העיסקית של taizu – מטעמי מזרח התאחדו

בימי רביעי הלכתי לאיבוד. זה היה קבוע. "חוג ללכת לאיבוד". בימי שני וחמישי פיסלתי בחוג לקרמיקה, בשלישי שמעתי הרצאות במועדון הנשים האוסטרלי, שלא הסכים לקבל אותי לשורותיו, אבל הסכים לקבל את הכסף שלי עבור סדרת הרצאות במחיר מופקע על ריקמה אינדיאנית, קלפי חיות, דיאטה ומילת נשים.

בסוף השבוע התנהגתי כמו אשת איש, בימי שישי הלכתי לשווקים וקניתי כל מה שהמקרר יכול להכיל, מדגת הים וחיות המרעה ובשבת בישלתי כל מה שהבריטי אהב, כי ידעתי שהאהבה שלנו עומדת על קרעי תרנגולת ברוטב סילאן ויין לבן.

בימי רביעי הייתי שלי והלכתי קבוע לאיבוד. זה היה יום בו הייתי יוצאת בבוקר, אחרי שהבריטי יצא לעבודה ופני אל הלא נודע. הונג קונג כולה נפתחה בפני ואני עליתי לאוטובוסים ורכבות שלא ידעתי לאן הם יקחו אותי ואם אזכור איך לחזור. ימי רביעי היו רק שלי ולעולם לא הסכמתי לוותר על חוג השוטטות שלי ברחובות. ישבתי אוטובוס ליד החלון, חיבקתי את תיק הצד שלי והבטתי בעיר החולפת על פני, על מפלס האנגלית היורד ככל שמתרחקים ממרכז העיר ועל הסינית שכובשת את מה שהממלכה הגדולה ניסתה לקחת. יחד עם הסינית עלה מפלס הזקנות עם הרגליים הכפותות, היריקות, הזיעה ועניין שלי.

בימי רביעי בהם הבריטי לא טס לארץ אחרת, הייתי מגזימה לגמרי ומרחיקה נדוד. ידעתי שאם אלך לאיבוד הוא ימצא אותי תמיד, בדיוק ברגע שארצה לחזור. הוא היה העוגן שלי, גם אם לא הבין למה אני מתעקשת לשוטט בחוץ בחום הזה, במקום ללכת לקניון כמו כל אשה נורמלית ולקנות-לעצמי-איזה-משהו-יפה. כשהוא לא היה בסביבה, השתדלתי לא להתרחק מדי, או לפחות לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת.

בחוג "ללכת לאיבוד" של ימי רביעי, גיליתי את לאמה איילנד, ואת שוק בעלי החיים וגם את רובע הזונות ואת מסעדת הפועלים המטונפת, שהגישו בה בעונה את הסרטנים הכי טעימים בעולם. מצאתי אותה פעם, בטעות. אני חושבת שירדתי בתחנת הרכבת של טסים סה צ'וי, ואולי לא. משם הלכתי מערבה או אולי מזרחה. סיני ענק נשא בשתי ידיו ארגז גדול מלא סרטנים. הלכתי אחריו, בעיקר בגלל הגובה. סוף סוף מישהו שאפשר לשאת אליו עיניים, כמה טוב שיש לאן לשאוף.

הלכתי אחרי הידיים החסונות שלו והגוף הגדול, כאילו היה עמוד עשן ההולך לפני המחנה. היה לו כובע פועלים מטונף על הראש, סרטנים רוחשים בידיים ומדי פעם הוא ירק. בזוית הפה היה תקוע לו בדל סיגריה ואני חשבתי שזה פלא שהוא יכול לירוק ולעשן בעת ובעונה אחת. זה היה מקסים בעיניי, והזכיר לי משהו שכבר שכחתי, את הזמנים שגבר היה גבר, לא גילח את שיער החזה ולא תקע לעצמו עגילים באזניים. גבר גדול, גבוה, גס ומפרנס. זה אולי לא מי יודע מה פוליטיקלי קורקט, אבל משהו באיש הזה גרם לי ללכת רחובות שלמים בלי להבחין בלחות המטורפת ובסנדלים שלחצו לי.

