ברטי מלך קינג ג'ורג', מטבח משמח ומרגש

אני חושבת שההתאהבות הראשונה שלי היתה בגלל לחיים. קראו לו מלאכי, והוא היה האופה של הכפר. היה לו בידיים ריח בלתי נשכח של בצק מתוק וכשהוא היה צובט לי את הלחיים בחוזקה ואומר שאני סופגניה מתוקה או בצקנית רייחנית או סתם מיידלע היו נשארים לי על הלחיים פרורי בצק קשים שהתישנו לו על האצבעות.

׳איפה הלחי שלי?!!!!׳ מלאכי היה שואג כל אימת שהיה פוגש בי ואני הייתי עונה לו שהלחי שלו על הלחיים שלו ומנסה להגיע לפניו. אבל בדרך כלל זה היה מאוחר מדי. בשלב הזה ההתחכמויות לא עזרו לי ומלאכי היה מרים אותי בצביטה כואבת ואוהבת מהלחיים. הייתי מייבבת וצוחקת. סוג של עונג מתוק, שבסופו ״משהו טוב״ רק בשבילי.

סבא מלאכי היה איש ענק, עם כרס מפוארת שפילסה לו דרך בעולם והלכה הרבה לפניו, אף חולצה לא הכילה את הבטן הגדולה של מלאכי, שתפחה מרגע לרגע כמו בצק שמרים, והכפתורים האמצעיים לעולם לא נסגרו. למלאכי תמיד היה חיוך וצביטה בשבילי וכמעט תמיד איזו חתיכת לחם חמימה או פרוסת עוגת שמרים, עם קינמון וצימוקים. ׳שלא תוציאי לי את הצימוקים!׳ הוא היה שואג ואני הייתי מחייכת מלחי אל לחי, אף פעם לא עברה לי המחשבה הזו בראש.

תמיד אהבתי צימוקים ותמיד אהבתי אנשים גדולים כמו סבא מלאכי האופה. בעיקר בגלל שדרך העיניים שלו השתקפתי כילדה מאד מתוקה. מלאכי היה זורה על העוגה שלי קצת אבקת סוכר וכשנגסתי בה ציפה לבנבנה נשארה לי על הלחיים. ׳מזל שאני בדיוק אכלתי ארוחת צהריים אחרת הייתי בולע אותך בשני ביסים׳ מלאכי היה צובט בחוזקה את הלחי המסוכרת שלי וזו היתה האות לברוח הביתה.

בדרך הייתי נזכרת ששכחתי לשאול את מלאכי האופה אם הוא מוכן להיות סבא שלי. המצוד שלי אחר סבא חורג לא נפסק מעולם. סבתות היו לי ארבע, ואף לא סבא חי אחד לרפואה. חיפשתי אותם גדולים, חמים וקולניים, כמו שדמיינתי את הסבים שלי, אבל כולם היו מטופלים בנכדים מלא חופניים, ולי אף פעם לא היה אומץ לבקש מאף אחד מהם להיות סבא שלי באופן מפורש, גם ממלאכי התביישתי לבקש. למרות שפעם כמעט הצלחתי, בפה מלא עוגה, אבל הוא לא הבין את שאמרתי, ואני רק אמרתי ׳לא משנה׳ וברחתי. לא יכולה להתמודד עם הסירוב.

מלאכי נפטר כמה שנים לאחר מכן, אבל השאיר אחריו בן אופה ומתכונים מיתולוגיים לעוגות שמרים בלתי נשכחות שהסתובבו בספרי מתכונים כתובים בכתב יד, מרוחים בכתמי ביצה ושוקולד, אצל מיטב האופות והבשלניות של המושב. רק מה? כל מי שטעם, ידע מיד שמלאכי לקח איתו משהו שלא יחזור. הוא לקח את מגע היד שלו ואת האהבה שלו לבצק. אף עוגת ״מלאכי״ לא יצאה כמו המקור, מדוייק המתכון ככל שיהיה ומוכשרת האופה שאמונה עליו. מלאכי היה רק אחד. כולם ידעו את זה, בעיקר הבצק.

אתמול נזכרתי באיש הגדול הזה. במגע הידיים האוהב שלי ובקרייבינג ללחיים.

בימים מטורפים אנחנו שוכחים לאכול ארוחת צהריים ומגיעים בשעות הערב לרעב כזה, שאנחנו כפסע מלאכול אחד את השני. אני מגיעה לרגע הזה קצרה ועצבנית, עם נפילת סוכר ושכל חמורה ומפזרת איומים ריקים לכל עבר. למשל: שאם תוך דקה לא יוצאים מהבית, אני אלך לסופר באבא ואקנה במבה ושוקולד. כאילו שבמבה ושוקולד זה לא אוכל… כאילו שלא חייתי על במבה ושוקולד שנים.

