מהיום, אין ברצלונה בלי ביקור באל קאסאלס

קולות בספרדית של גברים צעירים משחקים במרחק העירו אותי משינה מתוקה, וכשהסתכלתי מבעד לחלון ומצאתי את השמש שוקעת מעבר לגבעה ירוקה, הבנתי שלפני כמה שעות נפלתי שדוד מבלי להתכוון על המיטה הנוחה בחדר מספר 3.

זה די מוזר, חשבתי לעצמי, להיות האורח היחידי במלון שנמצא באמצע שומקום כשאף אחד מהצוות לא מדבר מילה באנגלית. מוזר אבל בכלל לא נורא.

"אני הולך רגע לחדר" אמרתי לדוד גומיס הסומלייה כמה שעות לפני כן בגמר ארוחת הצהרים.  הוא הבטיח שיארוז לי בינתים 3 בקבוקי יין  מהארוחה המדהימה שהוא סיים להגיש לי. מה שלא לקחתי בחשבון כשעליתי לחדר זה את השפעת שלושת היינות האלו ועוד ששה שהסומלייה של המסעדה הכפרית מזג לי בנדיבות במהלך שלוש השעות בהן זרמו מנות נפלאות לשולחני.

עכשיו דוד כבר לא כאן. אני יודע כי הוא אמר שבערב רק אוריאול השף יהיה במלון בשביל לבשל לי ארוחת ערב.

טוב, אני מתנחם, מה כבר יכול להיות רע להיות לבד תחת קורת גג אחת עם שף שאוחז בכוכב מישלן?

שף אוריאול רובירה

הכל התחיל במייל שקיבלתי מחברי גיל לקראת הנסיעה לברצלונה:

דודי שלומות,

יש לי המון המלצות על ברצלונה אבל אחת שאם אתה נוסע, אסור לך בשום אופן להחמיץ. כשעה נסיעה מברצלונה, אי שם בפרנאים הספרדים, באמצע הדרך בין ברצלונה לאנדורה, יש גן עדן גסטרונומי, Els Casals (הבית) שמו. מדובר באחד מהשפים המפורסמים בספרד, Oriol Rovira, שהוא בן למשפחת חואים קטלונית. הוא לקח את אחד מבתי החוה באחוזה המשפחתית ופתח בו מסעדה עם מלון קטן. החווה, Cal Rovira, היא יצרנית אחד ממותגי החמון והנקניק המוערכים בספרד. קח לך חדר במלון, הזמן את תפריט ההפתעה הגדול עם wine pairing (דוד הסומלייה הוא אחד ממומחי היין הגדולים בספרד) ואין לי ספק שתהיה לך חויה שיקח הרבה זמן לשכוח – המקום, האוכל, היין והאנשים גם יחד.

מי שמכיר את גיל יודע שהוא אחד מהאנשים שאי אפשר להתעלם מההמלצות שלהם. ומי שמכיר אותי יודע שזה בדיוק סוג ההמלצות שאין סיכוי שאתעלם מהן. בקיצור גיל מלמד ואני לומד.

אחרי שעה של נסיעה מברצלונה הגעתי לכאן:


View Larger Map

"אני דוד, דיברנו לפני כמה ימים" אמרתי לבחור החייכן שקיבל את פני. הייתי בטוח שאיתו דיברתי כי אף אחד אחר בסביבה לא דיבר אנגלית.

"גם אני דוד" הוא ענה.

"אה, אז אתה בטח הסומלייה המפורסם"

"איך אתה יודע?" הוא הסתכל עלי בפליאה.

"חבר שלי גיל מישראל סיפר לי עליך והמליץ לי להגיע לכאן."

פניו של דוד, החבר החדש שלי, אורו והוא הסתכל עלי במבט שאישר לי שאני לא רוצה להמצא בשום מקום אחר בעולם.

"מה שלום גיל? הוא ממש חבר".

קבענו שנפגש לארוחת צהרים בשעה אחת במסעדה.

"תפריט הפתעה? כן? עם יינות מתאימים?" שאלתי כדי להיות בטוח.

"להתראות באחת" דוד ענה לי.

קבלו המלצה. אם אתם כבר מגיעים לברצלונה שכרו רכב ליום אחד לפחות ובואו לכאן. החווה והמסעדה נמצאים במרחק שעה מהעיר ואתם אפילו לא חייבים להשאר ללילה. מצפה לכם חגיגה בלתי נשכחת.

