טאיזו – טיול מופלא במזרח הרחוק

לפני כמה חודשים יצא יובל בן נריה, שף צעיר ומוכשר, כזה שאודותיו ליחששו יודעי חן שהוא ״הדבר הבא״ בשמי המטבח הישראלי, לטיול אחרי צבא במזרח הרחוק. הצבא, הרברט סמואל בראשות הגנרל רושפלד, הטיול, במקום על פסגות ההימליה המושלגות, במטבחי המזרח הלוהטים.

מי שחיכה לו בנמל התעופה כשחזר היו ודאי ההורים הנרגשים שהמתינו לילדם אדום השיער, גם אנחנו וכל מי שממש חיכה לאסיאתית טובה בישראל.

לפני כמה ימים, מעל מרק סרטנים, ב״טאיזו״  ( Taizu ) החדשה של יובל בן נריה הרגשתי שנפל דבר בישראל. בדרך כלל נופל דבר בישראל כשיש מהפך פוליטי או כשרוצחים מנהיג, אבל הפעם נפל בישראל משהו טוב, או אם תרצו דרך כוכב.

אולי זה קצת ״בועתי״ להכתיר את הרגע בו את נוגסת בכופתאה ממולאה בסרטנים, כרגע היסטורי שישנה את המפה, אבל לפעמים הגוף יודע מה שההיגיון ממאן להבין. גם בשורה קולינרית יכולה לשנות את המפה. לפחות את מפת האוכל בארץ הזו, שמשוועת לאוכל אסיאתי טוב, לסינית בלתי נשכחת, להודית שלא מככבת בקופונים, לתאילנדית ששמה את חופי קופנגן בצל. כל אלה איכשהו, מדלגים על חופיה של ארץ הקודש וממשיכים הלאה, לארצות הקור, בלי חניות ביניים.

להסתכל בתפריט האסייתי של טאיזו זה כמו להביט באלבום תמונות איכותי ומרתק במיוחד באינסטגרם. לא תמצאו שם תמונות מטושטשות ומפוקסלות של מסיבת ירח מלא בחוף וגם לא תמונות משעממות של יד עם צפורניים בנויות לתפארה, מחזיקה קוקוס עם מטריה ליד הבריכה, תמצאו שם רק את הטוב מהטוב. כן, יש כאן שימוש בפילטרים שהיא בעצם הפרשנות של הצלם, אבל אין בתפריט התאמה מתחנפת לטעם הישראלי.

יש כאן פילטרים חכמים, שמגישים לנו את המזרח של יובל בן נריה. מתוך הכרות מעמיקה עם המזרח הרחוק, אני אומרת לכם ולעצמי, שהמזרח אף פעם לא נגמר וקשה לדעת איפה הוא מתחיל. לכן צריך להיות נבונים בבחירה ובאוצרות. של התפריט והתערוכה.

בואו נעלעל באלבום התמונות וכאן אפתח בהתנצלות. לא מדובר באלבום האינסטגרמי של יובל בן נריה. זה האלבום שלי מצלמת את האלבום שלו, וכולכם יודעים שאלוהים נמצא בפילטרים, בפרטים הקטנים ובתאורה. חשוך בטאיזו וקשה לצלם במצלמה לא מקצועית.

לכן המלצתי היא שתלכו בעצמכם ותתנו ללשון שלכם לצלם ולסרוק את המסע שעובר בהודו, ויאטנם, סין, סינגפור, יפן וקוריאה. רגע אחד אתם ברחובות ההומים של בייג׳ין ולאחריו אתם בשייט נהרות בויאטנם. המג׳יק סטיק בידו של השף ובידכם, ומה שיוצא מהמטבח אני מרוצה. אז אחרי כל האזהרות, קחו טעימה כצידה לדרך.

אנחנו מביטים בתפריט ורוצים את כולו, בלי לדלג על אף יעד או מנה. ״בואי נזמין הכל״ מבט ממזרי ניצת בעיניו של מוריד הגשם. ״בא לי הכל!״ אני מחזירה לו ושמחה על כל ששנינו מופרזים שווה.

אנחנו מתחילים בשלישית לחמניות מאודות שבאות עם צ׳אטני עגבניות מתוק-חריף-חמוץ (9 ש"ח). השמנמנות הלבנבנות זורקות אותי למסעדה הסינית בקיין רוד, הונג קונג, בה הייתי אוכלת דים סאם לפחות פעמיים בשבוע. שם היו מניחים לך על השולחן, בלי שתבקשי שלושה ״באנים״ מאודים, חמימים, מבטיחי הבטחות.

