המזנון החדש של איל שני, המכניקה והלוגיקה של המגניבות

"רציתי לקרא למנה הזו תפוח-אדמה-מלבסקי, אבל גם למנוחה מגיעה עדנה ולרוצחות מחילה" כך מספר לי איל שני "דרסתי אותו עם המערוך בדיוק ארבע פעמים. כמו שהן דרסו את מלה מלבסקי. בדיוק ארבע פעמים תחת המערוך, כמו שאדם מת לגמרי אחרי ארבע פעמים תחת גלגלי המכונית…". אני שותה את דבריו בצמא ומספר לאיל סיפור שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד (וזה הזמן של כל המתחסדים ללכת להתיפייף במקום אחר).

יש משהו באיל שני שמעודד אותך לספר לו דברים שאתם בטוחים שלא מעניינים איש, או סודות נוראים שנצרתם בלב, מחשבות לא ראויות והרהורים שנדמה לכם שזר לא יבינם. כשמספרים לאיל סיפור, הוא והמשקפיים שלו מסתכלים לך טוב טוב בעיניים. כאילו תנועת האישונים שלך מספרת את הסיפור האמיתי. הוא משעין את פניו על אחת מידיו הגדולות, כמו מקבע את המבט שלו על חצובה, שלא יזוז לשום מקום. שכל מבע ילכד וכל תנועת ריסים תרשם.

ואז אני שומעת את עצמי מספרת לאיל שני סיפור, כזה שרק אני ידעתי.

כשהייתי קטנה חומר הקריאה החביב עליי היו בדלי העיתונים שאבא שלי היה משאיר אחריו בשירותים. בעיקר אהבתי את "העולם הזה" ואת "כותרת ראשית". בבית היתה היררכיה וכבוד. קודם כל אבא שלי קורא את העיתון, אחר כך אמא שלי ואחר כך הם עברו לשירותים, לקריאה ציבורית. הייתי יושבת בשירותים שעות ולומדת היטב מי נערת המים, מי רצח את מי ומי בגד במי.

כך הגעתי גם לסיפור של מלבסקי-גרנות-יערי. כל הענין הזה הקסים אותי וקראתי כל פרט. לפי כמות הפרטים שמילאו את ראשי הקטן, הייתי מינימום הסגנית של מישל חדד, החוקר שהקדיש את חייו לפרשה. אבל אני זוכרת שידעתי בודאות משהו שלא נכתב ובכלל לא דיברו עליו. הייתי בטוחה שפרט אחד נעלם מהחוקרים. אהבת נשים.

המוח הקטן שלי רקם סיפור אהבה בלתי אפשרי. בעצם הם רצו לקנות בית גדול ולגור בו יחד. כי הן היו מאוהבות. הן רצו לברוח רחוק, זה מה שהן רצו. הסתובבתי שנים עם הידיעה הברורה הזו בבטן וחיכיתי שמי מהן תצא כבר מהכלא ותכתוב את האמת. לא היה לי את מי לשאול, גם כך ההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם כל הרעיונות המשונים שמתרוצצים לי בראש. רעיון הנשים המאוהבות יכול היה לעלות לי בעונש בחדר שלי או באישפוז ב"צופיה" מעון לנערות שירדו מהפסים.

ההורים שלי, שבאמת לא ידעו מה התחולל לי בראש המופרע, "איימו" פעם שישלחו אותי להתרעננות ב"צופיה". זה בכלל לא ציער אותי. חשבתי שאם אהיה בצופיה אוכל לאסוף סיפורים וחוויות מלא הטנא, כי את בית הספר מיציתי ובמושב שיעמם לי נורא. שנים ארוכות לא סיפרתי להם את הסוד הנורא שרק אני יודעת על מלבסקי-יערי-גרנות והם בתמורה לא שלחו אותי ל"צופיה".

איל לא מוריד את העיניים שלו וממשיך לקבע את פניו על חצובת ידיו. "זו היתה הילדה שאת. עם אינטואיציות חזקות. אני מרגיש איתך שזה נכון. סיפור אהבה, אהבת נשים" הוא ממלמל לעצמו "היית ילדה מיוחדת" עכשיו אני ממש מצטערת שלא שלחו אותי ל"צופיה", כי יכולתי לספר לו יופי של סיפורי גבורה מוטרפים והוא עדיין היה חושב שאני ילדה מיוחדת.

