יום שלישי בפריז – כשהטוב עולה על גדותיו

בבקרים אני כותבת את יומן המסע שלנו. בלילה הראש שלי מעבד את כל מה שקרה ביום שחלף, את הטעמים, המראות, הניחוחות והקולות ופולט את הכל לפנות בוקר. אבל אתמול, בשעת בוקר מוקדמת הרגשתי שאני מפסידה. אמנם בחוץ היה חשוך, ואני הרי פוחדת מהחושך ואין שום סיכוי שהייתי יוצאת החוצה ומסתובבת לבד, אבל עדיין הרגשתי שבזמן שאני כותבת דברים מתרחשים.

כמו פטריות שצומחות בחושך ככה בטח בזמן שאני שולחת את המילים שלי לרחבי הווב, צומח לי עוד פטיסרי משגע שאני לא מכירה ועוד מקדש שוקולד שהוא הדבר הבא. אני מרגישה שאני לא מספיקה כלום וזה מסתכל. אז החלטתי לחיות את הרגע, כי זה הדבר הטוב ביותר לעשות. פשוט להנות עכשיו, ושהצרפתים יחנקו עם כל הפטיסריז, המסעדות, הביסטרואים והמכולות המהממים שלהם, לנו יש את סופר באבא! נראה אותם משחזרים את ההצלחה…

ביסטרו le Baratin

ריח של בית ואוכל כן בלי שום בלוף

חצינו את פריז והגענו מסאן ז׳רמן האופנתית והמוקפדת לשכונת בלוויל. שכונה שהמאפיה כבשה בעבר והיום היא שכונה מלאה במהגרים וסטודנטים שמחפשים דיור זול. יש כאן דוכני שווארמה והמון מסעדות סיניות ואם אתם חכמים, הקדישו שעה-שעתיים לשיטוט במכולות הסיניות הקטנות. הן מקסימות ומעניינות.

הדי פיצוץ מטורפים קיבלו את פנינו, נקלענו למקום באמצע ראש השנה הסיני. היה ריקוד נחש וריקוד אריה שמברך את בתי העסק ופיקות וקפצונים ופצצות, כי ככה הסינים חוגגים, בניקוב מאסביב של עור התוף של השכנים. הסינים אוהבים את הפצצות שלהם, זה ידוע.

הפירוש של le baratin הוא ״לבלף״. אבל כשנכנסים לביסטרו הקטן, עם הבר הישן והסועדים הקבועים, מבינים ישר שהכל פה כן ושאין כאן שום בלוף. מצאנו את ליונל ממתין לנו בחלל מלא בריח של בית. לא של טיגון, לא של ורדים, פשוט ריח צלי שליו וסבלני, שהתבשל מספר שעות עד שנועיל להגיע.

הריח הזה מקבל את פניהם של כל הבאים והם ישר מרגישים שהגיעו הביתה ושאמא שלהם תיכף תצא מן המטבח, תלטף להם את הראש ותשאל איך היה בבית הספר. במקום אמא שלי יצא מלצר, אבל היה לו חיוך נעים, כי מי יכול להיות לא נחמד במקום שיש בו כזה ריח?

השפים הגדולים ביותר של צרפת אוכלים כאן בביסטרו הקטן של מיסייה פינוטו שנחשב לסמכות בתחום היין וניתן למצוא אותו באותה תנוחה על הבר בערבים. הוא תמיד יושב שם, כחלק מהריהוט, מדבר על יין וממלא את כוסו.

השפים הגדולים באים למצוא פה נחמה. הם באים כשנשבר להם ממסעדות עם גינונים ו-9000 מלצרים וכשהם רוצים אוכל טוב, ממש, בלי צילחותים ובלי ערוגות פרחי אמנון ותמר וכובע הנזיר. הם באים כשהם רוצים מרגוע וזה מה שמקבלים פה. מנות גדושות וטובות של שלווה.

