האיש בחור שבקיר או הדונר הכי טוב בעולם

מוקדש לאידי ישראלוביץ', יאיר היידו, רונית ורד , אלי סקס, רפי אהרונוביץ', תמיר הרפז ויאיר יוספי

חשבתי שזה יעבור אחרי יומיים שלושה והייתי בטוח שזה בגלל הבלוז של החזרה לארץ, אבל אני כבר 6 ימים כאן וזה לא עוזב אותי.

היום אני יודע שזה רציני כי הפעם האחרונה שזה קרה לי היתה עם הקנלוני של Can Valles מברצלונה. הטעם, הריח והטקסטורה שלו לא הרפו ממני במשך שנה שלמה עד שחזרתי אליו.

כמעט שבוע אני מתעורר כל בוקר עם ערגה לדונר שטעמתי ביום האחרון באיסטנבול. אני יודע שזה אולי נשמע טפשי, כי מה זה כבר דונר? שווארמה?

לא. הדונר הספציפי הזה הוא ההוכחה לכך שאלוהים מניח מידי פעם את כך ידו על כתפו של מישהו ומברך אותו.

תבינו, הדונר הספציפי הזה בא לי אחרי שהייתי בטוח שאני יודע איפה מסתתר הדונר הכי טוב באיסטנבול, ולגמרי מחק את האחרון מהזכרון שלי.

בערב לפני הטיסה הביתה ישבתי במלון כדי לתכנן את היום האחרון שלנו ודפדפתי באינטרנט. היתה כבר תכנית, ארוחת בוקר עצלה וארוכה במלון, שיטוט אחרון בשוק המצרי, ארוחת צהריים ב Karakoy Lokantasi, הצטיידות בבקלאוות בגולוגולו ונסיעה לשדה התעופה, כדי להמשיך להתפעל מהפרשנות של טורקיש איירליינס למושג לאונג'.

ואז אני קורא על החור בקיר ליד הבזאר הגדול.

"לפני השוק המצרי, נקפוץ לטעום שווארמה אחרונה בבזאר" אני מנחית עליה. אני יודע שהיא שונאת את זה שאני לא אומר לה לפני שאני משנה תכניות, אז אני מכסה את התחת.

נהג המונית לא יכול להגיע עד לכתובת שנתתי לו (או התעצל) ופרק אותנו במרחק כמה רחובות.

"איזה מזל שיש לנו גוגל מפס" אני אומר לה "בחיים לא היינו מוצאים את זה אחרת".

"אתה גומר לי את הבטריה" היא מסננת.

אני משתמש בטלפון שלה כי אתמול אורנג' הודיעו לי שבשבועיים האחרונים חיסלתי את כל הג'יגה נפח שהם מכרו לי לגלישה בחו"ל, ולה נותרו עוד 10%.

Google maps היא אחת משלוש האפליקציות שעשו לי את הטיול האחרון. היא אפשרה לי להגיע לחורים שבחיים לא הייתי מגיע עם אף מפה והיא עזרה לי לעזור לנהגי מוניות בברצלונה מדריד ובעיקר באיסטנבול לדעת את הדרך (ולהבין גם שהם לא יכולים יותר לזגזג בדרך למטרה).

שתי האפליקציות האחרות הן Airbnb שבעזרתה מצאנו לופטים ענקיים ומהממים בשלוש הערים בפחות ממחירו של חדר במלון, ואינסטגרם שגילתה לנו בכל מסעדה איך נראות המנות ומה באמת כדאי להזמין.

אני מכיר אותה ואני יודע שהיא נגררת אחרי מבואסת משינוי התכנית ומהבטריה שמתחסלת במהירות, אבל אני נחוש. משהו שקראתי בתיאור של המקום אליו אני חותר, מבהיר לי שאנחנו מתקדמים לקראת שובר שיוויון.

כרגיל, לא אני מוצא את החור בקיר אלא היא.

"מי ג'י פי?" היא שואלת ומחייכת בפעם הראשונה.

"את ג'י פי" אני מלטף לה את האגו.

אני מסתכל לתוך החור שנפתח ב 1969 ורואה נער מסדר דברים בכוך עתיק שגודלו שני מטר על שני מטר. ואני לא רואה שום שווארמה.

הנער כמובן לא מדבר אנגלית.

אפשר לחלק את האנשים שפגשנו באיסטנבול לשניים כששאלנו אותם אם הם מדברים אנגלית. אלו שהסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח ואלו שנעלבו מהשאלה וענו שברור שכן. הרבה יותר טוב ממדריד למשל כי שם זה ברור שאף אחד לא מדבר אנגלית.

איך שהוא גרמתי לנער להבין מה אני רוצה ולהסיט את הוילון שהסתיר את המומחה נותן לטיפות אחרונות לשיפוד אותו בנה.