ההתכנסות הזו שלנו לא התקיימה כדי לעיין בפשעים מן העבר, אלא דווקא כדי לעיין בהווה ואולי גם בעתיד. איל שני ושחר סגל פתחו בימים אלה את המזנון ב' ברחוב קינג ג'ורג'. יש להם מספיק בטחון ומגניבות למכביר לפתוח מזנון נוסף ולדעת שהוא יהיה אבן שואבת לכל מה ומי שרענן, יפה ומגניב בעיר. הם בטח חשבו לעצמם שהמזנון באבן גבירול מפוצץ מבוקר עד ליל, בואו נפתח סניף ב' לעיר הנוער ונראה מה יהיה. דקות אחרי הפתיחה, גם המדרכה הזו מפוצצת עד אפס מקום באנשים נאים, תל אביבים, זרוקים ו… מגניבים.

על פיתה מלאה בראגו מפולפל, כזה שמעקצץ וגורם לכאב מתוק, שגורם ללב לפעום ולבלוטות הטעם להתאהב. אנחנו שואלים, איל עונה, אנחנו אוכלים, ואיל ממשיך לענות, לאו דווקא על מה ששאלנו, יותר על השאלות שצצו במוחו הקודח במהלך התשובה הקודמת. אבל אני אוהבת להקשיב לו, כי להקשיב לו זה קצת כמו להתבונן בציור אבסטרקטי. ברגע שאת משתחררת מהצורך בקווי מתאר ברורים, את מוצאת את עצמך עוקבת אחרי מכחול דמיוני, נהנית ממקטעים בציור אותם את יכולה לבודד ולברוא יצירה משלך.

כך גם בשיחה עם איל. הכל אסוציאטיבי מאד. את יכולה להקשר למשפט אחד, להעניק לו משמעות גדולה, שולי ככל שיהיה, לקשור אותו לאירוע בחייך ולאמץ אותו אל ליבך. את גם יכולה להוסיף פה ושם משפטים משלך, איל כבר יקשור אותם למשפטים שלו ולא יתן להם להסתובב יתומים או בלי משמעות. הוא איש של מילים והוא אוהב גם מילים שלו וגם מילים של אחרים.

"אין מספיק מילים שיתארו אוכל" אייל מתלונן. "אז אני מתאר את תהליך הווצרות האוכל. אני מתאר מקטע של חווית ההכנה שלו…" כך נולדו הנתחים האינטימיים, הכרובית התינוקת וכל השמות המטוללים והמטורללים שהוא נותן לאוכל שלו, וביננו, אני אוהבת את זה הרבה יותר מאנשים שמתארים אוכל כ"כייפי" או "נימוח". יאללה, עם זה. משעמם.

מילים. מילים הן חלק חשוב ביצירות של שחר ואיל. לכל מילה יש תפקיד. איל מספר על ספר ההפעלה למזנון, ששאב את ההשראה מספר ההפעלה של מרצדס. "מרוב שזה לקוני, זו שירה צרופה" הוא בוהה בחלל ואנחנו בוהים בצמד בטטות אפויות לשלמות שבאו אנגז'ה עם פיתה טוניסאית שיש נתחי טונה שמנמנים, תפוחי אדמה, בצל ירוק ומעטפת שאפשר לפגוש רק אצל צנעני בגדרה. זה עם הילד הקצת מפגר והתור באורך קילומטרים שיש אצלו כל פסח, תור של יהודים כשרים שדוחסים את הפיתות האלוהיות של צנעני למקפיא כאילו אלוהים לא יחזיר את החמץ לעולם.

אז במזנון יש פיתות רכות כמו הפיתות של צנעני, רק בלי השירים בתימנית ברקע. דווקא יפים השירים של צנעני, אבל גם במזנון יש שירים יפים. טנא של שירים עבריים שנעים לפזם בינך לבין עצמך, בין ביס לביס. הפיתה מחבקת היטב כל מה ששמים בתוכה. היא כמו שק שינה שאת פוגשת אחרי יום שלם של התייגעות בשטח. אני לא זוכרת מתי התייגעתי בשטח, אבל אם הייתי מתייגעת הייתי רוצה שתחכה לי פיתה כזו כשק שינה. וגם מקלחת ומונית שתיקח אותי הביתה.

"אז איך?" אנחנו שואלים. די בשתי מילים שלנו. איל כבר יספר ואנחנו נחפור בתפוח האדמה של מלבסקי, נמצא מטמוני חמאה קטנים ומצבורי שום שנדרסו תחת המערוך. גם את מלה היכו עם מערוך, ואחר כך עם מכונית. אם הייתי מלה הייתי שמחה שהשארתי חותמת כמנה במזנון של איל שני. אם לא לחיות, לפחות להיות חלק בעולם.

איל מספר על קבוצה של אנשים. צעירים וצעירים ברוחם שתומכים זה בזה ומפתחים "חרמנות" למעשה. אם אין חרמנות המקום לא נפתח. איש צעיר עם קעקוע אדירים מנשק את איל על שתי הלחיים. איל קורא לו "מותק שלי" והוא מחייך חיוך גדול. "הוא חלק" איל אומר. כולם פה חלקים חשובים.