אנחנו מזמינים מרק דגים צח, מרק ירקות וטרין של אפי חזיר. הכל טעים ומובן, בלי תחכום יתר וטעמים שאת לא מבינה אבל מתביישת לשאול. מרק הדגים הצטיין במיוחד. היו בו כוסברה, חתיכות דגים וירקות שורש וזה בדיוק מה שעצמותיי הרוחפות היו צריכות, משהו שיחמם, אבל לא יעיק על הגוף. אחרי שהחיוך קפא לי, אני מחייכת מאד.

לעיקריות אנחנו מזמינים ברווזון על מצע עדשים. הוא לא מכוער וגם טעים מאד, אבל מול שמנות האחרות המנה הזו פחות מוצלחת. אל תוותרו על צלי הכבש. הוא מגיע על אורז והוא טעים כל כך ומשכיח את הקרה בחוץ. אין בו את הבלאגן הנצרתי המתלווה לקבב הטלה של דוחול, עליו לא הייתי מוותרת לעולם, אבל יש בו נחמה ואני יודעת שיש אנשים ששונאים את המונח ״אוכל מנחם״, אז שילכו לחפש הגדרה טובה יותר לדבר הזה שנח לי בצלחת, מרפא כל מכאוב ומלטף את האיברים מבפנים, כמו אמא טובה.

אבל ה״יופי נחמה״ של הארוחה היתה ללא כל ספק מנת צלי הבשר הפשוטה והטובה שדודי קיבל וגם הזמין אחת נוספת לקינוח. אין חן ולגם לא הדר במנה הזו. היא פשוטה כמו לחם איכרים שאך יצא מן התנור. בשר, תפוח אדמה וגזר. זהו. והיא מנה שעושה לך שקט בראש ובבטן. היא אומרת לך בכל ביס ולגימה שהכל בסדר, החיים ממשיכים ושאמא מבשלת בשבילך ואוהבת אותך תמיד, גם כשהעולם כולו נגדך.

ליונל ואני מזמינים קינוח, אני קרם וניל ותפוזים קליל, פשוט וטוב וליונל גבינת saint nectaire נהדרת שיש לה ריח של קליפת פקאן וטעם מעט אגוזי. דודי, מאוהב עד מעל לכל הגיון בצלי, מזמין עוד מנה של בשר מבושל, כי הוא יודע שהוא הולך להתגעגע. לפני שאנחנו עוזבים את האיזור הוא מבטיח לעצמו שהוא יחזור. אם הסינים לא היו מפוצצים את השכונה ומחרישים את האזניים, היינו מצליחים לשמוע אותו שר חרישית את ״את חכי לי ואחזור…״.

ליונל, שדואג לשלומינו הטוב, לוקח אותנו לטיול רגלי. בגלל עצלותינו הוא תמיד מבטיח שבסיון המסלול ממתין לנו מוסד קולינרי כזה או אחר. אנחנו חוצים את השכונה ואת הנהר ומגיעים לבולונז׳רי יוצא דופן.

Le Baratin

Paris.3 Rue Jouye-Rouve, 75020

הלחם והרעיונות (Du Pain et Des Idées) 

יופיו של חטא

בסרט היוגוסלבי הנפלא ״יופיו של חטא״ יש סצינה בה האשה הבוגדת אופה לחם שטוח וגס רק כדי להניח על הראש שיחצוץ בין הגוגולת למכת הפטיש שבעלה אמור להנחית עליה באומרו להרוג אותה. זה נראה לחם טוב, שמבקש חמאה. וזה הלחם שמחכה בבולנז׳רי הזה. מסתבר שהלחם הנפלא הזה מוכר בכל רחבי צרפת. לחם מחמצת גס ומלא טעם, עם בועות אויר גדולות בתוכו וקרום גס ומתפצח.

ליונל, צדיק היודע נפש בהמותיו, הבטיח שנפגוש בו במסעדה בערב, אז אנחנו לא מתעקשים לקחת איתנו חמישה ככרות ומסתפקים בשני מאפי ״אסקרגו״ או סינרולים במילוי פירות יער והדרים.

