קאן פינדה Can Pineda – מאה קבין ושנים של טעם

את הרשומה הזו אני כותבת במקדונלדס כשמסביבי המון צוהל של ילדים הלומי חופש ואמהות מרוטות עצבים, נעזרות בסבתות ובכדורי הרגעה. עם ישראל חוגג את סוכות, או יותר נכון ״שארית הפליטה״ חוגגת את סוכות, כי רוב העם בחו״ל.

מאז חזרתי מברצלונה ואיסטנבול אני מתנסה בטיפול בהלם. בהתחלה נתתי לדיכאון פשוט להיות, מבינה שחזרתי מוקדם מדי משיטוטי בעולם. מרגישה כמו תלמידת תיכון פראיירית, שהיא היחידה שהגיעה לשעת האפס שבוטלה בעוד שחבריה לכתה נוחרים בנעימים בין הסדינים.

המסיבה היא בפריז, ברצלונה ורומא, בארץ בתקופת החגים לא קורה דבר. המסעדות ריקות, הרחובות יתומים והפייסבוק דומם. המקום היחיד שנראה כמו ״עיר הנוער״ הוא האינסטגרם. העם היושב בגולה שולח משם איגרות שהן פרסומת לשמחה ושיגשוג ואני, שעשיתי את אותו הדבר בדיוק, כמה ימים קודם לכן, הרוסה מקינאה. מה זה הרוסה, מתה! מ-תה! אבל אני מפרגנת, כי אם תבדקו היטב, אנחנו תמיד ״מפרגנים״ למי שלא ממש מגיע (ואגב, לפרגן זו מילה איומה על כל הטיותיה, ואגב 2, שמישהו יבדוק מה המקור של האסון הלשוני הזה ויודיע לי).

אז אחרי כמה ימים של ויפאסנה אצל אמא ואבא במושב, ואחרי ישיבה חמוצת פנים במיטב מסעדות העיר, חשה שאבד לי חוש הטעם ושלא בא לי לאכול שום דבר שהוא לא דונר, קאימק, קרם קטאלן או חאמון, החלטתי לטפל בעצמי ולחפש את העם היושב בציון. את אותם אחים נשכחים, שאף מדינה לא היתה מוכנה לתת להם מקלט מדיני ולהצילם מבעסת החגים המתרגשת עליהם.

איפה מצאתי את כל אותם נשכחים מאחור? בסניף של מקדונלדס. זה לא שאין להם כסף לנסוע לחו״ל, ארוחת ילדים פה עולה בערך כמו כרטיס טיסה באקונומי מסביב לעולם, הם פשוט לא נזכרו בזמן, או התנדבו לשמור על הגחלת. אין לי מושג, בכל מקרה כולנו תקועים פה.

במסגרת הטיפול בהלם החלטתי שאם אני מסוגלת להיות כזו כפוית טובה ולהחמיץ פנים במיטב מסעדות ארצנו ולא להעריך את כל הטוב בעולמי בימים של מיתון, אולי אמצא את חוש הטעם שלי, אחרי שאוכל ארוחת ביג מק מוגדלת. ניסיתי בטוב, לא הלך, ננסה ברע, אולי ילך… אמרתי ועשיתי. וכך, כשאני ממרפקת ילדים שרצים מסביבי אחוזי אמוק, חוש הטעם והזכרונות מתחילים לחזור אליי. זה מוזר שדווקא שם על הספסלים הקטנים, המוכתמים קטשופ, מיונז וחופש ארוך מדי, דווקא שם אני נזכרת בקן פינדה, אותה מסעדה מופלאה בברצלונה שהוכיחה לי שאין מקום רחוק מדי.

זה היה ביום האחרון שלנו בעיר הכי מגניבה בעולם. מוריד הגשם החליט בעצה אחת עם ויקטור גלוגר מקלואליס, לחצות את העיר, עד לפרבר ישנוני בקצה השני, רק כי יש שם מסעדה בלתי נשכחת שחייבים-חייבים-חייבים להיות בה. אני, אשה שבעת קרבות ואוכל טוב, המתהלכת אחרי עשרה ימים של אכילה בלתי פוסקת, כשכרסה בין שיניה, עם צירי לידה מדומים, בטוחה שאם אעשה תנועה לא נכונה אלד את הלובסטר או הלנגוסטין שטרפתי אתמול בלילה, אני עושה פרצופים.

