יום חמישי בפריז: נשיקה צרפתית במסעדה איטלקית

קל להתאהב בעיר הזו, על מלאכיה וגגותיה. אני הולכת כבר חמישה ימים כשעיניי נשואות לשמיים, מחפשת מלאכים ומוצאת. לכל משאלה, מלאך.

הדמויות כל כך רחוקות, שאני לא באמת רואה את פניהן, אבל אני יודעת בליבי שמדובר במלאכים השומרים הפרטיים שלי, גם אם הם משקיפים על מיליוני אנשים ביום וזוכים להיות מפוקסלים על ידי מאות אלפי ״אינסטגרמרים״ שהופכים אותם ממה שהם באמת למה שהם לא באמת. לפחות המשאלות והתקוות שלנו כנות, ואת זה מלאכים מבינים היטב. בקיצור, אם אתם זקוקים למלאך, אל תחשפו אותו על גגות תל אביב, שם תמצאו רק דודי שמש. חפשו אותו בעיר באפור.

בוולנטיינ׳ס העיר הרומנטית והסכרינית הזו עפה על עצמה ביג טיים. אין חלון ראווה שלא חוגג את חג האוהבים. פה לא יוצאים את הכרמים בכלי לבן, פה יוצאים אל השוקולטייר או ה״מקרונר״ במכנסיים שגדולים עליך לפחות במידה אחת.

אין פטיסרי שלא הפכה את הויטרינה שלה למכון הלב ואין שוקולטייר שלא מוכר לבבות של שוקולד במחיר שאפשר לערוך בו השתלות של לבבות פועמים בשמונה חולים לפחות. אגב, התורים בחנויות הללו דומים מאד לתורים הבלתי נגמרים להשתלות. כולם גם עצבניים אותו דבר.

 

ליונל, המלאך השומר עלינו, בוחר לנו מסעדה רומנטית במיוחד לחוג את יום האוהבים. כשאנחנו נכנסים ל – Ciasa mia ונתקלים בחיוך של פרנצ׳סקה, אנחנו מתאהבים ישר. הפירוש הוא ״הבית שלי״ וזה בעצם הבית של פרנצ׳סקה ובעלה. חלל רומנטי עם אח בוערת וקירות לבנים עם קורות עץ עתיקות. על השולחנות מונחים ורדים, למקרה ששכחת לקנות ורד לבת זוגך. הוא שכח, ואני סלחתי ישר, כי אשה צריכה רק ורד אחד, גם אם הוא מפרנצ׳סקה.

מסעדת Ciasa mia יושבת ברובע הלטיני, תחת הפנתיאון בו קבורים כל החשובים של צרפת. אני נזכרת באמיל זולא שבטח עושה סלטות בקברו כבר עשרות שנים, כי עקרו את עצמותיו מקברו והגלו אותו לפנתיאון. אמיל זולא ודאי היה מעדיף לנוח מנוחת עולמים בין הזונות והאנשים הפשוטים עליהם כתב, ובמקום זה הוא נח לנצח נצחים בין פוליטיקאים ואישים גבוהי מצח ומשעממים טיכו. יכול להיות שהגיהנום הוא בעצם הפנתיאון.

לפני שלש שנים פרנצ׳סקה ובעלה פתחו את המסעדה הזו כדי להביא לצרפת את הבית שלהם שיושב באיטליה על גבול אוסטריה. הם מבשלים אוכל איטלקי-אוסטרי-הונגרי נפלא, ביתי ועם זאת צעיר ולא מצולחת או מעיק מדי. בעצם, מקבלים את הזוג הצעיר הזה בצלחת, יחד עם חיוך. פרנצ׳סקה מולכת על האירוח יחד עם עוד שני מלצרים אדיבים ומלאי חן. המלצרית מזהה שאנחנו מישראל וישר מספרת לנו כמה היא מאוהבת בליאור אשכנזי ומתעניינת אם הוא נשוי. ״את בחורה יפה״ אנחנו אומרים לה ״נישואין זה לא קיר״ אנחנו מסבירים פנינו לתיירת. והיא מיד מספרת שכבר רכשה כרטיס לישראל ״ארץ הבחורים היפים״. אנחנו מבסוטים, איזה כייף שמצרפת הערסים שלנו נראים כמו טובי בחורינו.

לכבוד הולנטיינ׳ס יש תפריט טעימות בפרנצ׳סקה. ארוחה בת שמונה מנות, כל אחת מפתיעה מקודמתה.

לפתיחה אנחנו נוגסים בלחם צבוע דיו שחור של דיונון עם יריעות של סלמון מעושן. הלחם רך וספוגי והסלמון נפלא ועדין.

סיימנו לקפל את סדיני הסלמון אל קרבנו ופרנצ׳סקה מניחה שני חלמוני ביצה חיים, ממולאים בציר חם של אוקטיפוס. הציר החם והצח, המוזרק לתוך החלמון, בעצם מבשל את חלמון הביצה מבפנים וכל העסק הזה מתפוצץ לך בפה ועולה לך למוח.

