els casals – כן, זה כואב ליפול מגן עדן

לפעמים אדם צריך חופש בבית הבראה. לא מלון באילת עם מפלים וא-ג-דו-דו בבריכה, לא טיול ג׳יפים או מסע פילים בתאילנד. כשנפשו של האדם תשושה טוב לו שיקח את עצמו לבית הבראה. בטח כולכם חושבים על חופש בבית הבראה בנתניה, עם ״גיל״ ו״אשל״ בארוחת הבוקר ואיזה אקורדיוניסט בצהריים ומשחקי חברה בערב.

כל זה טוב ויפה. באמת. אבל אני מהיום חושבת אלס-קאסלס.

בפעם הקודמת מוריד הגשם היה פה לבד. טעות מהמדרגה הראשונה, כמובן. כי איך הוא אמור להרגע באמת ולמצוא מזור לנפשו כשאני לא נמצאת? מי יג׳עג׳ע אותו, יבקש ממנו דברים ויטרטר אותו כמו שצריך ואיך בכלל אפשר לנוח בלי המשפט ׳מאמי תסדר לי׳ או ׳דודי תפתח לי׳?! אך הפעם, כל הענין הזה תוקן.

אנחנו לוקחים מכונית מברצלונה האהובה שלנו ויוצאים בבוקר מעונן, בו כל קטלוניה הבדלנית מחזיקה ידיים למען עתיד טוב יותר ובעיקר לעצמאות. אנשים לבושים צהוב, עוטים את דגל המחוז מתרוצצים בכל מקום, מגנים בגופם וחיוכם על קטלוניה המשגשגת שלהם מול העוני, הבטלה ואבטלה של ספרד הקורסת. אנחנו מחזיקים להם אצבעות וידיים וישר מזדהים, כי אם אנחנו היינו חיים בקטלוניה, גם אנחנו היינו נועלים את עצמנו מבפנים.

אבל די עם הפוליטיקה, נפשנו התשושה מימים מלאים בשרצים קטלונים וטלאים איסטנבולים, צריכה היתה מנוחה. ואת המנוחה והנחלה מצאנו, ממש כמו הפר פרדיננד, הרועה באחו האל-קסלסי, בחווה של השף אוריאול רובירה, המונחת במקום היפה הזה כבר שבע מאות שנים ולא די לה.

רגע של אושר באמצע האחו. אני ופרדיננד רועים, שנינו לא דואגים מן המחר, מי לשחיטה ומי לטיסה. נועצים מבט זה בזו, מוצצים גבעול, זוג מטומטמים חסרי דאגות.

ומה יש לדאוג? המצעים נקיים, המיטה נוחה, הגבעות מוריקות, יש קצת גשם ששוטף את העשב וממתיק אותו ויש אפילו זמן לישון קצת, לפני הארוחה. אני מתפתה לחשוב שאושר יכול להיות אינסופי, או לפחות שלנחת רוח אין קץ.

אחרי שינה נעימה עטורת חלומות מתוקים, התעוררנו וירדנו בעצלתיים אל הארוחה שלשמה התכנסנו. על השף אוריאול אני שומעת כבר שנה שלימה. על נועם הליכותיו, מגע ידיו, צניעותו ובעיקר על האוכל שלו. כן, מוריד הגשם שלנו יודע לשפוך קומפלימנטים ולהתלהב כמו שרק הוא יכול, ואני באתי לבדוק הכצעקתו.

תחת בית המלון, יושבת המסעדה של אוריאול. מסעדה עטורה בכוכב משלין ובהמון היסטוריה. בין הקירות הללו, נולדים וחיים בני המשפחה שלו, כבר מאות רבות של שנים. באדמה הזו גדלים הירקות ונובטות הפטריות ואליה מגיעה התוצרת החקלאית של תושבי הסביבה ויצרני הדבש, הגבינה והחאמון. הכל מקומי, לתפארת קטלוניה השופעת כל טוב.

דוד גומיס, מנהל המסעדה וסומליה ששמו הולך לפניו, איש צעיר שנראה כמו ישו בציורים של אל-גרקו, הוא שמגיש לנו את הארוחה. אנחנו יושבים במסעדה ריקה, שהיתה מפוצצת עד אפס מקום שעות לפני כן, בשל יום החג הקטלוני. על כל אחד מהשולחנות מונחות עגבניות. קטנות, גדולות, יפות, מכוערות מזן כזה ומזן אחר, ירוקות, אדומות, זהובות. איל שני היה עף פה. אנחנו מריחים אותן ויודעים שפעם העולם הזה היה שמח. לפני שצמד המילים ״חיי מדף״ חירבש בו את הכל.

