המזלג המעופף – מסעדת אסלן ומסעדת מיקלה: חדש וגם ישן באיסטנבול

׳אנחנו קיימים שלושים שנה, אולי יותר׳ אומר המלצר הראשי באסלן. 'עשיתם יומולדת ל מסעדה?׳ מוריד הגשם מתענין, תוך שהוא מערים אל פיו מנה הגונה של דונר. ׳למסעדה לא חוגגים יומולדת׳ מרים המלצר שתי גבות עבותות ׳במסעדה חיים, נושמים, עובדים קשה׳.

עכשיו המלצר חושב שאנחנו מטורללים לגמרי, לא רק שהזמנו את כל התפריט בשעה 11:30 בבוקר וגם נכנסנו למטבח לרחרח, אנחנו גם מהמוזרים האלה שחוגגים ימי הולדת למסעדות. ׳מה יש ליהודים האלה?׳ הוא בטח תוהה ורק המואזין ברקע מושיע אותו מהשאלות הקיומיות שלו.

לך תסביר לו שתל אביב זה לא איסטנבול. בעיר שלו יש 10000 מסעדות שפשוט קמות כל בוקר לעבודה. בעיר שלנו, לעומת זאת, קשה להיות מסעדה, זו מלחמה יומיומית. שנת מסעדה שווה לשנת כלב, מכל הבחינות, אז אם אתה שורד שנתיים, לא מגיעה לך מינימום חגיגת בר מצווה פלוס עליה לכותל?!

יד חמה מושטת לי תחת השולחן. היד של מי שאני מכירה ואוהבת. אני חושבת מחשבה נעימה על איך מאלפי ידיים הייתי מזהה את היד הזו, בליינד. ׳כל כך רציתי לקחת אותך לכאן׳ אומר בעל היד והלב שלי מחייך חיוך נעים ושלו, כמו בשיר של רחל ״ובלב אושר שליו״.

מוריד הגשם מכיר את אסלן כבר עשר שנים. כשהחלטנו לנסוע לאיסטנבול הוא לא חדל לקשקש על המסעדה הזו, שיושבת מעל לבזאר הגדול ומגישים בה תבשילים שהוא לא יכול לשכוח.

כדי להזכר טוב טוב, מוריד הגשם כאמור מזמין את כל מה שיש למסעדה להציע והוא לא מתעצל ונכנס למטבח כדי לא להחמיץ את מרק היוגורט עם הנענע וציר הטלה. מדובר בבחור יסודי שימכור את קיבתו לשטן, אם צריך. מזל שבמקרה הנ״ל מדובר במלאכים צחורי כנפיים שעושים את עבודתם בשקט, בצניעות ובכישרון כבר שנים ארוכות, אחרת אנה היינו באים?!

באסלו אנחנו פותחים בחצילים עסיסים מטוגנים עם יוגורט סמיך ובדונר מופלא שלידו יושבת תלולית אורז קטנה, לבנה ונהדרת. אתם בטח שואלים את עצמכם מה יש להתפעל מאורז לבן, אבל כעירקים שיודעים כמה קל לקלקל אורז וכמה קשה לדייק איתו, אנחנו מכתירים אותו למלך ומזמינים לו מלכה שתחבור אליו.

את טעם השעועית הזו זוכר מוריד הגשם כבר מעל לעשר שנים. פשוטה, לבנה ומבושלת בעגבניות ופלפלים. לכאורה לא חן לה ולא הדר, אבל במציאות, לכו תתווכחו עם היד הבוחשת כבר 30 שנה. נפלאה, עדינה ויושבת כמו מלכה על האורז שלה.

אי אפשר להפסיק, לכן אנחנו חוזרים שוב ושוב לויטרינה הקטנה שבפתח המסעדה, שזה בעצם התפריט. נכון, יש גם אחד כתוב, אבל הכי טוב לראות בעיניים, כך עושים מקומיים וכך עושים גם אנחנו.

אנחנו שבים לשלוחן ואחרינו מגיעים עלי גפן ממולאים, קציצת בשר מטוגנת, מאפה פילו עם קוביות בשר טלה וירקות וגם קציצות קבב קטן, כי בלי זה אי אפשר.

הבטן רומזת לנו שאנחנו צריכים להפרד, היא לא יכולה יותר. אנחנו מרגישים כמו סוור בשוק, רק שהפעם את המטען הוא נושא בכרסו המפלסת לו דרך ולא על גבו. הפרידה ללא ספק מרגשת. גדוד המלצרים עומד זקוף ומנופף לשלום לזוג הארבה שתקף את המסעדה, אנחנו מבטיחים לחזור, הם מבטיחים לשוב ולהצטייד.