אנחנו לא יודעים מה יאמר הכבד שלנו על כמויות הפואה גרא שאנחנו אוכלים פה, נראה שאין מסעדה שמכבדת את עצמה שלא מגישה את המעדן הזה. המלצר מניח צלחת ובה פולנטה בניחוח וניל עם ליבה של בצל מקורמל ועל כל זה מולכת פרוסה נאה של פואה גרא מעושן בעשבים. הכבד מגיע לשולחן בכלי זכוכית מעשן והריח נפלא. אנחנו מתענגים ופרנצ׳סקה שבאה מדי פעם לבדוק שאנחו מסיימים הכל מהצלחת, מבסוטית. אנינו לא מביישים את הפירמה ומלקקים את הצלחת, כי מי משוגע להשאיר מנה כזו מאחוריו?

ענן של ערמונים מגיע לשולחן, פרנצ׳סקה מגררת כמה גירודים רציניים ומכובדים של כמהין שחורות ואנחנו חוגגים את החיים בכל לגימה. אני מביטה באח ומחליטה שהרגע הזה, הוא רגע שראוי לחיות עבורו חיים שלמים. לרגע יש לי הכל, בעצם לרגע יש לי יותר ממה שאני צריכה, והאושר שלי עולה על גדותיו והופך לחיוך.

איכשהו נקודות השבירה שלנו בארוחות תמיד קשורות ללובסטר. ברומא ישבנו מול לובסטר אימתני שהסתכל עלינו ואנחנו עליו, ולא הצלחנו לנגוס בו אפילו כזית כי היינו שבעים מדי.

גם כאן נקם עם הלובסטרים את נקמתו בגרגרנים. מנת רביולי ריקוטה עם פיסות לובסטר , קציפת בזיליקום וגזיזי כמהין ישבה מולינו ואנחנו כמעט שלא יכולנו לה. הבטנו בלובסטר והוא הסתכל עלינו וצחק. בכוחותינו האחרונים הכנסנו אותו לפה והוא היה רך, מתקתק ומופלא. כדי להיות בטוחים שהוא בבטן שלנו ואין שום סיכוי שיצא החוצה בכחות עצמו חסמנו אותו ברביולי עם בצק עדין ומילוי קרמי וחלומי. זו היתה נקמתנו, ושאף לובסטר לא יתעסק איתנו ככה סתם.

מול מנת הגולאש כבר הרמנו ידיים, חיטטנו בה בנימוס. טעמנו קצת פירה וקצת בשר. שאלנו את פרנצ׳סקה איך הגיע לפה הגולש והיא סיפרה על ההשפעות של אוסטרו-הונגריה על מחוזות ילדותה. אבל מה שבעצם רצינו לשאול זה למה הגיע לכאן גם גולש כשאנחנו כבר לא יכולים לראות אוכל, וגם לשאול למה מגיע לנו כל הטוב הזה. הסברנו לה שאנחנו כבר כמה ימים אוכלים ללא הפסקה, חשוב לנו להשאר חברים ושלא תיעלב לנו חס וחלילה.

פרנצ׳סקה לא נעלבת ובמקום זה נוקמת את נקמתה, מחייכת חיוך שאומר ״נראה אתכם עומדים מול זה״ ומביאה קינוחים. היא פורסת יריעת פלסטיק על השולחן ומתחילה לזרוק עליו מכל הבא ליד. עוגת שמרים עם קרם וניל שיש לה ריח של לימון ובית. לה שוקולד רך ולוהט במרכזו עם רוטב רוברב אדום, אגסים ביין, מסקרפונה, רוטב שוקולד חם וקציפת שוקולד. מה שגברת פרנצ׳סקה לא לקחה בחשבון שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים ואנחנו נותנים בראש כשצריך. תוך דקות השעוונית נקיה ללא רבב ובדל קינוח לא נשאר מאחור.

 אנחנו יוצאים אל הלילה הקר, ואני מרימה עיניי אל הפנתיאון וקורצת לאמיל. מאחלת לו שאיזה זונה מזונות הרחוב או איזה איש רעים להתרועע בכל זאת התפלקו לפנתיאון ועושים לו שמח ומענין.

Ciasa mia

Paris 19 Rue Laplace  75005

לאתר המסעדה

ליל מנוחה, אמיל, בונז׳ור יזראל!

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה

חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredהמזלג המעופףפריז

אודות הכותב:

RSSתגובות (2)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת עירית:

    אי אי אייייי
    איזה יופי של פוסט! כולו הנאה,חיוכים, והפעלת דמיון (נו מה, אם אין את הדבר האמיתי..)
    תודה נעמונת :):):)
    תמשיכו ליהנות. ולא לשכוח לחזור אלינו.

  2. מאת גסטרו:

    את זו הכנסתי לרשימה העתידית שלנו תודה על דיווח משובב עין!

השארת תגובה