בין ערביים, שזו השעה היפה ביותר בעיר ובעולם, אנחנו מתיישבים בברטי, בצל הפיקוס העתיק, שראה בימי חלדו כל כך הרבה אנשים עוברים תחתיו. עכשיו הוא רואה זוג הרוס מרעב שמזמין מהמלצרית חצי תפריט. יכול להיות שזה לא מראה נדיר, יכול להיות שזה קורה לכולם.

׳אני חייבת לחי דחוף׳ אני אומרת לניר, המלצרית, והיא לא נראית מופתעת מדי. שמה של הלחי של ברטי יצא למרחוק. ניר לא נראית מתרשמת מהדחיפות והקריזה, להפך, היא נראית רגילה לענין והשלווה שלה מדבקת. אנחנו מחליטים לנוח, יש לנו הרגשה שאנחנו בידיים טובות. היא משאירה את החיוך היפה שלה שירחף לו בכייף מעל לשולחן והולכת להביא לנו אוכל.

לפני שהאוכל מגיע, בואו נדבר רגע על הלחי. יודעי חן סיפרו שמדובר בבשר הרך והנעים ביותר, שבושל שעות ארוכות והרהר במעשיו ובעתידו. הוא מוגש עם מלאווח באופן כללי מדובר במנת ׳מלאכי׳ אמיתית. גם רוך, גם ניסיון וגם בצק. מנה ששווה לחכות לה. אז חיכיתי.

החיוך וניר חזרו לשולחן. שניהם אמרו שהם נורא נורא מתנצלים, אבל מנת הלחי נגמרה. ׳יש אותה בדרך כלל, אבל היום פשוט שתו אותה׳ החיוך וניר התנצלו. יש משהו בשירות טוב וכן, שממוסס התנגדויות. אני יוצאת ונכנסת מכל כך הרבה מסעדות ושמה לב שלפעמים מה שמחזיר אותי אליהן זה השירות. במקום להיות נורא מבועסת אני שומעת את עצמי אומרת לניר בשלווה ׳לא נורא. יהיה לי תירוץ לחזור׳ ולו רק כדי לראות שוב את המתוקה הזו, שבא לצבוט לה בלחי ולהיות קצת מלאכי האופה.

לראשונות אנחנו מזמינים מן הים, הניר והשדה. דג ים נא עם אורז ולאבנה (55 ש״ח) לתפקיד הדג לוהקה פלמידה טריה. שש חתיכות יפות ורעננות עם רוטב חמצמץ מסביב לגבעת האורז. יופי של מנה.

תמנון וכרוב ערבי על פחמים (58 ש״ח) מה שנקרא לקחת את הממולאים לכיוון אחר. מנה מעט חריפה, עלי הכרוב שנכבש במקום צופנים בחובם תמנון טרי, רך וטעים, שלא שכח את ימיו בים ונענה בקלות למגע השיניים. חמיצות, חריפות ומתיקות. קשת כל כך רחבה של טעמים. אנחנו שמחים. אני מעודדת את מוריד הגשם להרבות באכילתה ולא בכדי.
את תשומת ליבי סופחת במהירות הספיחה (39 ש״ח). אני מכירה את המאפה הזה כבר הרבה שנים, עוד מימי זוהרה של מסעדת פילדלפיה בעיר העתיקה. מדובר בבצק עלים מצוין, ללא טעמי לוואי, קראנצ׳י וממכר ועליו נחה קציצת בשר טחון מתובלת, אך לא בפראות, קצת מזה וקצת מזה, כמו הסבתות של פעם ותבונת הכפיים שלהן. טחינה מצויינת ליד וביצה קשה. אני משאירה את מוריד הגשם עם הביצה ומחסלת כמעט לבדי את שני המאפים. בא לי עוד מהם, אבל אני מתאפקת.

ניר נפרדת מאיתנו ושולחת לשולחן שלנו את עלמה. עלמה מביאה גם היא חיוך מיוחד וידענות גדולה. היא שמחה לסייע לנו לבחור, מספרת מה היא הכי אוהבת ובודקת אם הכל בסדר. כתשורה לחברותינו המלבלבת, היא מניחה סלט רענן וצבעוני של עגבניות שרי-תמר בשני צבעים, פלפל חריף, בצל סגול, מעט עשבים והמון אנשובי מיובש. עם הטחינה מהספיחה מדובר בביס מושלם. בעצם, בביסים מושלמים.

בעיקריות אנחנו מחליטים לקחת שני חצאי מנות מן המרעה ואחת מן הים. אין כמו איזון והקפדה, אצל שניים עם עיניים גדולות.