לאלבום התמונות המלא

Du Pain et Des Idées
Paris. 34 Rue Yves Toudic, 75010

מקדש השוקולד של ז׳ק ז׳נה (Jacques Génin)

לפני שנסענו התחילה ללבלב ביננו ובין שרון היינריך. שרון היא מישהי להתקנא בה. היא ישראלית זהובת שיער, שחיה בפריז, לומדת ממיטב הקונדיטורים וטורפת את העיר הזו בגדול וגם כותבת על כל פיס וביס בבלוג שלה. כשאני אומרת לה שהעיר הזו לא מפסיקה להתרחש, היא מבינה בדיוק למה אני מתכוונת. זה לא מנחם אותי, רק מתסכל אותי יותר.

שרון לוקחת אותנו למקדש השוקולד של ז׳ק ז׳נה, שוקולטייר אמן שקשר את חייו עם הכהה כהה הזה ואותו הוא חי ונושם.

 

שרון מסדרת לנו כרטיס כניסה לקודש הקודשים, למעבדת השוקולד של ז׳ק, אבל לא לפני שנגמור את כל השוקולד מהצלחת. וזה מה שאנחנו עושים.

אנחנו מסיימים את כל הפטיפורים, כולל זה עם הכמהין, מחסלים את כל הטופי המופלא(!) וגם שמים כמה בכיסים, כי טופי כזה זה לא משהו שמשאירים מאחור בלי להצטער ואני גם יורדת על מילפיי מדהים עם עלעלי בצק פריכים ושותה שוקו סמיך, כזה שאשלם עליו ביוקר מאוחר יותר, כשאשב מול אוכל משובח ולא אצליח לאכול, כי אני כולי מוצקי קקאו ואין לי מקום לתענוג נוסף.

אנחנו עולים למעבדה של ז'ק, הוא בדיוק מהנדס שם פארי ברסט ענקיים. לעמוד ולצפות באמן כזה, בסדר הגודל שלו, זה מראה שיש בו קדושה. הוא מערבב, מקציף ומזלף ואני יודעת שבורכתי, ממש כמו שהוא מברך כל גלגל ופחזנית בשפתיו, בודק את חומם ואם הם בשלים לקבל מנת קרם הגונה. הוא מגיש לנו פחזניות שנותרו כאילו היו לחם קדוש. אני רוצה לבכות, אבל אני לא בוכה. אני ילדה גדולה שמתגברת.

יש דבר כזה ״יותר מדי טוב״ או כמאמר השיר ״טוב מהטוב הוא לא טוב״. מתק השוקולד ומיתקה של פריז עולים על גדותיהם. אני רוצה לשכב על המיטה ולהבין מה ראיתי. לעצום עיניים ולשחזר כל תנועה של ז׳ק ז׳נה. לחשוב על האופן בו מערבבת העוזרת שלו את קערות השוקולד הענקיות, להזכר שוב בשפתיים שלו הבודקות את חום הבצק כאילו היה זה ילד קודח מחום.

אבל במקום לשכב על המיטה ולעכל, אני עושה את דרכי לכיוון פרנצ׳י, מתפללת שהיא תהיה איומה ונוראה, שלא יהיה לי שום דבר טוב לכתוב עליה, אבל במקום זה אני חווה את אחת המסעדות הטובות ביותר בהן אכלתי בימי חיי. אני רוצה לבכות, אבל דמעות של שוקולד מחרבות כל חלקה טובה של איפור.

לאלבום התמונות המלא

La Chocolaterie de Jacques Génin
Paris. 133 Rue de Turenne, 75003

Paris chez Sharon
הבלוג של שרון היינריך

Frenchie 

הג׳יימי אוליבר של פריז אינו עירום בכלל, הוא פשוט מלך.

אני גוררת רגליים למסעדה ומחשבת את קיצי לאחור. ליונל כזה חמוד ולא נעים לי לאכזב אותו, אז אני מגייסת בכוחות אחרונים בדל תיאבון ומזהירה מראש שאין מצב שאוכל קינוח. ליונל מסתכל בי במבטו הסבלני ויודע שאין מצב שלא אוכל.

