דילמה: האם לדווח על המסעדה שאני הכי אוהב בברצלונה או לא?

אני תמיד מרגיש קצת אמביוולנטי כשזה מגיע למסעדות מסוגן של Can Valles. מצד אחד אלו פנינים אמיתיות ונדירות שהאוכל המוגש בהן גורם לי לבכות, וזה לצערי לא קורה הרבה. אבל מצד שני הפנינים האלו עדיין חבויות בתוך הצדפה שלהן. אולי בגלל שאינן נמצאות במרכז ערים, ואולי בגלל ששפתיהם של האוהדים המקומיים חתומות מסיבות ברורות.

הדילמה תמיד היא אם לדווח על המקום או לשמור אותו כסוד למקורבים.

על Can Valles שמעתי מגבי קאופמן מריסטרטו שמייבא מספרד בין היתר את המעדנים של Ortiz, וכששמתי את רגלי בפעם הראשונה במקום ישר דמיינתי לעצמי איך הוא בעצמו הגיע למסעדה. לדעתי, מארחיו המקומיים לקחו אותו בערב באחת המסעדות הקבועות שלהם, אחת שהיא בקיץ ובחורף, ביום שמש או בליל סופה, הימור בטוח.

יש לפנינים האלו משהו באוויר שמכניס אותן לקטגורית הפנינים הסגורות, וזה לאו דוקא בא לידי ביטוי בעיצוב. זה תמיד מאופק ושמרני. לרוב המשהו הזה מתבטא בקהל מבוגר, מבין, מצליח, אפילו אולי מרוצה מעצמו, שאינו ממהר לשום מקום ושיושב ומתענג על אוכל משובח. נטו. נתקלתי כבר באותו סוג של קהל בערים תעשייתיות באיטליה ובצרפת. יש בפנינים האלו תמיד תחושה של מסורת, המשכיות ויציבות. אין כאן הפתעות. מה שבישלו אתמול, שלשום ולפני 10 שנים, מבשלים היום, יבשלו מחר ובעוד 10 שנים. אותו דבר, אולי קצת יותר טוב.

כשהגעתי למקום בשעה עשרים לתשע בערב הוא היה חשוך, ריק ועם חצי תריס מורד. כל הרחוב היה חשוך. למעשה, מצאתי את המסעדה הנחבאת אל כייליה רק בגלל שביקרתי במקום בצהרי אותו יום ונשלחתי כלעומת שבאתי, כי לא היה אפילו מקום אחד פנוי עבורי. בעל המקום חייך כשראה אותי, אבל שלח אותי לשתות בירה באחד הברים בסביבה והזכיר לי כי הוא אמר לי לבוא בתשע. תשע זה תשע ואין חיפופים.

כשחזרתי בתשע ורבע חצי מהמסעדה היתה כבר חצי מלאה וכעבור רבע שעה נוספת כבר לא היה מקום אחד לרפואה. רובם המכריע של כארבעים המקומות ב Can Valles נכבשו על ידי גברים שבאו לבלות ערב עם חברים  ותיקים, גם הם גברים, אוכל טוב והרבה יין. אני הייתי היחידי במקום שלא דיבר ספרדית קולחת ושמחה, ואני מוכן להתערב שהייתי היחידי שזו היתה לו הפעם הראשונה במקום.

עוד לפני שקיבלתי את התפריט ידעתי שאני הולך לאכול טוב, אבל לא ידעתי שהאוכל ב Can Valles הולך לגרום לי לבכות. זה הרבה זמן לא קרה.

שלחו אלי את המלצר שמדבר אנגלית, זה שהסביר לי בצהריים שאין לי סיכוי לקבל שולחן בשבועיים הקרובים אם אין לי הזמנה, זה שהתחננתי לפניו ולא הסכמתי ללכת עד שקרא לבעל הבית הרחום שהסכים לסדר לי מקום בערב ולו רק שלא אפרוץ בבכי.

חברי הטוב המלצר שמדבר אנגלית הסביר לי בהתנצלות שבדרך כלל פטרוני המקום מזמינים הרבה מנות וחולקים אותן. "אבל אתה לבד.." אמר ולא הוסיף "חבל" שהיה ברור.

"אל דאגה" עניתי לו "אני שניים" אתה לא רואה? אני רוצה קרפצ'יו צבי מעושן, מולים, קנלוני רגל של חזיר, וקונפי של חזירון יונק".

החיוך על פניו גרם לי להאמין שבהיותי גם אני חזירון, הצלחתי להעמיק את החברות שלנו.

כמה מילים על יין. אני שונא חצאי בקבוקים כי הם קטנים מידי. אבל למרות שנראה היה לי שאוכל להשתלט ללא קושי על בקבוק שלם עם החגיגה שארגנתי לעצמי, הזמנתי משום מה חצי בקבוק ריוחה.