הלחמניות המאודות של טאיזו מקסימות ועדינות מאד. הן באות בכלי אידוי מבמבוק ובשלושה טעמים. סומסום שחור ובוטנים ופיסטוק מאסלה. טעם הצ׳אטני מכסה על הטעמים העדינים של הלחמניות, אבל למי אכפת? כשהלחמניות נגמרות אנחנו לא מסכימים למלצרית לקחת בשום פנים ואופן את הצ׳אטני. טעימות ממנו ילוו אותנו עד סוף הארוחה.

טרטר דגי ים או יש לי גלידה הכי טובה (48 ש"ח). בקונוס עשוי דף אורז פריך יושב כדור של טרטר דגים עם סומסום שחור וביצי דג וכשנוגסים מגלים קציפת סויה לבנה ומענגת. זה הביס המושלם ואני תוהה אם נכון יהיה להזמין את המנה הזו שוב לקינוח.

אנחנו לוקחים שני מרקים מענגים לפתיחה. מרק אודון שחורות עם פטריות יער, ביצה רכה, בצל ירוק וציר סויה עדין (48 ש"ח). הביצה הרכה עוטפת את האטריות השמנמנות ומסמיכה את המרק. ״אין דברים כאלה״ מגונן מוריד הגשם על הצלחת שלו ולי בכלל לא אכפת.

אני לא אוהבת ביצים ואני מרוכזת עד מאד בסי בס המאודה (48 ש"ח). שלש פרוסות יפות של סי בס שורות בתוך ציר דגים זך, עם אטריות מש שקופות אך בעלות גוף, גזיזי פאפיה בוסרית ויוזו. קצת לימון, פלפל חריף ועשבים, ואני עוצמת עיניים והנה אני מפליגה על כובע הקסמים שלי רחוק מכאן.

במטבח מחליטים שביפן עדיין לא היינו ושולחים לנו טעימה מסשימי ילו טייל בציר טונה, למון גראס ושאלוטס מקורמלים. הדג נפלא ומתחליק בגרון. הציר מתקתק ומופלא, דגי, מעט חמצמצץ. כל כך הרבה טעמים, בביס אחד אתם מצליחים לסמן כל כך הרבה ארצות. קצת ציר דגים מתאילנד, טריות הדג מיפן ושאלוטס מקורמלים, אלוהים יודע מאיפה.

רבעית הר גאו (44 ש"ח) חתמה את סבב המנות הראשונות שלנו. מדובר בכיסוני דים סאם מאודים, עשויים בצק אורז שקוף ועדין. אני מודה שאת המנה הזו פחות אהבתי, למרות שהר גאו זה הדים סאם האהוב עליי ביותר. אני חושבת שהבצק היה מעט עשוי מדי ודביק, הוא לא שמר על הגוף ועל ההתנגדות והיה פחות ״משיי״. ואולי זו אני ששופטת כל מי שמעז להכין הר גאו לחומרה, זה מה שעושים לך הימים הארוכים בהונג קונג. הם מפנקים אותך ומרגילים אותך לטוב ביותר. אחזור לטעום את המנה הזו בעוד כמה חודשים, נדמה לי שמה שהיא צריכה זה כיוון ועוד קצת מיומנות ודיוק.

לא די לנו בכיסונים ולכן אנחנו שולפים מהסקציה השניה פוט סטיקרס בשר לבן (46 ש"ח). מדובר ברבעית כיסוני בצק, עדין ונפלא, מתנגד בדיוק במידה הנכונה ועם זאת לא מכביד. המנה מעוטרת בכוסברה, צ׳ילי, תרד טורקי, יוגורט באפלו מתקתק וסויה צעירה. ההגשה מופתית שלוקחת השראה מין ונג, והטעם? יותר מזה אנחנו לא צריכים, או בעצם יותר מזה אנחנו צריכים גם צריכים, כי מה כבר אנחנו מבקשים בחיים האלו אם לא רגעי אושר קטנים בפה ובלב?!

אנחנו ממשיכים במסע ויורדים על דגת הים ויושבי הנקיקים והקרקעית. מביטים בתפריט ומתקשים להחליט בין קלמארי לתמנון, אז אנחנו לוקחים את שתי המנות. שתיהן מצטיינות.