הבטחתי לכם גם חדש, נכון? אז הנה זה בא.

על גג מלון פרה מרמרה היושב באחת הנקודות הגבוהות בעיר, פתח שף שוודי-טורקי ידוע את מיקלה. מסעדה מדוברת עם נוף עוצר נשימה. היידו שולח אותנו לשם מעט מסוייג. ׳לכו׳ הוא מהסס ׳זה אולי יענין אתכם׳.

השוודי-טורקי מבשל במיקלה אוכל טורקי עם פרשנות אישית, או בעצם אוכל אישי עם טאץ׳ טורקי, תלוי מאיזה צד של הצלחת מסתכלים ומי הטועם, כמובן. מסביבנו יפות יפים, נוצצות ומהודרים. מבקשים להושיב אותנו בחוץ, על המרפסת, אבל תוך דקות אנחנו מבינים ששכחנו את החרמונית בבית והקור בחוץ חודר עצמות. שהיפים והנוצצים יסבלו במרפסת הנכונה והמגניבה, אנחנו נשב בפנים ונדמיין את הנוף.

ארוחת 3 מנות תעלה 150 לירות לאדם שזה משהו כמו 300 ש״ח, לא כולל שתיה, כמובן. אנחנו מחליטים להתפרע ומזמינים שלש ארוחות כאלה. לנו ולחבר הדמיוני שלנו. כשהמלצרית עוזבת את השולחן עם ההזמנות אנחנו תוהים אם לא הגזמנו.

בהתחלה אנחנו מקבלים על חשבון הבית לוקוס ששוחה במשרה של מי ים, שומר ובצל. המנה הזו כמובן פתוחה לפרשמנות. אני מעדיפה לחשוב שמי הכבישה החמצמצים-מלוחים הם הומז׳ למי הכבישה בהם שטים החמוצים המוגשים לצד הבאליק אקמק (דג בלחם), אותם לוגמים הטורקים בסוף הארוחה ולא מחווה לשיט המרמרה ולמים בהם שני הצדדים הניצים רוצים להשקות זה את זה.

אחר כך באים ברוב רושם לחם קצת יבש, מנה זערורית של חמאה, מנה עוד יותר זערורית של גבינת טולום עם אגוזי מלך ושמן זית. אני מבינה שמדובר ברמז מטרים לכמויות, רמזים אני מבינה מצוין. אני ממש שמחה שבצהרים המאוחרים פקדנו בשנית את זובייר, כי הכמויות פה שוודיה. עכשיו נותר לחפש את טורקיה במשוואה.

מינה המלצרית שמחה לענות על כל שאלה שלנו. היא מספרת על שף חוקר שחורש בעזרת אנטרופולוג את כל אנטוליה, הופך כפר כפר וחוקר את המטבחים השונים. את רשמיו הוא מביא למסעדה. אנחנו אוהבים אנטרופולוגיה, בעיקר כשהיא באה אנגז׳ה עם אוכל. יש למה לצפות!

לראשונות אנחנו בוחרים בליק אקמק לי, תמנון באבטיח למוריד הגשם וברבוניות לחבר הדמיוני שלנו.

אני לא יודעת מה אתם יודעים על באליק אקמק. מדובר באחת ממנות אוכל הרחוב הבסיסיות והמשביעות ביותר באיסטנבול. נתח גדול ושמן של דג, חצי ככר לחם לבן, בצל, חמוצים בצד. ארוחת צהרים זולה לעניים. כזו שמחזיקה אותך יום שלם.

מה נורא היה לגלות שהבליק אקמק של השוודי-טורקי הוא לא יותר משלושה פיכסמים דקים, עליהם פיסות סרדין והם נתונים במתקן אבן. המנה הזו עושה צחוק מהמטבח העותמני ולצערי הבדיחה היא על חשבון השף. צריך וואחד חוצפה וביצים של בת יענה כדי לקשור את הפיכסמים הללו לעסיס הבאליק אקמק. טעים? כן. אבל מופקע, מופרך וחצוף.

גם התמנון של מוריד הגשם לא הצטיין. הוא היה קשה ולא ברור מה הקשר שלו לים האבטיח שסביבו, שהיה תפל ומשעמם. המנה יפה, מצולחתת לעילה ומצטלמת נהדר. אבל הטעם? סתמי ומשעמם. אנחנו מתחילים להבין שנפלנו.