״אולי נרחיב את בייגלה קצת ונכתוב על עוד דברים, נגיד על אופנה. יש לזה קהל יעד ואני בטוחה שלאנשים יש עוד דברים חוץ מאוכל בראש…״ אני מנסה לגרור את מוריד הגשם לאיזה סניף של דיזיגואל, בו חזיתי בחטף בשמלה שאני ממש חייבת. אבל מוריד הגשם כבר דוחס אותי לתוך מונית, תוקע לנהגה את הטלפון הנייד שלו בתוך הרישתית של העין וכולנו מפליגים לקן פינדה. וכך אנחנו נאבקים לנו שלושת רבעי השעה, בפקקים המעיקים של ברצלונה, אני, האקווריום ששט לי בבטן, מוריד הגשם והנהג המסכן שפוחד לעשות טעויות, כי ההיא מways תצעק עליו.

אנחנו מגיעים לרחוב שקט, לא רחוק מן ההיי ווי, ונשפכים מן המכונית. המסעדה כמעט ריקה לגמרי. השעה 12:00 בחצות היום ואני והבטן שלי מתחילות לחגוג נצחון קטן. ״זה כנראה מקום לא משהו״ אני אומרת למוריד הגשם ומתעלמת מהשעה המוקדמת ״תראה איך ריק פה!״. אבל מוריד הגשם מהסה אותי מיד. ״נראה לך שויקטור גלוגר ישלח אותי למקום גרוע?! הוא מבין בטוב!״ ככה הוא אומר ואני מצטערת שויקטור גלוגר הוא לא פשינסטה, לפחות היתה יוצאת לי מכל הסיור הזה מלתחה חדשה.

המלצרית מובילה אותנו לחדר הפנימי, דרך מסדרון ובו מקרר המכיל את כל טוב הארץ והים. סלסלת פטריות פורצ׳יני טריות ובשרניות, לצד עגבניות שמנמנות שלא פגשו ריסוס מעולם. מעליהן מולכים פירות ים, שבלולים ודגים ולצד כל אלה גבינות מעלות עובש ונקניקים נותני ריח. מקרר כזה הוא בשורות טובות לכל גרגרן. פתאום אני שמחה שלא חבשתי כובע, כי הייתי נאלצת לאכול אותו כאפריטיף.

על הקירות תלויות תמונות של בעל המקום עם כל מיני מפורסמים שאנחנו לא מכירים וגם מדריך לפטריות האיזור, שגם אותן איננו מכירים, אבל היינו שמחים להכיר. משהו כמו מאה סוגים, דבר שגורם לליבי להחמיץ ישר, בזוכרי את בדלי השמפניון ומלך היער במקרר של ״סופר יודה״.

לאט לאט המסעדה מתחילה להתמלא באנשים שאוהבים את עצמם, בעיקר בגברים שבאים בחברת בקבוק יין, או שניים ובלי שום בת לוויה שתפריע להם להתרכז במה שחשוב. באוכל. מאחורי בר היין עומד בעל המקום וכרסו העגולה והמחייכת קורצת אליי תחת חולצת הכפתורים הקצרה מדי, כאומרת ״מה את מייללת? יהיה בסדר. אוכלים פה טוב! תראי איך אני נראית…״. ואכן, כרס שמנמנה היא בדרך כלל העדות הטובה והאמינה ביותר לשנים ארוכות ומאושרות של מזון משובח.

המלצרית, אשה צעירה, עם אנגלית סבירה מניחה מולנו תפריטים באנגלית. ״אנחנו רוצים את הדברים הכי טעימים שלכם״ מוריד הגשם מבקש ליתר בטחון גם תפריט בספרדית, רק כדי לבדוק שלא קיבלנו תפריט יצוגי לתיירים שלא מכיל את כל מכמני המקום.

אנחנו נרגשים מהאנגלית של הצעירה, אחרי הכל לא פשוט למצוא בספרד מלצרים שניתן לתקשר איתם באופן קולח. מה שהיא לא יודעת זה שתוך חודש כדאי שהיא תרשם לאולפן בעברית ותקבע מזוזה בדלת.

חבר שהיה ב Can Valles לפני שבוע סיפר שהמקום מלא בישראלים שקראו את התשבוחות של מוריד הגשם וכבר כבשו מקום של כבוד ליד השולחנות. סביר להניח שעד שאתם תגיעו לקן פינדה יהיו שם תפריטים בעברית ושירים של דודו אהרון ברקע. או בעצם לא. בואו נשמור את כל הענין הזה ביננו ונספר על המסעדה הזו רק לאנשים שאנחנו ממש אוהבים.

המלצרית מניחה על השולחן תלתלי עור חזיר מטוגנים ופציחים ופאן טומאט נפלא. אנחנו נשבעים שלא ניגע בשום דבר, כי המכנסיים מאיימים לא להסגר, אבל לא עומדים בפיתוי. עד שהמלצרית שלנו חוזרת עם המנות הראשונות שתי הצלחות ריקות ונותרים רק פירורים.