מנה כייפית של פירות ים טריים (96 ש״ח) – שרימפס, מולים, קלאמרי והמון במיה ברוטב עגבניות עדין, חמוץ מתוק, כמעט כמו רוטב לקובה. מנה טעימה מאד, אבל לא מצטיינת כמו השתיים האחרות שבצער אנחנו נזכרים שהזמנו אותן כחצאי מנות ומנהלים על הצלחות קרב מזלגות.

שקדי עגל, עדשים ותפוח אדמה מדורה (58 ש״ח). שיפוד של שקדי עגל צלויים לשלמות, רכים ונענים עם קרטושקע ותבשיל עדשים עם כמון. אני לא מחובבות הכמון, אם לאמר את האמת, אני ממש לא אוהבת את המעורבת שלו באוכל שלי, ולכן דילגתי על תבשיל העדשים והתמקדתי בשקדים. הצטערתי שלא הזמנו את המנה השלמה, שעולה 110 ש״ח וכנראה כוללת שני שיפודים.

ועכשיו מלכת היופי של הארוחה. נתח קצבים ובצל ממולא (51 ש״ח לחצי מנה) גם כאן, נתתי למוריד הגשם לכלות את רעבונו בנתח הקצבים הרך והמשובח שהגיע מדוייק ונכון ואני התמקדתי בבצל הממולא, באורז, עגבניות וסילאן. זו מנה נוטפת כשרון וצניעות. לכאורה אין בה זיקוקים ורקלמות מאירות המפארות את השף ופועלו, ולכן היא כל כך מרגשת. השף לא רצה שתדע איזה קעקוע הוא עשה בזמן האחרון, הוא גם לא השוויץ בעוד אייטם רכילותי בעיתון מרכזי. הוא פשוט עשה מה ששף אמור לעשות. היא בישל כדי שיהיה לך טעים. טעים עד שתרצו לחזור שוב ושוב, ולהיות קבועים, כאלה ששומרים להם לחיים ובורקס עם תבשיל זנב.

עלמה משגיחה ורואה שאנחנו מנגבים את רוטב הבצלים עם האצבעות מציעה קינוח. בא לי להזמין עוד בצלים לקינוח, אבל אביעד החתיך, סועד קבוע ורב טעם, המליץ חזור והמלץ על הלאבי. ׳שיהיה מלאבי לקינוח!׳ הוא פוקד עליי באינסטגרם. אני מתלבטת, נורא מתחשק לי קרם מסקרפונה ומישמש וגם מעמול, אבל אביעד וגם עלמה מתעקשים, כל אחד במדיה שלו. ׳קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי מלאבי׳ עלמה מפעילה תותחים כבדים. אני מרימה ידיים ואומרת לה שתעשה מה שבא לה.

עלמה עושה את הדבר הנכון ועושה מה שבא לה. היא מגיעה אחרי כמה דקות עם המלאבי המפורסם והמעולה, מן הסוג הרך והמתמסר עם סירופ פריחת ורדים אמיתי, שמקורו בעלי הכותרת של חנות הורדים שממול. הטעם מצית בי זכרון רחוק של סבתא רוזה הבולגריה, ומרקחת הורדים המופלאה שלה. יש לי דמעות בעיניים. אני מזיזה את שערות הקדאיף ומרכזת.

מעמול התמרים לוקח אותי יד ביד לפגישה עם אשה אהובה אחרת. עם הבעבע בתמאר של סבתא ליליאן העירקית. הבצק אמנם פריך, שתי דיסקיות בצק חמים ומצויין ובתוכו מלית תמרים ועל כל זה מעט גבינת טולום ודבש או סילאן. שתי מנות הקינוח מייצגות את הזכרונות המתוקים ביותר שלי. את האשה שאני פותחת כמוה בצק עלים ואת האשה שהעבירה לי את סודות התיבול.

על התפריט כתוב שברטי הוא מטבח לבנט שמח. כן, שמח. אבל בשבילי בעיקר מרגש, אולי בגלל שאני מזהה אהבה וכנות ואכפתיות בכל מנה ובשירות.

ברטי זה מקום לחזור אליו ולא רק בגלל הלחי השניה.

רחוב המלך ג׳ורג׳ 88 תל אביב
ראשון- שבת 12:30-23:30

קטגוריות:: Featuredהמטבח העירקיכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת eran:

    אחת הטובות. אנחנו קבועים שם

  2. מאת נועם:

    חבל שלא ניסית את הבורקס ואת הלחי
    שתי מנות נדירות.

  3. מאת טלי:

    חבל שהלחי לא בעיסקית

  4. מאת חני:

    אני בדרך!

השארת תגובה