שווארמה מוסטפא – להרוג טורקי ולנוח

שלום חברים!

לא שמעתם ממני לאחרונה כי הייתי עסוק. עסוק בלחבק, לנשק, לברך, להתברך, להתרגש, להתקדש, לבהות באוכל שהשקעתי בו המון מחשבה בלי שום יכולת לבלוע אותו, לקפץ כמו קוף בג'ונגל ולקלוט ויסקי כמו איזה הילי-בילי. בקיצור – התמסדנו. המאורסת ההורסת כבר לא מאורסת, ולי יש לגיטימציה לפצוח סוף סוף בפרויקט חיי – להשמין ולהקריח. כבר התחלתי, ואני זוכה להרבה מחמאות על ההתקדמות המהירה.

מגניב העסק הזה של חתונה. אין ספק שזה היה היום הכי מדהים בחיים שלנו, אבל זה גם מאוד מאוד מתיש. לפיכך, החלטנו שמיד כשזה נגמר אנחנו משתגרים למיקונוס שביוון ודופקים שבוע של בטן-גב.

מה אני אגיד לכם – יש מקומות יותר גרועים בעולם. האי ציורי ומשגע, החופים מפנקים, המים צלולים, המקומיים חביבים והאוזו מתגלץ'. אגב, בין אם מחפשים את זה ובין אם לא, שומעים לא מעט עברית במיקונוס, והסיבה ברורה.

עד לפני זמן קצר, נהג עבדכם להתנחם לעיתים די מזומנות אצל ח'מדי בנמל של איסטנבול עם קבב אדיר שנח על יוגורט עשיר ופיסטוקים, אבל זה היה בימים של דיפלומטיה פורחת, דילים מפוקפקים, תרגילים משותפים של חילות האוויר, שלושערים של חיים רביבו וטולרנטיות כלפי התייר הישראלי חובב הברזים וערכת כלי העבודה שלו. מאז קרה מה שקרה, והנסיבות הללו, בשילוב עם העובדה שהכלכלה היוונית לא בשיאה, תרמו להפיכתה של יוון לסוג של ניאו-טורקיה ולמפלט הטבעי עבור ישראלים שוחרי חופשה.

המחשבה הזו ליוותה אותי הרבה בטיול הזה, והולידה אינסוף השוואות בין השתיים במגוון תחומים, כשאוכל, כמובן, היה הפן המרכזי. ליוונים יש המון מה להציע. החבר'ה האלה טובים אל הים, והים מחזיר להם אהבה. כבר ביום הראשון התיישבנו בחוף שמאכלס גם מסעדת דגים, ונדהמתי לראות איך כל שלוש דקות בערך יוצא צוות מיוחד אל סירות הדיג שעוגנות ברציף ומעמיס משם לוקוסים בגודל של אשתי הטריה. באמת שאני לא זוכר מתי אכלתי כאלה דגים, והשרצים העצומים בכל הצורות והצבעים מזכירים את השווקים של תאילנד. תוסיפו לחומרי הגלם המעולים שלהם את מסורת הציזיקי, עלי הגפן, שמני הזית המשובחים והגבינות המעולות – וקיבלתם חגיגה רצינית. ועם כל זאת – בדבר אחד הם מפגרים אחרי הטורקים בגדול – אוכל רחוב.

ליוונים יש מעין שווארמה אותה הם מכנים 'גירוס' – סוג של פיתה עבה, תפוחה ומטוגנת למחצה, שעליה הם מורחים הרבה ציזיקי, וממלאים בשווארמה מחזיר או מעוף. ת'כלס – מדובר בערימה של שומן חזיר שרוף בתוך לחם מטוגן, ככה שזה לא באמת רע. זה אפילו טוב מאוד, אבל עדיין – כל ביס מזה גרם למחשבות שלי לנדוד קצת צפונה, למקום שבו גברים משופמים נובחים עליך בעודם מנסרים סיחים כבירים של עוף ושל כבש לתוך לאפות דקיקות ומיוחדות. אין כמו שווארמה טורקית. פשוט אין.

אז שבנו לנו ארצה שזופים ומרופדים, ולפני יומיים אני מקבל טלפון מע'. ע' ואני נהגנו, בצעירותנו, לפקוד מדי פעם את סניף מקדונלד'ס ברמת אביב. בזמן שאני הייתי משעשע את עצמי בריטואל הרורשאכי של ערבוב הקטשופ שלי עם הצ'יפס עד שהמרקם שלו נראה לי דליל דיה, ע' היה מוריד ארוחת דאבל מק-רויאל (מוגדלת), עשרים (!) נאגטס וסאנדיי עם קרמל ובוטנים.