פרנצ׳י הוא הכינוי של גרגורי מרשה, איש צעיר שעבד עם ג׳יימי אוליבר כמה שנים וכך זה לכינויו. אני מתוסכלת, אני לא יודעת אם המילים שלי יצליחו להעביר את כמות הכשרון שיש לאיש הזה בידיים. הוא הצליח לקחת את האיפוק האנגלי ולצקת אותו באוכל הצרפתי שלעיתים יכול להיות כה פומפוזי ומוגזם. המינונים שלו יוצרים אוכל טוב, פשוט והכי טעים שיש.

אני אוכלת מנת מקרל ורוצה להזמין אותה שוב לקינוח. חומרי הגלם המעולים, פשטות ההכנה והדיוק יוצרים מנה בלתי נשכחת. יש לי הרבה מדי תענוג בגוף, אז אני מרוב אהבה שותקת. זה קורה לי גם כשאני אוכלת את פולקע היונה שלו ובעיקר מול מנת הדג, שהוא כל כך עסיסי ועשוי נכון שאני מחסלת לדודי את כל המנה למרות שגמרנו ביננו שנחלוק אותה ביננו.

דודי קצת כועס עליי, קשה לי לשכנע אותו שלא שמתי לב. בגלל יסוריי המצפון אני מסכימה בלי כל תנאים ללכת לבר היין שממול, שגם הוא שייך לפרנצ׳י ולחכות עד שהוא יסיים לחסל את כל התפריט ולהתיידד עם הטבחים.

רגע לפני שאתם נכנסים איתי לבר היין של פרנצ׳י, קבלו שני טיפים. האחד – אל תוותרו על ארוחה בפרנצ׳י, השף מחונן והאוכל פשוט ונפלא. הטיפ השני הוא- המסעדה עמוסה, סוג של המחנה-יודה שלנו, מזכירה אותה ברוח הצעירה אך בלי הבלאגן והשיק-שק-שוק והמצילתיים. הזמינו מקום שבועיים מראש, אתם תודו לי. ב- 45 יורו תאכלו ארוחה נהדרת של שלש מנות. המנה האחרונה המומלצת היא גבינות בריטיות. מוגשת שם סטילטון מעלפת.

בר היין של פרנצ׳י

בכל מקום יש תהום טעימה לאמיצים

כשאנחנו חוצים את הרחוב ונכנסים לבר היין של פרנצ׳י אני מבינה שכל היפים והנכונים יושבים שם. אני רוצה להגיד לאנשים שמסביבי שגם אני הבוקר קמתי יפה ונכונה, רק שמאז חדרו לתוכי כל כך הרבה קלוריות, חוויות ורשמים, שאני נראית כמו המנקה של המקום.

לאף אחד לא אכפת, כולם מבושמים מיין יפה ונכון, ובעיקר מעצמם. אני תופסת לעצמי פינה ומתבוננת. אני מתבוננת ורואה את דודי מזמין חמש מנות, כל אחת טובה מרעותה. שקדי עגל עם פירה כמהין, טורטליני קטנים ועדינים, פסטה רחבה עם רגו טלה, סקלופס בפטריות וגם מנה אדירה של בורטה נטטפת חלב עם פטריות יער. כל המנות נעות בין 10 יורו ל-16 יורו. אני נעה לעומתן בין יאוש לתיאבון גדול. אני טועמת, מבינה שאני בארץ המובטחת, ואליה לא אבוא. שערי התיאבון שלי נעולים. יש לי דמעות של אכזבה בעיניים.

Frenchie

Paris. 5-6 Rue du Nil, 75002

אבל לא אלמן ישראל. ״מחר, אחרי ארוחת הערב, אנחנו פה!״ דודי מודיע לליונל ואני מברכת את מזלי הטוב. ״בעצם״ אומר המגזימן ״ כל לילה אנחנו כאן, אחרי ארוחת הערב״ ואני מאושרת ומבטיחה לגזור על עצמי אלפע תעניות, רק כדי להגיע לארץ המובטחת "פרנצ׳י״ כשתיאבוני בידיי.

ועכשיו העיר מחכה לי. טה טה או איך שאומרים את זה בצרפתית.

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה

חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredהמזלג המעופףפריז

אודות הכותב:

RSSתגובות (1)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מיקי:

    עוררת את כל החושים

השארת תגובה