למנה ראשונה אנחנו מקבלים מרק אספרגוס מוקצף. זה שהריץ את מוריד הגשם עם חזרתו ארצה לרכוש סיפולוקס דה-לוקס במחיר מופקע, רק כדי לנסות ולהתחקות אחר מרק העננים של אוריאול. יצא טעים, אבל לא ענני-אוריאול. אולי זה המים, אולי האויר, אולי הכישרון. לכו תדעו.

המרק הזה מופלא. לכאורה קציפה פושרת של אספרגוס ושמנת, שגבעול אספרגוס טובל בה להנאתו. בפועל, החומר ממנו נוצרות אגדות. כף מלאה קסם, ועוד אחת ועוד אחת. עד שנגמר.

כל מנה לוותה בבקבוק יין. דוד מזג לנו כוס והלך, משאיר אחריו את הבקבוק. סומך עלינו שלא נשאיר ממנו דבר.

וכאילו החיך שלנו לא שועשע מספיק, הגיעה גם צלחת ובה פלפלים ירוקים קטנטנים ומתוקים, מטוגנים ונקניק מתוצרת החווה.

עוד בגזרת האפריטיפים, פרוסת נקניק דם, מלווה בפרוסות לחם מרוחות בעגבניה. פאן דה טומט כזה לא אכלתי לאורך כל המסע, גם נקניק הדם נפלא ומלא פפריקה וחזרזירים צוהלים. אני מאושרת, החיך שלי משועשע, הגשם מתדפק על החלון, פרדיננד הפר הקטן בטח מתכרבל עם אמא שלו תחת עץ האלון. שמישהו יקפיא אותי כאן ועכשיו.

מוכנים לארוחה? שואל אותנו דוד, כאילו לא היינו באמצע המשתה של חיינו. דוד הניח עוד יין וגם שתי צלחות ובהן תאנה וגילוחי פואה גרה שטבלו בבלסמי מצומצם ומעט פרחי מלח. יש כל כך מעט מילים לאושר ויש עוד פחות מילים לטעם. הכל מתגמד וכל מילה תעליב את חומרי הגלם, את השילוב ואת הטעם. בואו נשתוק ופשוט נתבונן בתמונה.

עוד מנה שתאלצו לעיין בה בלבד, אלא אם אתם מזן האנשים החכמים שאוהבים את עצמם. הגשמים הראשונים החלו, הסתו כבר כאן וביערות ובחורש הקטלונים, הפטריות מגיחות ומרימות את  ראשן העגלגל. זמן לחגוג את הטבע. אוריאול חוגג אותו במרץ. הוא מגיש לנו מנה של פטריות מקומיות, פרוסות דקיקות ומחוממות קלות, מכוסות ביריעה שקופה ודקה של שומן חזיר. עליה נערם דוקסל פטריות מזן אחר. כל כך פשוט וכל כך טעים.

חגיגת הפטריות לא הסתיימה והיא נמשכת גם במנה הבאה שדוד מניח לנו על השולחן, לא לפני שמילא את כוסות היין שלנו ביין חדש ונטש את בקבוקו על השולחן.

על ענף זעיר של רוזמרין שמשמש כשיפוד ננעצו פטריות צהבהבות, מקומיות. כן, היה להן שם, אבל אנחנו היינו בשלבים מתקדמים של בישום ושכחנו לשאול ואולי כלל לא שאלנו. לכו תדעו. השיפוד ישב על מצע האם שמקורו בחזירי המקום.

עגבניה שהונחה כך סתם על השולחן לעולם תשיר את שירה במנה בחמישית או התשיעית, מי בכלל סופר? קיבלנו רבעי עגבנית ציצי חלוטה. כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים. ציצי. של בנות. למה? כי לעגבניה הזו יש צורה כזו, של ציצי. שדיים. של בנות. לצידה שני נתחי מקרל ופתיתי לחם שטוגנו בשומן חזיר.

כל כך פשוט. בלי שום קישוטי-קישוטים ותיבולי-תיבולים. יד טובה ובוטחת ואדמה הנותנת יבולה. זהו. וזה כל כך טעים.