מוריד הגשם מזמין למנה הראשונה ביצה עם כמהין ופואה גרא לצידה. הבן אדם מתענג על מנת החטאים שלו. בין ביס לביס הוא ממלמל כל מיני דברים, אולי משהו שקשור לתהילים, אולי שירי הלל לויקטור גלוגר. אין לי מושג, מעל פסטת הפטריות והשרימפס שלי, הכל נראה לי נכון, יפה ומדוייק.

המנה שלי מוכיחה שגם את הבנאלי והפשוט צריך לדעת לעשות היטב וכשיודעים לעשות זאת כמו שצריך, הבנאלי הופך לקלאסיקה. מנה די גדולה של פטוצ׳יני תוצרת בית, כמות נדיבה של פטריות פורצ׳יני וחתיכות בשרניות ומתנגדות של שרימפס. כמה גילוחי פרמזן, שני סיבובי מזלג ופתאום לא אכפת לי שהג׳ינס לא יסגרו עליי לנצח ולגמרי שכחתי ממסע הקניות שתכננתי בדיזיגואל. בגדים זה כזה שטחי, אני חושבת לעצמי וצוללת לעומקה של הקערה.

״סרף אנד טרף מהאגדות״ כתב מוריד הגשם באינסטגרם שלו על מנת זנב שור, המבושלת בציר בשר ויין אדום, עליה נח בתנוחה מפתה לנגוסטין שמנמן, שעשה ״דק פייס״ כשמוריד הגשם כיוון אליו את המצלמה. עם רקלמות כאלה, פלא שהמקום הזה יהפוך תוך שבוע למאחז ישראלי?!

המנה הזו משכיחה ומצדיקה כל מטר של נסיעה שעשינו לכאן. אם להודות על האמת, הייתי הולכת עבורה ברגל. הבשר המתפרק מן העצם, עושרו של הרוטב וקשת הטעמים, אני לא יודעת איזו שפה תוכל לתאר את השפע הזה כמו שצריך, כי נולדתי בעברית ואמות בה.

גם התמונות לא יסבירו את האושר הטמון בכל נגיסה. אוכל חום, ביתי ומבושל לעולם יצטלם פחות טוב ממנות שף מצולחתות ומפונפנות. אבל עכשיו, שבועיים מאז קישקש הזנב הזה לעומתי אני מבינה שמעבר ליד הבוטחת, יש משהו שהשנים עושות לאוכל. משהו שלא ימוש מזכרוני לעולם.

קאן פינדה היא צעירה בת 109 שנים, אבל מי סופר?! יושבים בה אנשים שנלקחו לשם לראשונה על ידי סבם או סב סבם. הם מזמינים כבר שנים תבשיל כרוב עם בייקון, רגלי חזיר ממולאות, סרדינים כבושים, מונג פיש בציר עדין של ירקות, ירכי אווז עם מרמלדת בצל ולשונות טלה.

פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, הילדים הגדולים הללו חוזרים אל אותו מקום מוכר ובטוח, שאירח ביד רחבה ובלב חפץ את האנשים היקרים לליבם. את בני המשפחה שלהם ואת יקירהם שהלכו לעולמם. בין הקירות שזוכרים הכל, האנשים האלה, שפעם היו ילדים שרגליהם מתנדנדות ומנסות להגיע לריצפה, מתייחדים עם הזכרונות והטעמים שהפכו אותם לאנשים שאוהבים אוכל, ואת עצמם.

בין הקירות האלה אני נזכרת באבא שלי הגרגרן, שלקח אותנו בכל הזדמנות, בסוסיתא המקרטעת, למקומות שאהב. לחליל ברמלה, לשמש בתקווה, לשמעון בכרם ולמסעדה ההיא, עם הפלאפל הירוק, מול קבר רחל.

אני אוכלת ירך טלה נהדרת ושולחת צילום שלה לאבא שלי שלימד אותי כל מה שאני יודעת על אוכל. ״היית מתעלף עליה!״ אני כותבת לו והוא עונה לי בצילום של קובה סלק מהבילה על אורז לבן ״גם את היית מתה!״ נמתח לי חיוך בבטן. חיוך של גאווה. כי גם לנו, יש מקומות בהם הקירות זוכרים הכל. אנחנו רק צריכים לחזור אליהם שוב ושוב, לדאוג שישארו נושמים ובועטים עוד מאה שנים, עם אותו חומוס נהדר ואותם שיפודים מופלאים. אדם הוא גם תבנית נוף מסעדתו.