כשמדובר בהישג שנרשם בתחרות "אכול כפי יכולתך" השנתית של מועדון רוכבי ההארלי של נאשוויל, עם הגבלת גיל ואמבולנס בסטנד-ביי, זה מאוד מרשים. כשמדובר בילד בכיתה ג' שעושה את זה פעם בשבוע מרצונו החופשי ולהנאתו, כבר מדובר בתופעה פסיכדלית. הבן-זונה הזה גם חתיך רצח, מה שהופך את כל העסק לעוד יותר הזוי וגם לקצת מעצבן.

אז זהו ע', והוא יורה אליי מצידה השני של השפופרת:

"זוכר שסיפרתי לך על מוסטפא, השווארמה הטורקית מברלין שעומדים בה כל צהריים אלף איש בתור? הם פתחו בארץ!!"

פשפוש זריז בהארד דיסק שלי באמת העלה איזה סיפור על מקום קסום עם שווארמה אגדית, שאתר האינטרנט שלו כולל לייב-וידאו של מצב התור בכדי שתדע כבר מהבית אם יש טעם להופיע שם בכלל. לי לא יצא מעולם לחוות את העונג הזה, לכך שמאוד שמחתי על ההזדמנות. יצאנו לדרך.

הדבר הראשון שקופץ לך לעין כשאתה מגיע למוסטפא הוא השלט הענק. לא שלהם – אלא של שווארמיית 'דבוש' המיתולוגית, ששוכנת כעשרים מטר משם בקו אווירי. אני אישית מוצא שהם ירדו ברמה בשנה-שנתיים האחרונות, אבל נפח העבודה שלהם עדיין מטורף. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שבשביל לפתוח שווארמה ליד 'דבוש' (וולפנייטס, וגוסטו, והפלאפל האורגני המצוין ואלוהים יודע מה עוד), אתה צריך להיות או מאוד מטומטם או מאוד בטוח בעצמך.

מבט זריז מסביב הבהיר לי שהחבר'ה פה לא מטומטמים. ממש לא. הקירות מעוטרים גרפיקה מגניבה והומוריסטית של היפסטר טורקי משופם ועטוי תרבוש, הדלפק מתהדר בברזים של בירה בזלת המשובחת והעדכנית, תרכיזי גזוז של פעם בכל הצבעים מחייכים אל הסועדים (ממש כמו ב'אברקסס'), ויותר מכל – על הדלפק עומד בר מים של תמי4 וערימת כוסות חד-פעמיות. כבר כאן הגישה מאוד מצאה חן בעיניי. הסטייטמנט: "אנחנו יודעים שאנשים יחזרו לפה ולכן אנחנו לא מחפשים לשחוט אותם על המים המינרלים" משדר הרבה בטחון במוצר.

בירור קצר העלה שאת המנה של מוסטפא אפשר לקבל בתוך ג'בטה או בתוך לאפה דקיקה, בדיוק כמו בטורקיה. בהמלצת המקומיים, החלטנו ללכת על לאפות.

"מה לשים בפנים?"

שאלתו הפשוטה של השווארמה-מן חשפה כבר כאן את העובדה שמוסטפא היא לא "עוד שווארמייה". למעשה אפשר לדון בשאלה האם זו שווארמייה בכלל. אין כאן צ'יפס, אין פיתה, אין סחוג, אין חומוס, אין טחינה ואין "שווארמה הודו נקבה" – המצאה ישראלית לחלוטין שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם. השווארמה כאן עשויה מעוף (חזה ופרגיות), והסיח נראה פצצה – שחום, נוטף עסיס, שזור פלפלים אדומים יפהפיים ובעל ניחוח נפלא ומתובל שנישא למרחקים.

במקום התוספות הסטנדרטיות, מציעים כאן רוטב שום, יוגורט מצוין, רוטב ירקרק חרפרף ומגניב, גבינה בולגרית (!), שלל ירקות טריים (מאוד), ומיקס ירקות קלויים על הפלאנצ'ה. הלכנו על הכל מהכל, ומיד ניכר שחווית הביס היא לגמרי שונה משל שווארמייה רגילה. הלאפה דקה כמו נייר, וממלאת היטב את המטרה שלאפה אמורה למלא: לעטוף את העסק מבלי לפוצץ אותנו בשלוש מאות גרם מיותרים של בצק חצי-אפוי. הירקות הקלויים נימוחים, הירקות  הטריים קראנצ'יים, והבשר העסיסי טעים בטירוף.

אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהנזק הקלורי מופחת משמעותית בהשוואה למנה הסטנדרטית. כל הגורמים הבעייתיים (ערמות של בצק, שומן כבש, חומוסטחינהצ'יפס) פשוט לא נמצאים כאן. כשסיימתי להשמיד את הלאפה שלי, נדהמתי לגלות שאני אשכרה יכול לזוז. זה לא שלא הייתי שבע חלילה, אבל תחושת הטראומה הגופנית המעיקה שתמיד נלווית לאכילת לאפה פשוט לא הייתה שם. למעשה, הרגשתי מוכן לגמרי לפצוח בריקוד הורנפייפ קטן ואפילו לחלוק עם ע' איזה 'קינדר-בואנו' מהקיוסק ליד.

מה אני אגיד לכם – אולי הנישואין באמת הזקינו אותי, אבל לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שהרבה יותר הגיוני להרגיש ככה אחרי ארוחת צהריים מאשר כמו איזה בודהה מפוסל בעופרת יצוקה, ושבפעם הבאה שאני בסביבה לא יראו אותי בדבוש, אלא בשגרירות הטורקית החדשה בכיכר רבין.

חג שמח ונפלא לכם!

מוסטפא טי.אל.וי

רחוב מלכי ישראל 8 תל אביב

03-5297929

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה

חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredאוכל רחובאוכלים בחוץכלליעודף מחמישיםרועי אברמוביץ'תל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Assaf:

    Great writing! I would totally devour that thing right now

  2. מאת דני מובשוביץ:

    ברוך שובך, מזל טוב!!

  3. מאת טל:

    שאפו לרועי על כתבה בלי דימויים וביטויים גסים, לשם שינוי. שא ברכה

  4. מאת cohen sh:

    לא אנסה את זה
    ניראה פלצני!!!

  5. מאת גיא:

    בתורכיה/ברלין אין כזה דבר דונר עם עוף, זה תמיד עם כבש.
    הודו נקבה זאת המצאה ישראלית אבל זה עדיף משווראמה פרגית שזה בכלל גרוע וחסר טעם.

  6. מאת אסף:

    קראתי אתמול ועשית לי חשק אז הלכתי היום.
    ממש מעפן. שבבי עוף נטולי טעם עם יוגורט בטעם מלאכותי של מנטה שמזכיר קצת משחת שיניים. לא דוחה, כמעט גמרתי לאכול כי זה מה שהיה, אבל ממש לא טעים ולא מזכיר אפילו טורקי.
    או שאתה בעל אינטרס או שאתה ממש, אבל ממש לא מבין באוכל.

    • מאת ניר:

      מסכים עם אסף לגמרי, שוארמה עוף יבשה ומשעממת, נותנים ממש קמצוץ ממנה, הרטבים ממש לא משפרים את טעם המנה, הלאפה ממש דקה וקטנה, במחיר הזה והכמות אתה מסיים עדיין בתחושה של רעב קשה, אני בספקות עם הם יחזיקו מעמד הרבה זמן אל מול דבוש, ובנוסף הם יושבים באחת הנקודות המקוללות באיזור, מקווה בשבילם שהם ישפרו את טעם ואת כמות העוף במנה, או שיעברו לבשר טלה/כבש בטיבול תורכי עם יוגורט, ממש מבאס, אני גר באיזור ותמיד מחפש משהוא חדש לאכול בצהריים, אין לי בעיה גם לשלם הרבה כסף למשהוא שמצדיק את זה…

  7. גיא, בברלין רוב הדונריות הן מעוף לידיעתך. מעבר לכך המקום הזה כנראה לקח "השראה" בלשון המעטה מהדונריה המיתולוגית Mustafa's Gemuse Kebap בברלין, שם השווארמה (דונר) מדהים ברמות!

  8. מאת אדם:

    למען הסר ספק – ולמען לא יוטעו אנשים – אין שום קשר בין דוכן השווארמה הנ"ל לבין אותו "מוסטפא" הברלינאי.

    על פניו, יש כאן מעשה של גניבת עין – עוולה מסחרית בתיבול ישראלי אופייני.

  9. מאת יאשקה:

    שווארמה טורקית היא טעימה מאוד אבל אני מעדיף את השווארמה מהמטבח הישראלי

השארת תגובה