הכובע שלו, שהונח ברישול על ראשו, נפל. אני, שכבר כמה רחובות התנהגתי כמו הזנב שלו, הרמתי את הכובע, והשתדלתי בכל כוחי להשיג את צעדיו הגדולים, הכבדים. אבל זה היה חסר סיכוי, אבל השתדלתי. הוא נכנס לסימטא קטנה, למטבח אחורי של מסעדה, והניח שם את הארגז הרוחש. ראיתי את תנועת זרועו הגדולה מוחה על הזיעה ממצחו, ואת כף ידו עוברת על הראש ומשדרת למוח שהכובע נפל. אחר כך הוא ראה אותי. אשה זרה. כנראה הכי זרה שהוא ראה. עומדת בפתח המטבח המטונף, עם כובע ביד.

רגע.

רגע בו את מוכנה לתת הכל ולא לקחת דבר. למסור את החיים שלך, בלי לבקש תמורה. לשכוח מי היית, מאיפה באת ולאן את הולכת. אני חושבת שקוראים לזה התאהבות.

רגע ארוך. את חושבת על הכפר הקטן שלו, ועל החתונה שלך ושל הסוור שלך. הנה את שואבת מים מהבאר והילדים המעורבים שלכם, עם העיניים הירוקות המלוכסנות, מתרוצצים יחפים בחצר, אוספים ביצים של אווזים ומושכים בזנב של כלב בלי שבב או רצועה. חתול הבית מתכרבל לו בפינה ואת בכלל אלרגית לחתולים, אבל באותו רגע, את מעבירה לטיפה על גבו הצמרירי.

הוא מחייך אליי ומושיט יד גדולה, כדי לקחת את הכובע. יש לו גומה ועיניים צוחקות. השיניים שלו שחורות קצת, אבל לי לא אכפת. זה רגע כל כך יפה, אני כבר מדמיינת את הכתבת מ"לאשה" שמתקשרת אליי במסגרת סדרת כתבות על נשים-ישראליות-שירדו-מהפסים-עזבו-הכל-וחיות-על-אהבה-ושעועית-מאש. הנה אני מספרת לה על הרגע בו הרמתי את הכובע של האיש שלי, מקשקשת על אהבה ופערים ועל כמה שאני לא מתגעגעת לבמבה ושקדי מרק ועל איך מצאתי את האור…

היד שלו נותרת ריקה, באויר ואני שמה לב שאני מחזיקה את הכובע חזק חזק. מסרבת לשחרר. כשאני שמה לב אני מושיטה לו בהתנדבות את הכובע ומחייכת במבוכה.

נראה שהסוור שלי לא מחובר הרמטית לסיפור האהבה הנדיר שלנו, אני כמעט חושדת שהוא לא מודע אליו. לכן כשהוא תופס מקום בספסל הארוך, ליד שולחן האוכל, אני עושה בדיוק את אותו הדבר. אשה יחידה בחדר מלא פועלים. השולחן מלא בשריוני סרטנים ובכתמי שמן צ'ילי. הם אוכלים מהר ומדברים מהר. אין כאן זמן, בעיקר לא לרומנטיקה, סיפורי אהבה ולקישוטים של החיים. כולם, כולל הסוור שלי, יודעים מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, ובעיקר כמה זמן יש להם וכמה זה עולה.

הם אוכלים מהר ואני איטית, להם יש טרדות בראש ולי יש פרפרים. כשעסוקים אין זמן לחלויימס. את זה אני יודעת עוד מהבית, אני גם יודעת שחלויימס גורמים לבעיות. הראש שלי מלא חלויימס, לכן אני ילדה מדאיגה.

הסוור שלי קם, מנגב את ידיו במכנסיים, מחייך אליי חיוך יפה, עם גומה והולך. כשהוא מגיע למשקוף הדלת הוא טיפה מתכופף ופונה אחורה. מבט ארוך. בי! הוא מביט בי!

העולם עוצר. רק שנינו בו.