החבר הדמיוני שלנו דווקא הצליח. שלושה נתחי ברבוניה, עם קציפת אפונה ועדשים. הדגים נעשו מצוין והרוטב לא הפריע. מנה טובה, בטח ביחס למנות שלנו. לא מרגשת, חלילה, לא כזו שתתפוס מקום בתא הזכרונות המיוחד למנות בלתי נשכחות. אבל טעימה, טובה ולא מתחכמת.

בעיקריות חל שיפור. שוב, לא מבחינת הריגוש, אלא מבחינת הכמות והטעם. מנת מנטי ממולא בבשר טלה. חמישה כיסוני בצק טובים, על קציפת יוגורט ורוטב עגבניות.

לוקוס נהדר במרקמו ובטעמו, על מצע של עגבניות. הדג הוכן בדיוק במידה הנכונה, הוא לא היה מרגש בטעמיו וגם הוא לא יכנס לפנתיאון המנות המענגות, אבל הוא היה טוב ונעים. כרגע זה מספיק בהחלט. נבוא עם עצמנו חשבון על ארוחת הטעות הזו, כשיבוא תדפיס כרטיס האשראי.

אנטריקוט טלה עם כיסון מנטי היתה המנה העיקרית של החבר הדימיוני. מנה בסדר, אולי פחות. שתיים מפיסות האנטריקוט היו לא אכילות. אחת היתה נהדרת. הצטערנו בשביל החבר הדמיוני שלנו, שהצליח מאד עם הברבוניות בראשונה. אי אפשר להצליח תמיד, הסברנו לו ולעצמנו נתנו מכות על הראש על הבחירה. יכולנו לאכול במחיר הזה 5 ארוחות שוות בעיר המטורפת הזו. שלא לדבר על להק של באליק אקמק שיכולנו לקנות בכסף.

גם הקינוחים היו סתמיים, למעט לפתן דובדבנים עם קאימק שהיה מצוין. השאר הצטלמו נהדר, והיו לא נוחים למאכל. ממש כמו בקטלוג של איקאה. הכל כל כך יפה, עד שזה מגיע לשלב ההרכבה. נעצבנו, במקום ארמון טופקפי קיבלנו סניף של איקאה.

אם יש לכם המון כסף ופחות טעם, אם נוף עושה לכם את זה יותר מאוכל, לכו למיקלה. בטוח תהנו. אני בינתיים אהיה בשוק המצרי, עם נערי הרחוב הרעבים. נאכל באליק אקמק, נשתה מי חמוצים ונודה לאלוהים על חסדים קטנים ובטן מלאה.

Aslan Restaurant & Cafe

Vezirhan Caddesi No. 70 | Çemberlitas, Istanbu

513-7610

Mikla Restaurant

The Marmara Pera Hotel, Mesrutiyet No 15, Istanbul

212-293-5656

קטגוריות:: Featuredאיסטנבולהמזלג המעופףנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת shilon:

    ידוע לכל…. בפני שיבה תקום!!!

  2. מאת לאה ג:

    לשפים הצעירים יש הרבה מה ללמוד
    יותר מדי מתחכמים ונותנים דעתם לקישוטים ולריגושים ויזואליים. ממש חבל כי הטעם נפגם.

  3. מאת ממליצה:

    בסוף השוק המצרי יש דוכנים עם ערמות של ממרחי פילפלים בשמן, מומליצה לקנות לפחות חצי קילו, הולך מדהים על לחם, בפסטה במרקים ובכל מקום (כמעט), זה פילפלי, עדין, תמיד אפשר להוסיף חריף, משדרג כל שקשוקה וכל רוטב.
    נישמר מעולה במקרר.
    בקיצור, ממליצה

  4. מאת אורי:

    הלכנו בסופש האחרון לאסלן. המסעדה די סטרילית, תירותית, לא מאוד מעניינת וכשהגענו כמעט לא היו מנות עם ירקות. המלצר היה מאוד חביב וידע כמה מלים בעברית. יצאנו משם אחרי מנה ראשונה סתמית וישבנו בקיוסק של קבב מעבר לפינה ונהננו יותר. באסלן: שתי מנות ראשונות, פעמיים סודה – 25 לירות. שתי מנות קבב מעולה בקיוסק ליד, כולל אריין ופלפלים חריפים על האש – 20 לירות.

השארת תגובה