רעבה למקום, מרק שמחזיר את הבית לבית

המילים שלה רודפות אותי -

"אני מאחלת לכם שביתכם יתמלא בהרבה ילדים צוחקים". אמרה, ומסרה את המפתחות.

"השארנו לכם את הבייבי-סנס שלנו" (מבטים נבוכים נורים לכל עבר).

"אין לנו מושג מה זה", אמרתי (וגם לא באמת רציתי לדעת).

היא הביטה בנו בצער מהול בבוז ויצאה בדילוגים (כן, בחיי שדילוגים). הותירה אחריה בית שהתחוללה בו סערה בת 6.5 נפשות. הם כבר הפסיקו לספור. אני חושבת.

זה מלחיץ אותי כמו מוות לגור בבית כזה, שידע אנשים אחרים ורבים, עשרות רבות של שנים של מנהגים אחרים. שכותלי ואריחי המטבח שבו לובשים תבלינים, ריחות והקזות שמן צבעוניות שאינם מוכרים לי. כאלה המסרבים להתמסר להשתחקויות עיקשות של חומרים אלימים. ארונות שנצבעו כתום מתבשילים מבעבעים שאינם התבשילים שלי.

למחרת כבר כיסינו הכל בצבע חדש. עצמנו לקירות הבית את העיניים בלבן, מוקה, וגם ירוק מתון של חוסר עמוד שדרה. אולי הם לא ישימו לב שלא צוחקים או משפריצים פה שמן כתום יותר. גם את המטבח עקרנו כליל. נחכה לאחד חדש, בלי זכרונות של כתמים וריח.

הרבה חרדות מתעוררות כשעוברים לבית ישן בשכונה "של פעם". אני חוקרת אותה אט אט. כל דבר קטן הוא ראשוני ונרשם בהתרגשות של אנתרופולוג מתחיל. כזו שהופכת לשיחת היום במשרד, בשיחה בדרך לעבודה עם אמא או בארוחת הערב.

בכל שישי בצהריים, עובר מישהו "של פעם" שצועק "אבטיח על הסכין". וגם – "ירקות-פירות, ירקות-פירות, ירקות-פירות, מנגו-מאיה, מנגו-מאיה, מנגו-מאיה" עשרות פעמים. אני בטוחה שלא שמעתי את זה מאז שהייתי ילדה. או מאז שדמיינתי ששמעתי את זה כשהייתי ילדה.

בשכונה "של פעם", ישנו אדם העובר בימי חמישי אחר הצהריים הצועק – "גנן, גנן". הוא נושא דלי קטן ובו מעדר קטן תלוי על כתפו, כמו תיק צד של נשים כשהן הולכות לאירוע חשוב המתקיים אחרי רדת החמה. כזה שלא נכנס בו כלום. גם בדלי שלו לא נכנס כלום. כאילו שזקוק הוא למשהו שיסמל וייתן חוקיות למשלח ידו. שלא יראו אדם צועק ויביטו בו בעיניים חושדות מפני שידיו ריקות. הרי איזה מין גנן הולך היום ללא מעדר או דלי. כמו רופא העוטף את צווארו סטטוסקופ, אחרת יחשב למתחזה. האם עליי לכרוך על צווארי מקלדת. אני תוהה. אולי משהו אחר.

בשכונה "של פעם", לכל דייר ישנה חצר קטנה משלו, בה הוא מגדל עצי פרי, צמחי תבלין ופרחים "של פעם" כמו ורדים או שושנים. בשכונה "של פעם" ישנם גם הרבה שכנים "של פעם": ישנה אחת המגדלת כבר שנים עץ מנגו, עץ ליצ'י ועץ לימון שאת פירותיהם היא מחלקת בין השכנים שהתנהגו יפה, כלומר, הועילו לשתף עמה פעולה עת שהיא הולכת רכיל על זו שלא מפסיקה לצעוק ועל זה שחונה צמוד מידי. וגם הרבה סוגי ורדים או שושנים, אני לא באמת יודעת להבדיל עדין. ישנו, כך מסתבר, יחס ישיר בין כמות הוורדים, למידת ה"פעם" של הדייר.