הסוור הולך לחייו ומשאיר אותי מאחור.

כמו בשיר של רחל. גם אני מסתפקת בפגישה, חצי פגישה, במבט אחד חטוף, קטעי ניבים סתומים. על כל אלה אני בונה תילי תילים של חלומות שמתנפצים ברגע ומתחלפים בחדשים. היה כלא היה.

בשעת ערב, אחרי שגיליתי שהארנק שלי הלך יחד עם החלומות שלי, בא הבריטי להציל אותי מעצמי. ישבתי מבויישת במסעדה, מחכה שהוא יבוא לפדות אותי ואת ארוחת הסרטנים שלי. הוא שם את הכסף על הדלפק, אמר בסינית שהוא מאד מצטער ולקח אותי משם. הוא לא שאל איך זה קרה. הוא פשוט שתק מאד, וגם אני. בלילה, לפני שנרדם, הוא אמר בלחש שאני חייבת להיות יותר זהירה ולחלום פחות.

עוגן.

שנים לא זכרתי את הסוור ואת החלומות שלי על בית, ילדים ואווזים. היום, בשעת צהריים, מעל מנת סרטנים וצדפות מהבילה בטאיזו, נזכרתי. המנה הזו, זרקה אותי לאותו רגע בדיוק, רגע מתוק-חריף שאת רוצה לחיות אותו שוב ושוב, רק בלי הסוף בו את נותרת לבדך, במסעדה, מחכה למושיע שלך.

בצהרי האחד במאי, אני והמושיע שלי, יושבים על הבר. טאיזו נפתחה לארוחות צהריים, וכמו פועלים טובים, אנחנו רצים לבדוק. שוב אני מרגישה כמו פעם, בהונג קונג, שהכל נופל לי מהידיים בצהרי היום, ועליי למלא את מכסת הסויה בדם. "נפילת רוטב סויה" אם תרצו. זו אמנם לא ארוחת דים סאם, אבל זו ארוחה חובקת מזרח, וזה טוב לא פחות.

79 ש"ח לסועד כתוב בתפריט, ואנחנו, שכבר התמכרנו לקסמיה של טאיזו, ממהרים להזמין. הדיל הוא כזה: זוג יחלוק שש מנות. 3 קרות, 3 חמות, קנקן תה ירוק קר ואתם מסודרים. אם בארוחת הערב, יובל בן נריה לוקח אתכם לסיבוב חוצה מזרח, אז בצהריים, הוא משוטט איתכם בשווקים ומאכיל אתכם פנכות מאוכל רחוב, מכאן ומשם. לא משהו מחייב מדי, קצת כמו קפיצה מדוכן לדוכן. קצת סלט, וקצת אטריות, אורז, בשר. מה שבא לכם. השוק פתוח ואתם מלכי השוק.

לפני שתחליטו יניחו לפניכם כלי אידוי ובו סטיקי רייס. קערית חמוצים ורוטב חמוץ חריף שהולך טוב עם האורז.

אחר כך בוחרים.

אנחנו בחרנו סלט פאפיה ירוקה. הסלט הזה בדרך כלל מבעיר לי את הפה בחריפות מוגזמת. פה הוא חרפרף במידה ומתקתק. אני מניחה שניתן לבקש שיהיה חריף יותר. לי הוא מתאי בדיוק כפי שהוא. יש בו גזיזי פאפיה, חתיכות קטנות וקריספיות של דג, עגבניות, בצלצלי שאלוט וקשיו. הוא נפלא.

לאב גאי אווז, גם המנה הזו בגזרת המנות הקרות. סלט קר של פרגית קצוצה, חזה אווז מעושן, כוסברה, בצל סגול, צ'ילי קשמירי, קריספי רייס. כל כך קליל, טעים ועדין. בדיוק מה שאני צריכה לצהריים החמים האלו. משהו שלא יפריע את מנוחתי.