פרק א'

החגיגה הפרטית שלי התחילה על המרפסת. דוד פתח בקבוק יין, מזג לי כוס והלך לו. זה, שמתי לב יותר מאוחר הולך להיות מנהג מבורך של דוד, לפתוח בכל פעם בקבוק חדש ולהשאיר אותו לטיפולי עד שהוא מביא עוד אחד..

Agustí Torelló, Subirat Parent

זו המסעדה הפרטית שלי ויש לה כוכב מישלן

שימו לב שעל כל שולחן מסודרות עגבניות מכל מיני סוגים. זהו סמל שמספר את הפילוסופיה של המסעדה, כל האוכל במקום הזה מבושל בעיקר מהעופות, העגלים, החזירים הגדלים בחווה והמיבולים שלה. העגבניות, שלא היו יפות כלל וכלל, נשאו איתן הבטחה להיות טעימות כמו העגבניות של פעם. הבטיחו וקיימו.

הבקבוק הבא שנפתח לכבודי הבא היה של קווה מקומית שהגיע עם שוט של מי עגבניות מבושמים עם פירורי לחם ושמן זית. את הכוס פקקה פרוסת נקניק דקה שאישרה את כל מה שגיל סיפר לי על יכולות הנקנוק של החווה.

קווה – Júlia Bernet, Ingenius

המתאבן הבא שדוד נשא עימו היתה צלחת פלפלים קטנטנים מטוגנים ומומלחים. כבר בברצלונה פיתחתי התמכרות קלה לפדרונס הירוקים. לשווא חיכיתי להתקלות באחד חריף שדוד הזהיר אותי שאולי יופיע בהפתעה.

דוד חזר עם בקבוק של שנין בלאן אותו הילל כאחד הטובים באיזור. לא הייתי במצב רוח להתווכח, ובצדק כי היין היה חלומי.

Escoda Sanahuja Els Bassots

דוד שוב הופיע, כאילו להעיר אותי מחלומותי, ובידו צלחת מוארכת שבצידה האחד פרוסת נקניק אדומה ובאופק פרוסת לחם מרוחה בעגבניה מרוסקת ושמן זית.

"הנקניק עשוי משומן חזיר, בשר חזיר ופלפל אדום. והלחם? זה הפאן טומאט המקורי והאמיתי." הוא הסביר לי בגאווה.

אחרי ביס אחד מהפלא שאלתי אותו "אבל איך זה כל כך מתוק?"

"זו הפפריקה המיוחדת שלנו" הוא ענה בגאווה.

 לאחר שדוד פינה את הצלחת המבריקה שהותרתי, הוא הלך וחזר עם עוד בקבוק, הפעם אדום. ואני שמתי לב שלמרות שהוא פותח ופותח בקבוקים קשה לי להפרד מכל אחד מהם.

Jaume Andreu, El Trepat

עם היין הגיעה גם הצלחת האחרונה בסדרת המתאבנים. מניפת פטריות שכוסתה בשבבי פרמזן וישבה על רוטב בלסמי מצומצם.

"איזה כיף" חשבתי לעצמי. "אנחנו רק מתחילים".
 זוכרים את העגבניות המכוערות מהמערכה הראשונה? קוראים להם עגבניות ציצי, דוד הסביר לי כשהוא שם אחת על החזה שלו כדי להדגים. הוא מניח על השולחן צלחת עם אחת מקולפת ובתוכה מסודרים סרדין ואנצ'ובי שעליהם מפוזרים פתיתי לחם שטוגנו בשמן זית.

אני אוכל וחושב לעצמי "מציצי כזה אני מוכן לינוק בלי די" . לעגבניה מרקם רך של שד ומתיקות אינסופית שהיתה גורמת לאיל שני להזיל דמעה על העוני שלנו בזהב האדום.

  אני מבין שהגיעה שעתם של היינות מלאי הגוף, כשדוד חולץ את הפקק מהבקבוק הבא. "קברנה סוביניון" הוא מכריז ומוזג את הנוזל האפל ישר למרכז הכוס. הוא מסביר לי על היקב שנמצא בקרבת מקום ושבשיחת טלפון הוא יכול לסדר לי ביקור בו.

אני מחייך בנימוס ויודע ששום יקב לא מזיז אותי מהמקום הזה היום.

היין נפלא.

Collbaix, Singulars

דוד העלה הילוך עם הצלחת הבאה שנשא לשולחני.

ארבעה חצאי ריגטוני שמנים ממולאים בראגו עשיר, שרויים ברוטב בשמל עם שלג של פרמז'ן מעל ונתח של צוואר חזיר מתחת.