בחצרו של השכן למשל, שגם הוא שכן "של פעם", ישנו מטבחון פצפון כמו תא שירותים הממוקם מחוץ לבית. המטבח שבפנים הוא רק ליופי, כך הוא מסביר. "הסבתא", אמו, הייתה מבשלת רק מחוץ לבית ולעולם לא הייתה יושבת איתם בזמן הארוחה. רק מבשלת ומגישה. חשבתי שזה קצת מזכיר את היחס המוקצה המעניקים לבית השימוש. איזה מן דבר זה לבשל מחוץ לבית? היום המטבח הרי חלק בלתי נפרד מהבית. הוא לב הבית. האם האוכל, ריח הבישול והשאריות הנקשרות בו, נתפשו אז כמעין הפרשות שיש להימנע עם המגע המטמא עמן? האם זו התחושה שנחרטה בי במפגש עם מטבח הדיירים הקודמים?

אני מפחדת להביא את עצמי לכל "הפעם" הנקי הזה שקפא על שמריו. היכן שהדלתות תמיד פתוחות (כבר לא) והשכנים תוחבים אפם בעניינך ומנדבים מידע שלא בקשת (עדין כן), כאלה המתפרצים אל דלת ביתך מבלי לדפוק וטועים בשמך שוב ושוב מבלי להתנצל. היכן שוורדים רבים נובלים ואין מי שיאסוף אותם. היכן שישנם הרבה (מידי) ילדים צוחקים.

אני מטיילת עם הכלבים בין שבילי הבתים ומלקטת ריחות מן חלונות המטבחים. כמון, בשר, עגבניות, שמן שרוף. בתקופת החגים זו בכלל חגיגה של בשמים. בערבים ישנם בעיקר ריחות עזים של טיגון ביצים. בבוקר שקט מופתי ונקי מריחות. רק ניחוחות עדינים של פרחים, ירק ורוח חדשה.

אני לא יודעת איך מתחילים. שוטטו ותעו לי המון מילים בראש. לא בישלתי דבר כבר למעלה משלושה חודשים.

כן, חיממתי קצת בתנור, קצצתי הרבה סלטים, הרכבתי כריכים, חייגתי אין סוף פעמים למשלוחים… אבל לא בישלתי כלום.

לא בישלתי כלום.

אני לא מסוגלת לראות יותר קרטון של פיצה, לנגב חומוס מקופסה, לחמם שאריות מהג'ירף או מכל מקום אחר. עולה בי תחושת קבס.

מה הדבר הראשון שהייתם מכינים לו חייתם בדירה נטולת מטבח במשך כמעט ארבעה חודשים? הכל פתאום נראה כל כך בלתי אפשרי, כל כך קדוש.

 יש לי המון תוכניות, אבל קשה לי. אין לי כלום לחלוק, ויש לי כל כך הרבה. אני רוצה לבקוע מהתחושות האלה ולא יודעת איך.

כדי להפוך את הבית באמת לשלי, הבנתי שאני חייבת להכין מרק עוף. למרות שעדין חם.

מרק פשוט כזה, "של פעם", כמו של סבתא, עם עוף, גזר, סלרי, כמה קישואים קטנטנים (רק לעיתים) שלמים, זר תבלינים טריים שיטבול רק בסוף, מלח ופלפל. בישול ארוך ואיטי שמנקז את כל הטעמים, עם אטריות ביצים דקות-דקות וצהבהבות, מעט בצל ירוק קצוץ בהגשה וזהו.

אני בבית. נדמה לי.

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה


חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: FeaturedPorMelegהרהוריםכללימרקיםעוףשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת פנינה:

    בדיוק שמתי את העוף להרתחה בשביל מרק העוף…שתי טיפות של גשם והמרק חוזר למקומו הטבעי….
    התמונות מזכירות לי את גבעתיים..(צדקתי..?)
    תהני בדירה

  2. ישששש!!!
    איך אני אוהבת את הפוסטים שלך!!
    המרק נפלא, ובית לא מתמסר מייד, בוודאי אם היו לו אהבות קודמות…

    (אני לא זוכרת אם את בצד המערבי לכביש או המזרחי) אבל יש קסם בשכונה וצריך קצת לשחרר חסימות וקצת לשמור מרחק ומוצאים את המינון הנכון.

    צפי ביקור שלי!

    ♥♥♥

  3. מאת ציפי:

    פוסט יפה, אבל יש הרבה התנשאות בו
    "של פעם", בן דודו של "אותנטי", שמתאר כל דבר שהוא פשוט- *בסיסי*.