תמנון מעושן, בוטנים קלויים, בזיליקום אדום ווינגרט פלפל לבן. מופלא! (68 ש"ח)

קלמארי טנדורי עם שמנת חמוצה, שקדים קלויים, כוסברה, בטטות, תפוחי אדמה וטיקלוט מאסלה (54 ש"ח). המנה הזו כל כך טובה, הקלמארי כל כך רך עד שאנחנו מתקשים להבדיל בין הקלמארי לבין פיסות תפוחי האדמה והבטטות. עונג אמיתי.

מעל מרק הסרטנים (58 ש"ח) אני מוצאת את עצמי מזילה דמעות. אני בוכה על זכרון שאבד לי. על הרגע בו הבנתי שאני לבד בעולם, ושזה לא כל כך רע. המרק הזה שלח אותי לרגע נורא במסעדה סינגפורית, בה ישבנו הבריטי ואני, אכלנו ושתקנו. הבנתי אז שאני לא יכולה להמשיך לחיות בשתיקה, בטח לא בשתיקה בשפה לא לי. ידעתי אז שימינו ספורים, אז אמרתי לו שהמרק טעים, כדי למלא את החלל במילים לא נוגעות. הוא חייך אליי ושם לי כמחווה כיסון מלא בבשר סרטן. שנינו ידענו שזה לא מספיק ולא יספיק לעולם.

חודשים אחר כך התגרשנו. והנה אני פה. שנים אחר כך. אוכלת מרק מופלא, עם איש שאני אוהבת ושותקת לפעמים בשפתי. אין סיכוי שמישהו מאיתנו יוותר על כיסון לטובת השני, אבל גם לא צריך. המרק הזה מופלא והוא בא עם ברוסקטות, חמאת סרטנים וקונפי שום.

אנחנו שולחים אחד בשני מבט שתוהה אם הגזמנו. שנינו יודעים שכן, אבל לא בא לנו ללכת מפה. אנחנו רוצים להשאר ולהמשיך. שלא יגמר לנו לעולם.

אנחנו עוברים לסקציית השרימפס. רוק שרימפס (48 ש"ח), שהם בעצם חסילונים עטופים בבלילת תפוחי אדמה עם כורכום וקשיו ויוגורט תמרהידי מתקתק. בעיניי מנת מופת. ביסים קטנים שיש בהם הכל. יובל בן נריה בוחר כל כך נכון את הפילטרים דרכם הוא מעביר לנו את המזרח שלו. שנינו מחייכים מאד.

יריעות אורז קנטונזיות (52 ש"ח) הציתו את דמיוני. נזכרתי שוב בארוחות הצהריים בדים-סאמיה בקיין רוד, ביריעות בצק האורז העדינות והמהבילות, הצופנות בחובן שרימפס או בשר חזיר מתוק. יכול להיות שהזכרונות מתבלים כל מאכל בתבלין קסמים בלתי נשכח ואולי גם זו מנה שצריכה כיוון ודיוק. היה במנה הכל חוץ מחיבור. היו שם חסילונים טריים בכמות נדיבה והיתה סויה מתוקה ושום, אבל הזכרונות שלי לא נמצאו בין דפי האורז החלקלקים והעדינים. אולי הייתי שבעה מכדי לחפש.

כדי להיות מופרזים עד תום הזמנו גם ״ברווז שלש כוסות״ (28 ש"ח). זו בעצם לחמניה מאודה ומצויינת בה נחה כמות יפה של בשר ברווז ברוטב ברבקיו. עונג! אין דברים כאלה, או בעצם יש, בטאיזו.

לקנח או לא לקנח? מה בכלל השאלה. ברור שלקנח!

אנחנו מזמינים שני קינוחים. גולמב ג׳אמון, קינוח כדורי גבינה מתוקים ומבושמים מהודו והשני סברינה עם גלידת קולפי ותבלינים חובקי עולם. שני הקינוחים מוצלחים מאד ולא מתוקים מדי. כאלה שלא מוחקים את זכרון הארוחה כולה, אלא לוקחים אותה יד ביד אל עבר ספר הזכרונות הפרטי שלכם, כי ארוחה כזו, כמו בטאיזו צריך לזכור ודבר ממנה לא לשכוח.