האמת, לא היה שום דבר מבשר טובות במראהו של הדונר. הוא היה די קטן בהשוואה לשיפודיים האימתניים שנבנים בכל בוקר כבר מאות שנים בעיר הזאת. והוא היה גם קצת עקום. והכי מאכזב היה לראות שהוא היה בכלל קר ולא מבושל. באינטרנט היה רשום שהמקום נפתח בעשר בבוקר והשעה היתה כבר רבע לאחת עשרה.

"מתי?" אני שואל את הדונרג'י.

הוא מצביע על השעון שתלוי על הקיר בשתי אצבעות שאמורות לספר לי איפה כל מחוג יהיה כשהעסק ייפתח.

11:15? אני רושם על מפית. הוא מהנהן.

"אני נשארים" אני מודיע לה ומבטל את הסיור האחרון בשוק שהיא ביקשה.

אנחנו נכנסים לבזאר והולכים מיד לאיבוד. אבל אני לא דואג כי יש לי ג'י פי אס אנושי לצידי ויודע שהיא תדע להחזיר אותי בזמן.

כשאנחנו חוזרים כעבור חצי שעה אנו מצאים את הדונרג'י בוחן בעיניים של רופא את השיפוד שלו ומסובב אותו רבעי סיבוב כדי שהצלייה תהיה מושלמת. אין שום דבר חשמלי במתקן אני שם לב. אני לא מדבר על חותכי השווארמה החשמליים שאתם מכירים כאן, אלו בבחינת 'צלם בהיכל' בעיר הזו, אלא על השיפוד עצמו שלא מסתובב לבד אלא צריך דונרג'י מומחה לידו שיחליט איזו פאה דורשת קצת אש ומתי ויסובב בעצמו.

אנחנו כבר חצי חברים אני והדונרג'י, אני מחליט, הוא בטח אוהב אותי כי הלכתי וחזרתי, אני משכנע את עצמי ומבקש ממנו רשות להכנס לכוך ולצלם אותו חותך לי מנה.

הוא מהנהן בלית ברירה. אבל אני כבר בפנים, נושף על עורפו.

ואז אני רואה משהו שלא ראיתי מעולם. איך הוא חותך ומבין מדוע לעולם אף אחד שמכבד את עצמו באיסטנבול לא יישתמש בסכין חשמלית.

החתיכות שנופלות מהסיח ליעה שבידו השניה הן כמעט שקופות, בעובי של עור. עור שרוף. ומאד מאד עסיסי.

אין משקל במקום והדונרג'י יודע בדיוק כמה צריך לחתוך.

הוא שואל אותי "פידה או אקמק?" בפיתה או בלחם. פידה אני עונה.

הוא לוקח את הפיתה השטוחה שהנער הביא מהמאפייה ומנגב איתה את הסיח מהשומן שמבעבע מתוכו. לאחר מכן הוא מניח את הפיתה ובסבלנות של אפי מהסביח בטשרנחובסקי הוא מסדר את רצועות הדונר עליה עד שהן מכסות אותה כליל.

"בצל? עגבניות?" הוא שואל אותי ללא מילים. "הכל" אני עונה. כשהוא מושיט לי את היצירה מקופלת בתוך נייר, אני מבקש מהנער שיימזוג לנו כוס איירן מהמיכל הגדול בחזית.

אני נפלט לסמטא מחוץ לחור, ושם עם שותפתי לפשע אנחנו טועמים את מה שייחבר את נשמותנו לעיר הזו לנצח.

והטעם? אתם אתם בטח שואלים. הטעם כיסה בשמיכה עבה את כל מה שטעמנו בשבועיים לפני כן.

Dönerci Şahin Usta

Taya Hatun Mh., Mahmutpaşa Yokuşu Sk No:9, Istanbul, Turkey ‎



 

קטגוריות:: Featuredאיסטנבולדודי כליפאהמזלג המעופף

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (2)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. יאאאא אללה, הרגת אותי עם התיאורים שלך.

    מגי

  2. מאת תמימה:

    מה זה כואב לי להכאיב לך אבל… אחרי יום גדוש חוויות והתנסויות, התרוצצנו בחיפוש נואש אחר הכתובת הזו היום. לקחת לנו לפחות שעתיים, ואין. המקום לא קיים. הגענו עד לכתובת ממש, מתים לדונר ואחרי תחנונים אינסופיים של הילדים להכנע ופשוט לשבת למשהו אחר בדרך. התעקשתי, התעקשתי ולבסוף… אין. כואב. כואב הלב. אבל אין. נגמר. נסגר. הדונר הטוב בעולם צריך להמצא במקום אחר.

השארת תגובה