"אתה צריך לאכול את כל המרכיבים יחד" הוא הנחה אותי וכך עשיתי לפני שעיני התמלאו בדמעות. רציתי לקום ולרץ למטבח כדי לנשק את הגאון ששלח לי את זה, אבל לא הייתי בטוח אם זה נהוג, אז נשארתי לבכות עם דוד.

המנה הבאה שאוריאול הגאון שלח לכיווני היתה נקניק שחור מלא טעם ופריך עם פטריות יער מקומיות הבהירה לי למה הוא קיבל את הכוכב שלו ממישלן, וגם גרמה לי שוב להבין כמה אנחנו בארץ, עם כל הכשרון והיצירתיות, רחוקים שנות אור מכוכב אחד במדריך האדום. כולה מנה פשוטה של נקניק שכולה שירה.

 אף פעם לא התיימרתי להבין ביין. אני יודע אם יין טעים לי, אני יודע אם הוא יקר או זול ואני יודע אם הוא אדום או לבן. אבל את הטורו של אלמירז שדוד פקק אני יודע שאני רוצה לסחוב לארץ. זה יין תותח מצפון ספרד. הוא כהה, כמעט שחור ובעל גוף של עבדאי. והוא טעים, מאד טעים ולא יקר דוד סיפר לי, בערך 25 יורו בחנויות.

Família Eguren Almirez

 עוד פטריות ועוד נקניק. ואם אתם חושבים שזה משעמם, תכלאו אותי בכלא שמגיש את הדיאטה הזו.


 "אנחנו מתקרבים לסיום" דוד מזהיר אותי כשהוא מניח את החזירון היונק והקריספי על השולחן. מנה נפלאה, אבל אחת שנתקלה בתחרות קשה ביותר ממנה דומה שאכלתי ערב לפני כן בברצלונה. אחת שגרמה לי להזיל דמעות, והיא בעצמה והמסעדה שהגישה לי אותה נושא לפוסט נפרד.


 כשטעמתי את קונפי העגבניה שחתם את מצעד המנות, הבנתי שמעולם לא אכלתי עגבניה טעימה כל כך שקיבלה טיפול מסור ומדויק כל כך. הרגשתי שאני צריך לגשת מיד למרכז הסופרלטיב כדי להצטייד בכמה ולתאר את פצצת הטעמים העדינים והרעננים שהונחה על פוך של קציפת כרובית ושמן זית. הוסיפו לזה שני צלפים, כמה רצועות דקיקות של תפוז מסוכר ופרח אחד קטן ומושלם של כרובית טריה ויש לכם חלום.


"אתה רוצה אולי קצת יין מתוק עם הקינוח" דוד שאל.

"למה לא?" אני אומר. שלא יחשוב שבאתי לעשות צרות.

הוא מביא איתו שני בקבוקים הפעם. עירומים מכל תוית.

"את זה אני רקחתי" הוא אומר בגאווה.

"אתה צריך להיות גאה" אני אומר לו אחרי שטעמתי את שניהם.

Garnatxa dolça d’Els Casals

 דוד הולך וחוזר עם הקינוח הגאוני הראשון. פשטות. שני גלילי גבינה מתוקה. קצת סורבה דובדבנים, קצת גלידת פיסטוק. טווילים מאותו חומר גלם וגם פיסטוקים ודובדבנים בעצמם.

 ועוד אחד גאוני לא פחות. מצד אחד סורבה של מנדרינות, דלעת ופלפל, ומצד שני קציפת חלב ובאמצע שוקולד חם שכלוא במין נאד העשוי מבצק דקיק.


 וככה נראה השולחן שלי כשאמרתי לדוד שאני עולה לחדר לרגע…

פרק ב'

אני יורד לארוחת ערב. זה יום רביעי והמסעדה פתוחה לארוחות ערב רק בסופי שבוע, אז זה אני ואוריאול רובירה בכל המלון.

הוא שואל אותי בספרדית אם אני רוצה משהו או סוּפָּה. אני שהרעב רחוק ממני לא שואל אפילו מה זה המשהו ובוחר בסוּפָּה.

וזה מה שמגיע

 כשהסתכלתי על צלחת המרק הגדושה חשבתי לעצמי "איך אני הולך לאכול כל כך הרבה מרק ? הרי אני לא רוצה להעליב את השף" אבל כשהחדרתי כף לתוכה היא פגעה במרקם קציפתי ואוורירי שהתגלה כענן  גאוני, לא פחות, של כרישה מבושמת שנתן תוקף לחשדותי שמדובר בגאון.  "מי נותן כל כך קצת  מרק?" חשבתי לעצמי.