"וגלידה בפיתה?" אנחנו יורים עוד שאלה לאויר. כי כולם מדברים על זה, אז למה לא לשאול את מה שכולם שאלו לפנינו. יש סיפורים שאני אוהבת לשמוע שוב ושוב ושוב, כמו הסיפורים על באבא יאגה, או הסיפור על סבתא ליליאן שנשכה כלב. אז הסיפור על הגלידה עובר בשוק של דמשק, שם קוראים לה "בוזה", והיא עשויה חלב, שורש סחלב ומסטיקה. איל מספר על הרעיון המפורך שלו לבקש מאסד להכנס לחצי יום לשוק של דמשק ולקבל את המתכון ל"בוזה" הדמשקאית. בראש יש לי טעם של "בעבע קדרסי" או טעם המן. אני מצטערת שבחדשות ערוץ 2 לא זרמו עם איל שני ולא תמכו ברעיון שלו להכנס לדמשק. אם זה לא היה מביא שלום, זה בטח היה מביא קטעים מעולים בארץ נהדרת ושחוק על שפתי העם.

הגלידה בפיתה שלו עוברת דרך המכונה היקרה ודמעות ההתרגשות של גבי מריסטרטו, ששמח שסוף סוף נמצא המטורף שמתאים כמו כפפה ליד לפיל הלבן שנח לו כבר שנים במשרד, יגאל אותו מיסוריו וייצר ממנו מחמאות.

ואז אנחנו מגיעים לחיבוטי הנפש ולמציאות שטופחת לאיל שני על זגוגיות המשקפיים המנומרים, כשהוא מבין שאין מספיק אלות מסטיק לחלוב מהן מסטיקה. בקיצור… זה סיפור יפה על גלידה בפיתה. בטח אבקש ממנו לספר לי אותו שוב בפעם הבאה שאוכל את הפלא הזה.

בוזה מחלב מכשפות. גלידה שמצחיקה אותך, שגורמת לך להרגיש טיפשונת, אבל גם מגניבה וגם פתי וגם בת מזל, כי לא כל יום את נופלת על כזה מצבור של סיפורים, תובנות והגדים, שתוכלי לאסוף ולהדביק בפנקס השטויות הפרטי שיש לך בראש. חמישה שקלים לגלידה עם סיפור מקסים, כבר שילמתי הרבה יותר כסף על סיפורים הרבה פחות טובים.

אני מחפשת ברשת את המנואל של המזנון, זה שמסביר בדיוק איך רוקמים כזה מקום מגניב. אבל די לי להביט באנשים שסובבים את איל ושחר, באשה היפה שמגישה לי פיתה, באיש שמנקה את השולחנות ובזו שכותבת תפריט מאולתר על מפית, כדי להבין שגם אקרא חמש שנים רצוף את המנואל של המזנון, הסיכוי שלי להקים מקום כזה הוא שווה לסיכוי שלי להרכיב מרצדס, או בעצם לנהוג עליה.

לחיי המזנונים, המילים, הסיפורים, החרמנויות, הכרוביות והפיתות שבדרך!

והכי חשוב, הכתובת:

המזנון – רחוב קינג ג׳ורג' 30 תל-אביב

 

קטגוריות:: Featuredאנשים עם בייגלהמסעדותמסעדות חדשותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת דקלה:

    בהצלחה ושנה טובה!!!
    חבל שרק בתל אביב. הייתי שמחה לראות מסעדות של אייל שני בכל הארץ. גם למי שרחוק מתל אביב מגיע.

  2. מאת meni shalom:

    זה רציני הגלידה בפיתה או בדיחה?

  3. מאת עומרי:

    מהומה רבה על לא דבר.

    • מאת מר זנב:

      היום הייתי שם במקרה ואכלתי פשוט כי הייתי רעב וזה קרוב לבית שלי, הייתי כ"כ בשוק מכמה שזה היה טעים שהייתי חייב לעשות גוגל ולהבין מה זה המקום הזה ואיך זה כזה טעים, וככה הגעתי לכתבה הזו, בסופו של דבר המוצר, פשוט מצויין וייחודי, ומהומה רבה עם סיבה מצויינת כל הכבוד למי שעשה את המקום הזה

  4. מאת שימרי:

    אחד ויחיד בדורו

  5. מאת צביקה:

    נסי את החריימה בפיתה ותיתמכרי לטעם

  6. מאת shilon:

    מפרגן לאייל שני על הרעיונות שלו והיצירתיות.
    שמח לקרוא שהוא לא נח וממשיך לפעול וליצור.

  7. מאת סמי:

    אין ספק שהוא שונה בנוף השפים הישראליים. אני מאוד מעריך אותו.

השארת תגובה