירים 'סלט אוקטפוס', פסטה של שום ירוק שנכתש בריחיים כלשהם, מרמלדה של פלמידה ומנה בשם ההורס והמבטיח 'שפונדרה טלה שנמסה לתוך עצמה'.

'זו מbה לשלושה אנשים לפחות' המלצר ניסה להזהיר אותנו. הזמנו בכל זאת מבלי לדעת שזו תהיה המנה שתגרום לסו-אלן לנמוס לתוך עצמה ולהתמסר לגמרי לסלון. לקסם של איל שני היא כבר התמסרה מזמן.

ראשון הגיע ה'סלט'. אם זה סלט אני הופך לצמחוני מחר.

ישבתי במשך כעשרים דקות מהופנט מתנועות ידיו של אסף הטבח שבנה מול עיני את הבסיס מתפוחי אדמה אותם תיבל בעדינות בחומץ, שמן זית ושמיר תוך שהוא הופך בהם בידיו, מבלי לדעת שהוא בכלל עובד על המנה שאני הזמנתי.

אף פעם לא ראיתי מישהו מתייחס עם כל כך הרבה אהבה לתפוח אדמה, אבל כשטעמתי הרגשתי והבנתי את כל הסיפור. הכובע של המנה, הסכך של סוכת תפוחי האדמה, תמנון רך בשנים ובמרקם שסיים את תהליך הבישול בדיוק ברגע הנכון, היה אחד הטובים שטעמתי.

את שארית הפיצה גייסתי לספיגת כל הרוטב שנשאר בתחתית הצלחת.

עם 'מוקדשות' לא פחותה איל עבד מימינו של אסף על פלמידה, חתך ממנה קוביות, קצץ ממנה טרטר אותו ערבב באצבעותיו, סידר את הקוביות כמו שמסרים פאזל ומסר לנו את הצלחת מעבר לדלפק. התוצאה לפניכם

הפסטה היתה טובה מאד לטעמי, שומית מידי לטעמה של סו-אלן ולא צולמה.

ואז הגיעה השפונדרה ושלחה כל אחד מאיתנו למסע במרחבי הזכרונות שלו. לא לפני ששלחנו את המלצר לחפש כפות. כי לא אנשים כמונו ישאירו את הציר הזה בצלחת.

זו היתה מנה גדולה, ענקית, כזו שאף פעם לא נשכח. שאפילו ברגעים אלו שאני מקליד את סיפורה אני כועס על עצמי שלא הצלחנו לסיימה.

עמוק לתוך השפונדרה הווליום בסלון כבר מחריש, אנשים רוקדים, על השולחנות וביניהם, מתחבקים ומתנשקים. אני מחפש את סו-אלן על השולחנות, אבל לא, היא בחוץ עם דן דן והמעשנים. ממש כמו במסיבה. ממש טובה.

וכמה זה עלה? אני מכיר אתכם ויודע שאתם סקרנים. החשבון שלנו כולל 15% שירות היה 644 ש"ח. אני יודע שייתכן שזה נשמע יקר, אבל אבל אבל.

תמיד הייתי בדעה שכדאי יותר לקנות חולצה יקרה אחת על פני 3 חולצות בינוניות, גם כאן זה נכון, אם הברירה היא לותר על ארוחה אחת או שתיים בינוניות שלא משאירות כל זכרון ולחסוך למסיבה בסלון, לכו על הסלון, בכל פעם.

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת יוס:

    אייל שני שף גאון!

  2. מאת אריאלה:

    גם אני מעדיפה אייל שני (או רושפלד) אחד על עשרה ׳מאמים לאומיים׳ כמו חיים כהן, שגב ואביב משה.

  3. מאת שימרי:

    אדם מיוחד מאוד, אך עדיין לא הייתי משקיעה את הכסף שלי במנות הכל כך יקרות של הסלון. אם היה לי כסף מיותר אולי כן. אבל כרגע זה לא המצב אז מתמקדת במיזנון.

  4. מאת אורה:

    דודי, כמו תמיד, הכתיבה משובחת וסוחפת. אהבתי במיוחד גם את הלינקים מיוטיוב.

  5. מאת מיקי:

    644 ש"ח ??? אם היה לי כסף מיותר, או שלא הייתי צריך לעבוד כל כך קשה עבורו אז אולי.
    אבל .. זה שני חוגים חודשיים לילדים….
    אגב, נכון שלעיתים עדיף ארוחה מצויינת אחת על .. וכו', אבל התמחור נראה מוגזם למדי.

  6. מאת יאיר:

    דודי – תאור מדהים לאוכל משובך – מעלה ריר במיוחד השפונדרה.
    האתגר לארגן מפגש בייגלה בסלון….

  7. מאת רפי אהרונוביץ:

    כתיבה משובחת.

  8. מאת רחל:

    מאד מיוחד!! רק מלהקשיב לו 2 דקות אפשר להיות שבעים יום שלם.

  9. מאת אודי רבינא:

    דודי שלום!

    אני עוקב מזה זמן בהנאה רבה אחרי האתר שלכם, וכל פעם ששמך עולה אני לא יכול שלא להיזכר בימי ילדותי בבאר שבע-בעיקר בהקשר של הזיכרונות הקולינארים. נתחיל בזה שהיינו שכנים שלכם ברח ביאליק 1. גרנו קומה מתחתיכם (מעל הדירה של אליק רום) ולא אשכח איך שאמא שלך היתה מכינה קערה ענקית מלאה בממרח שוקולד תוצרת בית, ואנחנו הילדים היינו מוזמנים לפרוסה של לחם לבן טרי מרוח בנדיבות …..(תוך כדי צפייה בטלוזיה שלכם בערוץ מצרי עם הרבה שלג) זה היה הכי טעים בעולם!!! ומזה היה? מרגרינה קקאו וסוכר, שהרגשת את גרגירי הסוכר מתפצפצים בפה.
    ואפרופו אוכל, אי אפשר לשכוח את המסעדה האיטלקית (ארגנטינאית ?) שהייתה בפסאג' של קולנוע אורות אם אני לא טועה ששם לראשונה טעמתי אנפנאדה, קנלוני, והספגטי המעולה שעד היום לא נתקלתי בטעמים כה מיוחדים שאפיינו את המקום הזה. מאז לא יצא לי אף פעם לטעום ולשחזר את הסגנון והטעמים ההם…אתה זוכר אותם?

    דש לעופר אחיך
    אודי רבינא

  10. מאת אודי רבינא:

    נב
    מדליק fareed ayaz

    http://www.youtube.com/watch?v=BXmIpbBOSvI

השארת תגובה