כרוב סיני ממולא. שתי כופתאות עלי כרוב ובתוכן בשר שפונדרה, עם מעט אניס, למון גראס, רוטב דגים ובוטנים. ביס מושלם ומלא טעם. בא לי עוד, אבל הצלחות והקעריות נערמות על השולחן ואני לא מצליחה להדביק את הקצב. אני רושמת לפני שזו מנה שלא כל כך בא לחלוק אותה, מצד שני, חיים ללא מושיע או עוגן, הם חיים חסרים. אז אולי עדיף לחלוק.

הברמן, שראה כי טוב, מניח לפנינו גם תבשיל של דאל בוקרה. תבשיל של שעועית מש, חציל קלוי, עגבניות, חילבה, יוגורט וכמון. משהו שכל ילד הודי רעב היה טורף אותו בשניה, אבל אנחנו יודעים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, ולכן אנחנו מנקרים במנה בעדינות. ככה זה כשמונחת לפניך מנת סלמון ויאטנמי, יש כאן סדרי עדיפויות.

סלמון בקרמל ויאטנמי, מנה לא גדולה אך מאד טעימה של סלמון עשוי לשלמות, עם סויה, סוכר, למון גראס ועוד שלל חבר'ה טובים מהמזרח הרחוק. מנה כל כך טעימה, עד ששוב יש לי הרהורי כפירה בענין תכניות החלוקה בארוחה הזו. הייתי מחסלת אותה לבד, בשמחה גדולה.

אנחנו מאחדים שתי מנות מתפריט ה"אקסטרות" ומקבלים מנה גדולה של סרטנים ומולים עם צ'ילי, פתיתי שום, סויה, קרוטונים ש"שותים" את הרוטב המתוק-חריף ואטריות נפלאות שמכינים במקום. הן יושבות בתחתית המנה וכשהן מגיעות אליכם הן מלאות טעם. בעיניי זו מנה נפלאה. ניתן לקבל אותה בכמה דרגות חריפות, אם אתם לא ילדים קטנים כמוני, תבקשו חריף יותר. נראה אתכם גיבורים.

בגלל שאנחנו מופרזים, אנחנו מזמינים גם לוביה בקארי אדום. אין לי מושג אם היא טעימה או לא, היא הגיעה בשלב שלא יכולתי להכניס דבר אל פי. חוץ מקינוח, כמובן.

בגלל שהשף מופרז, ומאמין ביכולות הבליסה שלנו, הוא שולח לנו צמד קבבים של טורו. אנחנו לא רוצים לאכזב אותו או את עצמנו, כי ברור לנו שלא נסלח לעצמנו אם נשאיר פירור מזה מאחור, ולכן אנחנו אומרים ללוביה סליחה ופונים לחסל את הקבב המופלא הזה, שיושב על שיפוד למון גראס ושולח אותנו ברגע לרחובות ההומים במחוזות המלוכסנים.

אנחנו מקנחים בסברינה שאנחנו כל כך אוהבים ולא מוותרים עליה בארוחות הערב. היא מגיעה אלינו חמימה ונעימה, עם גלידת קוקוס יוגורטית, לא מתוקה מדי ומצע פיצוחים טעים. יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים. ביננו, גם זה טיפה יותר מדי.

ככה, באמצע היום, במקום להסתובב ברחובות המיוזעים של תל אביב, אנחנו יוצאים לסיבובונצ'יק במזרח, בלי ביקורת דרכונים. ארוחת צהריים תענוגית, לא מעיקה, נכונה כל כך למזג האוויר וגם למצב הכלכלי.

זו לא ארוחה ששולחת אותך כשכרסך בין שינייך,זו ארוחת צהריים קלה, לא מכבידה ודי בריאה. ארוחה שלרגע משכיחה ממך את הזמן והמקום, אבל שולחת אותך עם מטרה ברורה, לחזור לשם שוב ושוב. אם תרצו, היא כמו התאהבות של צהריים. היא זכרון מתוק לקחת איתך, אבל לא משהו מעיק כמו סיפור אהבה מסובך, עם הצד שלו והצד שלה. היא לא מעיקה כמו ארוחה גדולה מדי. בשבילי, היא בדיוק במידה הנכונה.