ושוב דוד מניח בקבוק ומוזג אל הכוסות יינות שאין לנו כלים להעריכם, רק חיך שאומר תודה כי טעים לו. ואולי זה מה שיין צריך להיות. משמח וטעים, גם לבורים כמונו שברגעים אלה זוכים ללגום יינות שיש מהם רק 200 בקבוקים בעולם.

עם היין מגיע הטוסט. על פרוסת בריוש קלויה, נערם מערום של כל הטובין הללו. בואו נראה אם אני זוכרת. מוצרלה, זיתים, אנשובי,  כרישה צלויה ועגבניה אפוייה. אה, היה שם גם שום אפוי, צלפים ובלסמי. שלושה ביסים והמוח נמחק.

אנחנו מבקשים מנוחה. שנינו יוצאים למרפסת המשקיפה על היערות השחורים והרטובים. זו לשאוף אויר פסגות וזה לשאוף קצת ניקוטין, כי מכל הבריאות הזו אפשר להשתגע.

כשאנחנו חוזרים דוד מוזג לנו מרלו, מסדרה בת 1000 בקבוקים, המיוצרת במיוחד עבור המסעדה. אני לא יכולה להגיד לכם עפיץ ונפיץ וגם לא לאבחן טעמי חבית ועור. אני יכולה לחייך חיוך שיכור בקצוות ולהודות לאל הטוב שבחר דווקא בי להתנסות בחוויה הרוחנית הזו.

אם מישהו היה מחתים אותי ברגע זה על טופס הארוחה האחרונה, ככל הנראה הייתי חותמת.

נתח סי באס בימה של קציפת תפוחי אדמה ופטריות. המוח שלנו נמחק. פשוט כך. "לא פלא שיש לו כוכב, לאוריאול הזה״ ממלמל מוריד הגשם. אם הוא היה יכול, הוא היה מנחית על הראש של אוריאול את הגלקסיה כולה.

אנחנו באפיסת כוחות. אבל דוד מסתכל בנו במבט שלו כמו אומר ״אני יודע שאתם יכולים. ראיתי את האינסטגרם שלכם. עוד שתיים-שלש-חמישים מנות לא ישברו אתכם…״.

הוא מניח בשקט צלחות ובהן סטייק הטרטר הטעים ביותר שאכלנו אי פעם, ואולי גם נאכל. עליו יושבת גלידת חרדל והוא מלווה בעננת תוגה קלה. אנחנו מריחים את הסוף וכבר, בעודנו שם, אנחנו לא רוצים להפרד.

אבל הדרך אל הסוף רצופה במנות טובות וביינות קינוח, כמובן. היא מתחילה בפרפה תה שחור, עם קוביות קפואות של אפרסקים ופומלה וסקופ של גלידת לואיזה. כל הענין הזה הוא בעצם מרענן חיך שמעיר אותנו אל המציאות העגומה. עוד מעט קט זה נגמר.

את הנחיתה מגן עדן אנחנו מבצעים על ענניו של קרם הקרמל הטעים, המענג והמופלא ביותר שאכלתי ושאוכל. אני אוכלת אותו בשקט, בריכוז מלא, כי הוא תמצית כל הטוב והתקציר לכל החוויה השמיימית הזו. כן. שמיימית! וכן… זה כואב ליפול מגן עדן.

סידור אחרון של כל הבקבוקים שלגמנו, צילום, כיבוי אורות, ואז מן העפר, בצלם אנשים, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית…

אנחנו הולכים בשקט נזירי לחדר, מהרהרים בחטאנו. לא לפני שמוריד הגשם ממטיר חיבוקים לדוד, ומבטיח לו להעלותו לארץ, אותו ואת אוריאול, המוכשר, אם ירצה השף והשם, כמובן.

 Els Casals

Hotel rural Els Casals

 Directions
08517 Sagàs (Berguedà), Barcelona
Tel. 93 825 1200 – 93 822 8046
Fax 93 825 0388

(נ.ב: כתיבת הרשומה הזו התישה את נפשי האומללה והמיוסרת ואני חשה שאני זקוקה לחופשה מידית. אגב, אני ארוזה+פן+דרכון+ריר+תיאבון בריא בחמש דקות, לידיעת מוריד הגשם)

קטגוריות:: Featuredברצלונההמזלג המעופףנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (3)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת צביקה:

    מעורר את כל החושים

  2. מאת תיקי:

    כואב ליפול על כזה תפריט, לקרוא עליו ולא לאכול…. זה מה שכואב!!!

השארת תגובה