בשולחנות סביבנו מזמינים דברים נפלאים. אנחנו שואלים את המלצרית מה זה ומצביעים בלי בושה לעבר הצלחות של האנשים. המלצרית כתשובה מצביעה בחזרה על שמות בתפריט. הענין הוא שאנחנו מלאים עד אפס מקום. המנות פה לא רק טעימות, אלא גם נדיבות ומשביעות מאד. זו לא מסעדת דוגמיות ודוגמניות. זו מסעדה לאנשים שאוהבים ויודעים לאכול.

מוריד הגשם יוצא החוצה לעשן סיגריה וחוזר עם תשורה נאה. חצי מנה של פורצ׳יני מוקפצות בחמאה, שום ופטרוזיליה. ״זו העונה, ואת כל כך אוהבת פטריות״ מדבר אליי האיש שאני אוהבת בזר מלבב הישר מן היער. אני מאושרת כאילו לא קיימים בעולם זרי ורדים עטופים פרגמנט. מוריד הגשם יודע שאליי לא מדברים בפרחים, אלא בזרי שיפודי שומן כבש או בפטריות.

ואחר כך קינוחים. אנחנו מראים למלצרית שתי תמונות מתוך האינסטגרם שצולמו במסעדה. מנת קרם גבינה שנראית קצת כמו איים צפים. קרם גבינה בעל גוף, טובל ברוטב וניל מופלא ומבושם. קינוח נהדר ושנינו שמחים על ההימור.

אבל הבומבה האמיתית היא מנת מאפי בצק העלים, סוג של פחזניות מבצק לא רבוך, החובקות קרם וניל ושוקולד שמתפוצצות וממלאות את הפה בנגיסה. אם אתם מזמינים את המנה הזו, בקשו את הוניל בלבד. הוא כל כך מענג ומפנק, הרבה יותר מן השוקולד, שגם הוא מעולה, אז תארו לכם… קינוח חובה!

בדרך החוצה אנחנו רואים איש חובק זרוע ענקית ושמנמנה של סרטן. ״שנשאר?!״ תוהה כל אחד מאיתנו בנפרד, בלב, אבל לאף אחד מאיתנו אין פרצוף להודות במופרזות שלו ועל כן אנחנו נודמים.

במונית אני מודה בכל. מודה למוריד הגשם העיקש שתמיד יודע מה טוב בשבילי. מודה לויקטור גלוגר על הגילוי, ולקן פינדה על אחת הארוחות הטובות והמרגשות בחיי. אני רוצה לאכול פה תמיד, שנים, אני רוצה לקחת לפה את כל מי שאני אוהבת, אני רוצה לשוב לפגוש את כל המנות שלא טעמתי וגם את אלה שכן. ויש בי שלווה, כי המקום הזה כנראה יחיה לנצח, כי הוא היה פה תמיד. זו לא הפעם האחרונה בברצלונה, זו ודאי לא הפעם האחרונה בקן פינדה. זו רק תחילתה של ידידות מופלאה ואמיצה.

ועכשיו אני הולכת הביתה. האויר בחוץ נעים והרוח מלטפת. מתחילים להרגיש את הסתיו האויר, והעיר הלבנה כל כך נהדרת בסתו. ברגע זה ממש לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר, רק פה. כי מי משוגע לפספס את היום בו האויר ההביל מתחלף לבשומת סתווית מאווררת ונהדרת?

אני שורקת לי איזה שורה או שתיים ״מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה, כמותם שוטפה, כמותם שוצפה, כמותם יפה…״ וחוזרת לגמרי מפוייסת הביתה.

Can Pineda

Carrer de Sant Joan de Malta, 55, 08018 Barcelona, Spain

93-3083081

קטגוריות:: Featuredברצלונההמזלג המעופףנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת shilon:

    עם כל הכבוד לשמש וחליל יש לנו מה ללמוד מהברצלונים. שירות, איכות לאורך זמן ולא מזלזלים בלקוחות. ניסית לרחם… מבין את הרצון… אבל יש לנו הרבה ללמוד ולשאוף.

  2. מאת עירית:

    http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/17011202.aspx

    הסבר מאד לא 'סקסי' למילה פרגון
    לבקשתך:)

    ותודה על הפוסט הנפלא ומעורר מיצים..

  3. מאת צביקה:

    תודה על ההמלצה

  4. מאת יאיר ניצני:

    חותם על המסעדה הזאת בה ביקרנו בהמלצת בייגלה. כל מילה בסלע. היינו והתעלפנו

  5. מאת תמיר:

    3 ימים של שכרון חושים בברצלונה
    בעקבות ההמלצות של בייגלה,
    וכל המלצה היא שיא הטעם ובכל המלצה השיא נשבר
    מחדש,תמשיכו לשמח בטיפים המעולים שלכם

השארת תגובה