אני מציצה לחלון המטבח הרחב המקובע בקיר ולא מוצאת שם אפילו טבח אחד מלוכסן עין. כולם אנשים צעירים וצעירות, מאד ישראלים וכנראה מאד מוכשרים. צריך הרבה מאד צניעות וסקרנות ללמוד את רזי המטבח המזרח-רחוקי, וזה מה שעשה השף שלהם. הוא למד והעביר להם הלאה.

אם היתה כזו מסעדה מעבר לים הייתי מתגעגעת אליה וקושרת לה כתרים. יש מסעדה כזו והיא כאן, משלנו, מעבר לפינה. אם הייתי עודד בן עמי הייתי מכריזה במתק שפתיים ״גאווה ישראלית״ אבל אני לא, אז אני מתאפקת ואומרת את זה במילים שלי, אבל עדיין בגאווה ובצפיה גדולה לבאות.

אנחנו יוצאים אל הלילה וכבר מתגעגעים. על הבר יושבים כל היפים והנכונים של תל אביב. ברור לנו שבפעם הבאה נאלץ להזמין מקום שבוע מראש אחרת אין סיכוי שנקבל שוב הצצה לאלבום המזרח הרחוק של יובל בן נריה. שנינו חושבים מהר, עושים אחורה פנה ומזמינים מהר מקום ל-6 באפריל, כי אין מקום בו ארצה לחגוג את יום ההולדת שלי יותר מבמסע למזרח האהוב שלי.

תרשמו לעצמכם לרוץ לשם. טאיזו.

Taizu

מגדל לוונשטיין

מנחם בגין 23 תל אביב

03-522-5005

והנה האינסטגראם שלי

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה

חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredמסעדותמסעדות חדשות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (21)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שרון:

    מקסים וכתוב מדהים!

  2. מאת עירית:

    ….ואיך אפשר שלא לרוץ לשם אחרי תיאור כלכך נפלא???

  3. מאת עופר:

    כתוב נהדר
    מעביר את התחושה הטעימה
    עושה רושם שזו מסעדה מיוחדת מאוד

  4. מאת עופר:

    רק ההיגיון ממאן (ולא ממען) להבין…

  5. מאת ישראל:

    הזמנתי. יום נישוןאין בשבוע הבא. גם אם האוכל יהיה טעים חצי מהתיאבון שהכתבה עשתה, דיינו.

  6. מאת יסמין:

    גרמת לי להתקשר אליהם עכשיו אבל….. אין מקום!!! מה עושים? התיאורים הרסו לי את הבריאות.

  7. מאת מתן מיארא:

    היינו אתמול וזה בדיוק הרושם שלי ושל ארבעת חבריי לשולחן. אחד מאיתנו אמר שיובל בן-נריה עושה בית ספר לשפים מנוסים ממנו. הוא לקח ברצינות את מבצע פתיחת המסעדה וניכר כי חשבו על כול פרט ופרט. גם אם יש מקום לשיפור בכמה מנות בתפריט אני בטוח שישפרו כי הם רציניים.
    כזאת חוויה מדהימה ומעניינת לא חוויתי הרבה זמן במסעדה ובטח במסעדה בישראל. אמרת גאווה ישראלית אמרת הכל. יובל בן-נריה גורם לי להתגאות ששף בסדר גודל שלו פתח מסעדה בארץ.
    מאחל לו ולצוות בהצלחה!!!

  8. מאת tal:

    תראי מה עשית?
    לא מצליחה להשיג מקומות..

  9. מאת סו-שף:

    יובל תמיד היה רציני ומוכשר
    מהיכרות אישית צופה לו עתיד מזהיר
    יכול להיות שהארץ שלנו קטנה על הכישרון שלו
    וגם ברור שהרבה שפים ישימו לו רגליים וינסו להכשיל אותו
    כי הוא אוכל את כולם בלי פלח ופילפל…

  10. מאת שימרי:

    הצילומים נראים מדהים. האם פתוח בצהריים?

  11. מאת אורנה:

    נשארתי עם תאוותי בידי. אין מקום במסעדה עד שבוע הבא. הלו?????