    אני מוצאת גם המון געגוע בו לנוסטלגיה ולדברים שלפי מה שנראה לי אף פעם לא חווית, והצטיירו בראשך בצורה קלישאית, שיוצאים החוצה בצורה שבטוח לא התכוונת אליה – מתנשאת. האדם המודרני מול הנייטיבס שהשתמרו כל כך יפה על ריח בישוליהם האותנטים, 6.5 ילדיהם ועצי הפרי המפורסמים שבגינת דירות הרכבת.

    נקרא לא טוב מהצד.

    • מאת מימי:

      מועדים לשמחה ציפי,
      קראתי את התגובה שלך והתמלאתי בתחושה מוזרה שהיא נכתבה מתוך איזשהו רגש נחיתות לא ברור. אני לא מצאתי שמץ של התנשאות במאמר, דווקא מאד התחברתי אליו וקלטתי בו נוסטלגיה אמיתית, געגועים רומנטיים למה שהיה פעם, עם הידיעה שה"פעם" הזה שייך לעבר שלא ישוב.
      גם בשכונה שלנו בירושלים היה איש עם סוס ועגלה שצועק "קרח! קרח!" ואחד אחר עם תלת-אופן ומיכל קטן ופעמון שצלצל יחד עם קריאות ה"נפט! נפט!" שלו. ותיאור הדלתות הפתוחות והשכנים… זה לא אומר שהייתי רוצה לחזור לזה, אבל גם אני נזכרת בגעגועים לתום של הימים ההם.
      מימי

    • מאת Pormeleg:

      אינני אוהבת לעסוק בכיצד הדברים יראו או נראים מהצד, אך בכל זאת אנסה להסביר – בגלל כל "הפעם" הזה בחרתי את מקום מגוריי, כלומר מתוך אהבה ולא להפך. זו התרשמותי הראשונה מהמקום הזר, החדש והשונה (ולא דווקא ה"אותנטי") גם אם התפרשה כאוריינטליסטית.

  4. מאת תחיה שירן:

    ברוכה השבה

  5. מאת אור:

    כתוב יפה , רק שלא הבנתי מה זה :הרבה מ י ד י ילדים צוחקים. טוב, אולי זה כיוון שגם אני מפעO:)

    אגב, מישהי פה כתבתה שזה נראה לה כמו גבעתיים, ב יכול להיות הרבה מקומות, יד אליהו, רמת אביי הישנה, שכונת בצרון , ועוד ועוד.

  6. מאת טליה:

    מקסים.מקסים. כמה שה"פעם" הזה נראה לי,לפתע,רחוק,ממש כמו במאה אחרת…החזרת אותי לשיכון העולים שנבנה,מול ביתי,בנווה מגן,בשנות הששים..בתמונות שצילמת השכונה ירוקה והייתי אומרת בזהירות,יפה. נהניתי מאוד מהפוסט הזה.והמרק מריח לי נפלא.תודה והצלחה לך.

  7. מאת פז:

    יפייפה. נהנתי.
    כל אחד בטוח שזאת שכונה אחרת בגלל האונברסליות שלך וזה כל היופי .

  8. מאת אדריאנה:

    ריגשת אותי מאד.
    חזרתי לילדות הצפופה, הקטנה, מלאת ילדים בשטח קטן אך מלא צחוקים..בדרום תל אביב.
    לאיש הקרח, איש הנפט, לעץ הבננה בחצר, לגואייבה על העצים שלא פעם נגנבו ..לנדנדה..
    הכל היה פשוט, קרוב לשוק, ולשכנים.
    תודה על כתיבתך המרגשת.
    והמרק..אין כמו מרק עוף טוב, שמריח בית ומשפחה.
    ברוכה השבה.

  9. מאת חיה:

    התגעגעתי לאופן שאת טווה סיפור ולמתכונים שלך
    בטוחה שתטביע את חותמך במקום
    רק אושר….
    חיה

  10. מאת רונית:

    מקסים ושובה לב.
    הצילומים נפלאים וכתיבתך רגישה ומרגשת.
    מרק עוף לימים החורפיים עלינו לטובה על האש.. תודה רבה.
    חג שמח.

  11. מאת יד 0:

    פוסט מעולה ….

השארת תגובה