אוריאול חזר ושאל אותי אם למנה העיקרית אני רוצה משהו או בוטיפרה. לא היה לי מושג מה זה הראשון אז הימרתי על בוטיפרה, שגם מה היא לא היה לי מושג.

בוטיפרה, מסתבר, היא גאוות החווה והמטבח של שף רובירה. ובצדק.

 קינחתי בפלאן שהיה בול בפוני.

פרק ג' – לילה חסר חלומות

מה יותר טוב משינה מתוקה על מיטה סופר נוחה אחרי יום כל כך קשה?

פרק ד' – ארוחת בוקר

כשירדתי בשמונה בבוקר לחדר האוכל מצאתי את שף רובירה מסדר לי את השולחן. הוא התנצל שלא הכל מוכן כי בדרך כלל ארוחת הבוקר מוגשת החל משעה תשע. ואני חשבתי לעצמי את איזה שף בישראל אפשר למצוא מסדר ככה שולחן בעצמו?

וכמה כל זה עלה לי אתם שואלים?

כל ארבעת הפרקים הסתכמו ב 197 יורו שזה פחות או יותר אלף שקלים, ובדיוק האלפיה הכי טובה שאי פעם הוצאתי.

 Els Casals

Hotel rural Els Casals Directions
08517 Sagàs (Berguedà), Barcelona
Tel. 93 825 1200 – 93 822 8046
Fax 93 825 0388

עוד בסדרת ברצלונה:

דילמה: האם לדווח על המסעדה שאני הכי אוהב בברצלונה או לא?

בשביל מסעדת שוק צריך קודם כל שוק, לא?

בהמשך נפרסם עוד כתבות על מסעדות נבחרות בברצלונה. אם אתם מעוניינים לקבל עדכון על הפרסום ישירות למייל, אנא הכניסו את הכתובת לתיבה:


דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredברצלונהדודי כליפאהמזלג המעופףמסעדותמקומות שאהבנו

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (12)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Yagil:

    השארת אותי פעור פה….. ורעב עד מות
    תודה על הכתבה המרתקת

    • מאת מישה קמינסקי:

      הבעיה העיקרית שלי לפחות היא שהמקום לא כשר (נו בטח שלא יהיה, הרי הוא באירופה).
      המקום נראה נהדר, מחיר יקר אמנם סביר ביחס לאוכל הנהדר המוגש בו, נחמד לראות שיצרת לו כרטיסי ביקור כה יפים בקרב הקהילה הישראלית.
      עבור ארוחת בוקר זהו בהחלט פשוט מעדן הרבה יותר מארוחת הבוקר המצומצמת שיש באירופה.

  2. מאת נועם ש.:

    דודי – פוסט מצויין ומעורר!

    אני שוקל ביקור עם המשפחה בברצלונה בדצמבר.

    שאלות:
    1- האם המחיר כלל לינה?
    2- האם להערכתך שתי נערות בנות 16 אוהבות אוכל ויין תתקבלנה בברכה?

    תודה, נועם

  3. מאת לוסי:

    בוקר טוב לך דודי

    אתה מלך עם כל התיאורים שלך. לא משאיר מקום להתאפק. אני נוסעת ביום שלישי 16/10 לברצלונה. שם המלוןSANSI DIPUTACIO האם כל התיאורים שלך קרובים למלון? ואשמח לקבל מקומות אוכל נוספים. שאוכל להתענג כמו הכתבה. ואו מקומות אטרקטיבים לטייל .

    שיהיה אחלה סופ"ש.
    לוסי

  4. מאת אליאור:

    אחד הטורים הכי מעוררים ומסעירים שקראתי מעודי. אם רק הייתי יכול – הייתי רץ עכשיו לברצלונה ומשם ישר לבית…

  5. מאת יריב:

    WOW…

  6. תודה על דיווח נהדר, אשר פשוט עושה רצון לטוס למקום הזה!

  7. אתה ממש מגרה ועושה חשק!
    תאמת שכבר כמה שנים לא ביקרתי בברצלונה, הגיע הזמן!

  8. אין ספק שלכתוב ולתאר אתה יודע משהו משהו!!!
    מה שיותר "מעצבן" זה לראות את התמונות האלו.. כשאתה יודע שאתה תקוע במילואים עד אחרי החג!!! עם אוכל צבאי משהו…
    בכל מקרה(לא לרחם). הנסיעה הבאה שלי חייבת להיות לברצלונה ולכלול ביקור במסעדה הזו.
    תודה לך דודי על פוסט מדהים.
    חג שמח

השארת תגובה