  12. מאת eran:

    חזרנו עכשיו מארוחה מרגשת ומיוחדת בדיוק כפי שכתבת, השירות, העיצוב, התאורה, האוכל הכל מעורר השראה ואמונה בעתיד הקולינרייה הישראלית. אני צופה תורים ארוכים ורשימות המתנה וגם קינאת שפים (אני מקווה שהיא תרבה חוכמה ולא רק כותרות צהובות בעיתונים. בזמן האחרון שפים שרוצים לקדם את עצמם מלכלכים אחד על השני בעיתון או מספרים שהייתה להם חברה חשפנית).
    בהצלחה ליובל בן נריה מקווה שימשיך כך ורק ימשיך לחקור ולהשתפר.

  13. מאת shiri m:

    נקרא מדהים ומפעיל את כל בלוטות הטעם. בביקור הראשון בישראל אנחנו שם! תמיד מחפשים מסעדות חדשות שלא היינו בהן וזאת נראית לי כל כך מיוחדת ומרגשת שא ני חייבת.

  14. מאת קובי ס:

    היי נעמה! פוסט מעלף! ותמונות מדהימות!

    רציתי לדעת כמה אנשים הייתם, שכן נשמע כאילו הייתם רק זוג אבל לקחתם מליון מנות, ואני רוצה להעריך כמה ארוחה זוגית במקום יכולה לעלות.

    תודה.

    • מאת נעמה פלד:

      תודה רבה, קובי.
      היינו שניים, רעבים ומופרזים עד מאד. זו ממש לא ארוחה זוגית אופיינית. מצד שני, יש תחושה שרוצים לטעום הכל מהכל, אז אולי יקרה לך מה שקרה לנו, וגם אתה תפריז.
      בכל מקרה, לך להנות ובוא לספר לי איך היה.

  15. מאת שמר:

    תודה על ההמלצה!
    היינו לפני כמה ימים בעקבות הכתבה
    אין ספק שאת יודעת את מי להכתיר. מסעדה כזו לא נראתה בישראל ויש מה ללמוד ולאן לשאוף. אני דווקא אהבתי את הדים סאם שרימפ… עניין של טעם.

  16. מאת יניב:

    נעמה חג שמח
    אפשר בבקשה הסבר למה את קוראת לו ״מוריד הגשם״?
    או שמא פיספסתי משהו?

  17. מאת שרון:

    היינו במסעדה אתמול (חברה חגגה לי יום הולדת והזמינה…)

    הכתרים לאוכל היו הוגנים והמנות היו טעימות מאוד.

    אבל, וזה אבל גדול מאוד, השירות היה …. האמת, אין לי מילה לתאר…. אז פשוט אספר –

    בשלב הראשון, המלצר, הציע לנו מנות… סיפר עליהן והזמנו (מדגיש בחרנו את המנות שרצינו מהמנות שהוצעו ובחרנו אחרות שלא הוצעו).

    בשלב מאוחר יותר בארוחה, המלצר, נטל לעצמו חירות והזמין על דעת עצמו ממש כך על דעת עצמו…. מנות לשולחן (באופן לא מפתיע, את המנה היקרה ביותר בתפריט – 140 ש"ח)
    בלי לשאול, בלי להתריע על המחיר…. פשוט כי נראה לו שאישרנו לו…
    מתי זה קרה? הוא שאל אותנו (כמקובל) אם טעים לנו… ואם נזמין עוד יין (אמרונו שטעים והזמנו עוד יין).
    כמה דקות אחרי זה כשביקשנו את התפריט כדי להזמין מנות נוספות…. הוא הודיע לנו שהבין שאנחנו מאשרים לו להמשיך להזמין עבורנו ושכך עשה ושהמנות בדרך לשולחן…..

    אני מדגיש, זו הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי. ואני עדיין קצת המום וקצת מופתע. אין לי ספק שזו לא המנה שהיינו מזמינים….

    מוזר…. זהו רק רציתי שתדעו ….

  18. מאת שרון:

    התאכזבתי מאוד.
    אני צמחוני שאוכל דגים, מה שהשאיר אותי עם מעט מאוד אפשרויות.
    יש שימוש מוגזם "במסביב"; טיבול ורוטב, כך שלא מרגישים מה בעצם אוכלים מלבד המסביב.
    מנות יקרות בצורה מאוד מאוד מוגזמת ולא וצדקת.

    נכון שבמחינה ויזואלית גם המקום וגם המנות מאוד מושקעות. אבל אם בא לכם לאכול ולא להתרושש, זה לגמרי לא המקום.

    במחינתי זה היה ביקור חד פעמי לגמרי.

השארת תגובה