אני אוהבת את טאיזו. מרגישים?

Taizu

מגדל לוונשטיין

מנחם בגין 23 תל אביב

03-522-5005

קטגוריות:: Featuredכללימסעדותמסעדות חדשותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (11)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שירה:

    היינו לפני 3 שבועות בערב והיה מושלם
    מאז אנחנו מנסים להזמין מקום ואין.
    האם גם בצהריים צריך לעמוד בתור ולחכות למקום?

  2. מאת doron:

    בן נריה הוא השף הכי מוכשר בארץ.

  3. מאת אלונה נקאש:

    נעמה, עשית לי את היום, כי בדיוק מחפשים מקום לחגיגת יומולדת 37 לגבר. חברה הציעה את טאיזו ….הזמנתי מקום כרגע … ניסיתי ליום חמישי הבא ואין!!! אז הזמנתי ליום רביעי :-)
    אעדכן עם פרטים אחרי ….

  4. מאת אפרת:

    החוויה שלי מהעסקית היא כזאת:
    מנות מצוינות אבל קטנות מאד.
    שכחת לציין ששלוש קרות ושלוש חמות הן לשני אנשים ולא לאחד. בכל אופן יצאנו שני אנשים רעבים מעסקית זאת.
    המנות הנוספות שהוא הוציא לכם מעבר לעסקית, אינן מוגשות כחלק מהעסקית ולכן שבעתם (:
    הייתי ממליצה לשף:
    או להגידל את המנות או לתת ארבע ראשונות וארבע עקריות לשני אנשים. ודבר אחרון- לפחות פנק בסטיקי רייס….שתי אבצעות לשני אנשים לא מדגדגות את קצה החך.
    אני חוזרת האוכל טעים מאד, אבל קטנותן של המנות לא מאפשרת חווית ארוחה שמצפים לחזרתה.

    • מאת נעמה פלד:

      היי אפרת.
      דווקא לא שכחתי לציין שהארוחה היא זוגית. אבל נדמה לי שאם באים במספר אי זוגי, יחיד אוכל 3 מנות. לא שאלתי.
      הוצאו לנו 2 מנות מעבר לתפריט ושתיים הוספנו בעצמנו (לוביה וסברינה). אני יצאתי מפוצצת. יכול להיות שבחורף הייתי זקוקה ליותר אוכל, אבל בקיץ ובחום הזה זה היה בדיוק במידה הנכונה.
      אני לא מתווכחת איתך, יכול להיות שיש מקום להוסיף עוד סטיקי רייס או עוד מנה לאדם. אני לא מתה על סטיקי רייס, באף מקום. לא מבזבזת עליו מקום.
      בכל מקרה, אני בטוחה שיהיה מי שיקרא את דברייך ואולי יחליט להוסיף מנה.
      תודה שקראת והגבת,
      נעמה

  5. מאת עירית:

    את הספר התחלת כבר לכתוב? למה את מחכה ????
    את טאיזו עדיין לא בדקתי, אבל בקרוב..

  6. מאת עדכונים מהשטח:

    אז ככה- הארוחה הועלתה ל- 89 ש"ח והיא כוללת בזוג ארבע ראשונות ושתיים עיקריות. התפריט ברובו הודי, כבד מאוד וממש לא מאפיין את הקלילות האסייתית המיוחלת. בערב החויה שם שונה לחלוטין… הצהריים מעט מאכזב. טעים אבל לא בשביל לפקוד יותר מפעם ב…

  7. מאת גסטרו:

    תודה על האזהרה ! גם בצהרים קשה להשיג שם מקום (התקשרי היום ליום חמישי ויש מקום רק על הבר)
    נראה שנלך לאהובתנו הנצחית הוטל מונטיפיורי !

  8. מאת רועי:

    נעמה ,רק בגלל הכתיבה שלך אני מוכן לעזוב הכל ולעבור איתך לאיזה כפר נידח שתרצי.
    את כותבת מקסים והעברית שלך מזכירה איזו שפה יפה יש לנו. זה די נדיר. תודה. רועי

השארת תגובה