מה שהגיע היה בקבוק של חצי ליטר. קולטים 500 CC במקום ה 375 המסורתי. בדיוק מה שחסר. על המילימטר. אז אני קורא לכם הייננים ובעלי היקבים, התחילו לבקבק אותם. אלו יהיו שלאגר במסעדות.

הקרפצ'יו שבחרתי לאחר התלבטות בינו לבין מגוון החמון הנדירים שבתפריט היה עז טעם ונימוח בפה. התחלה מושלמת.

אני בדרך כלל לא מהמכורים למולים. אבל בביקור הזה בברצלונה, בעיקר בגלל חומר הגלם הטרי והטיפול הקצר על הפלנצ'ות של הבוקריה, חידשתי את האהבה הישנה אליהם. כאן הוגשה לי צלחת מהסוג הענק שלהם שבדרך כלל מגיע למקומותינו קפוא. לא כאן כל צדפה וצדפה היתה בשרנית, עסיסית וטעימה. בחרתי טוב.

קנלוני של רגל של חזיר. אני מניח שרבים לא היו מזמינים את המנה, אולי גם אני אילולא המלצר שעמד על כך, גם העובדה שלא היה סועד אחד במסעדה שלא הזמין אותה הוכיחה לי שזו זו הסיבה העיקרית לעליה לרגל ל Can Valles. עלה אחד של פסטה שעוטף בשר קצוץ המתובל בשיא העדינות ומצופה בגבינה מומסת ואוורירית. אני שם ביס אחד בפה, עוצם את העיניים ומתאפק שלא לפרוץ בבכי. אמברוזיה.

תקופה ארוכה כבר, ארוכה מידי, אני חש שאוכל הפסיק לרגש אותי. או שאוכל שבאמת מרגש אינו נמצא בסביבה.

עוד ביס, גן עדן. אני מתחיל להתקמצן ומבין למה כמה מהותיקים סביבי הזמינו מנה כפולה של הפלא.

קונפי של חזירון יונק. גם כאן בחרתי טוב. ההוכחה לכך היתה שראיתי גם את המנה הזו זורמת לרוב השולחנות במסעדה. אל תוותרו עליה.

התיבול הוא שוב עדין, הבשר שמתחת לעור הדק והמתפצפץ נימוח באופן בלתי מוסבר. שוב אני עם דמעות בעיניים ושוב זה מאותה סיבה שהאוכל פשוט טעים בטירוף. גם הסלט שאתם רואים ברקע חכם במיוחד. הוא טרי, רענן, מרענן וקצת לימוני, הוא המאזן, הוא הסופרנו בסימפוניה הזו.

אני פתאום שם לב שלשולחן של שני הזוגות היושבים לצידי מוגשות ארבע מנות עיקריות זהות. מוזר אני תוהה ושואל את המלצר שלי מה הם הזמינו. "טורבוט" הוא הורס אותי עם התשובה שלו.

אין בעולם דג שאני אוהב יותר מאשר טורבוט. ואין גם דרך, גם לא אחרי ארבע מנות, שאני עוזב את המקום בלי להזמין אותו.

"ואם אתה כבר רושם" אני אומר למלצר ההמום "אז תביא כבר עוד קנלוני אחד".

הטורבוט עשוי לשלמות ותפוחי אדמה טעימים כמו אלו שאתם רואים לידו לא טעמתי מימי. תמיד האמנתי שאין כל הכרח להמציא את הגלגל כל יום מחדש.

את הקינוח לא אני בחרתי. המלצר שמדבר אנגלית החליט על דעת עצמו לתת לי אותו בתור מדליה בתוספת שתי כוסות של דיז'סטיף.

אז הנה אתם יודעים.

Can Valles

Carrer Arago 95, 08015 Barcelona, Spain

932 260 667

שמרו על הכתובת והעבירו אותה רק לאנשים יקרים לכם.

עוד בסדרת ברצלונה:

שבע המופלאות שלי בברצלונה – ועוד אחת שאסור להחמיץ

מהיום, אין ברצלונה בלי ביקור באל קאסאלס

בשביל מסעדת שוק צריך קודם כל שוק, לא?

לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה

חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredברצלונהדודי כליפאהמזלג המעופףמסעדות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אלכס:

    רק התיאורים גרמו לי לגרעפס בריא. איך אפשר לאכול את כל זה? אפשר לשכור קיבה?

  2. שמעתי הרבה על המקום הזה וסוף סוף שמח לראות דיווח מצולם. נקרא נהדר.

    מה זה הקינוח? ניראה קצת כמו Tocino de cielo…

    ומה לגבי המחיר?

    • אין לי מושג מה הקינוח, עמית. הוא היה נפלא אבל בשלב זה לא הייתי במצב לשאול.
      הארוחה שאכלתי (לשני אנשים פלוס) עלתה לי כמאה יורו. שווה

  3. מאת רותי:

    שירה!!! פשוט שירה פיוטית בתיאורים נוטפי הריר הללו!!!!כל הכבוד לתיאורים הרגשיים! ניכר שאתה לא אוהב אוכל…..

השארת תגובה