קיץ לבן

יש לי בלב פינה חמה ללבן קר, ובבוא הקיץ הפינה נמתחת במכה מאופק אל אופק.

אני חושב שלאחרונה הגיעה אל קהל צרכנים גדול ההבנה, כי אמנם יין אדום הוא יין נהדר, אבל לא רק שיין לבן הוא לגיטימי, יש לו גם האפשרות להיות מרגש לא פחות. יחד עם קלישאות כגון "אני שותה רק יין יבש כמו הנגב", שמקורן כנראה בימים בהם יין לא-יבש היה בישראל גם יין בלתי נסבל, הולכת ודואכת גם הקלישאה "לבן? אני שותה רק אדום!". לפחות לעין נראית טוב יותר התמונה, בה אל עקת חום כבד מתלווה דווקא גביע יין קר, חד ומרענן, במקום הצימוד הבלתי אפשרי של מצח מכוסה עגלי זיעה, עם יד המנסה לערות בכח יין אדום, מלא גוף, ובמיוחד לא-קר, אל תוך החיך שמתקשה לקבל אותו.

ססלוב, גליל עליון, "לבן", 2011, ממסך סובניון בלאן, שרדונה, גבורצטרמינר

.באחד מסופי השבוע האחרונים התענגתי על יין לבן ששימח אותי מאוד. "לבן" קוראים לו, רוני ססלוב עשתה אותו.

אני אוהב לבנים עם צבע. להוציא סוביניון בלאן – שנוטה לשקיפות בהירה, וגם רגישותו הידועה לשימצה לחימצון מתהדרת באנטי-צבע – אני לא חושב שיין לבן צריך להיות שקוף כמו מים. ל"לבן" של ססלוב, צבע זהוב קש, עשיר ועמוק. והוא בלנד.

בלנד הרמוני, שמזכיר ממתק ריחני ומנצנץ, המעוגן לקרקע באמצעות שורש חמיצות איתן. החמיצות הבריאה והמעוררת שלו, מאוזנת בזנב של מתיקות, שתורם מצידו ליין גם גוף חטוב ומענג.

לא לצפות בגלל זה לאמרלד ריזלינג פלבאי בטיבו, פלאבי באופיו וקיטשי בטעמיו.

זהו בלנד שמקבל מהסוביניון שבו ניחוחות ליים, למון גראס ופיג'וייה. מהשרדונה הוא מקבל טעמי תפוח ואגס, למעשה סוכריות תפוח, "אפל דרופס", וגם מלון בשל, והגבורצטרמינר סוגר את הפינה עם נדבך טרופי בדמות ניחוחות ליצ'י, אננס ופסיפלורה.מתוך ההשתלבות של כל אלה נולדת אף רמיזה כמעט מוסקטית, של פיטנה ויסמין, ובעיניי נוכחות ים-תיכונית כזו היא רק לטובה.

זהו בלנד עם אומץ, בלי נחמדויות מזוייפות והצטנעויות אופנה-דלה-שמטה, שנולד מיד בוטחת מאוד. גם יומיים לאחר הפתיחה היין היה מלא תוכן, ואני יודע שאחזור ואפגוש את לבן לעומק הקיץ הזה.

Peter Yakob Kuhn, Rheingau, QUARZIT, 2005 Riesling Trocken

זה לא יין לבן, זו ממותה. קון הוא יצרן קטן שנסק בזמן קצרצר אל צמרת הריינגאו, ועושה יינות מורכבים, עוצמתיים ומתיישנים להפליא.

יין בן שבע זה, כבר עשה את הסאלטו-מורטאלה המפעים, השמור בארגז הקסמים של הריזלינג, ופיתח ריחות יישון פטרוליים עמוקים (חשבתם פעם שנפט יכול לענג?).

אלה באים בצד טעמי הפרי המפורסמים של הריזלינג, מפירות קיץ לבנים, הדרים, פריחה (סמדר ויסמין), תבלינים ירוקים ועד רמזים טרופיים, שנוצרו למרבה הפלא דווקא בצפון אירופה. שכבות אחר שכבות של ריחות מורכבים, שהגיעו גם מריכוז הפרי בכרם (לא סתם קרוי היין על שם החלקה "קוורציט"), גם מתסיסה מאלולאקטית, וגם מן המגע בעץ, במיכלי פודרות ישנים. זהו יין שאפשר ללכת בתוכו לאיבוד.

שלוש-עשרה אחוזי כוהל ועוד שארית של סוכר, מראים עד כמה היה הפרי הזה בשל באופן לא אופייני לזן, אבל די אופייני לסגנון העקבי של היקב. האיזון של זנב סוכר עם חמיצות נהדרת הוא פרדיגמתי, והפה מדגים גם גופניות אוטוליטית, שמגיעה ממגע ארוך של היין עם משקעי השמרים המתים המתפרקים, וגם מה שאפשר היה לקרוא לו מינראליות, אבל אני מתאפק, בטרם אסביר את עמדתי כלפי המושג הרווח, הלא פשוט, הבעייתי והלגמרי מרתק הזה.

היין מבציר 2005 ורק בתחילת דרכו. כל האלמנטים שם, אבל הם יגיעו לנקודת ההתכה ההדדית רק בעתיד. עוד עתידו לפניו. הג'יאקונדות מיבאות, וב-150 ₪ זו קניה מטורפת. לא רושם טלפון, שלא יראה כמו פרסומת, תקלידו ג'יאקונדה בגוגל. יצא לי לעשות כמה לבנים מתיישנים, אבל לא מריזלינג. אם היה יוצא לי יין לבן כזה, הייתי הולך ברחוב מחבק ומנשק כל בן אדם שני.

* * *

בימים לא פשוטים כמו אלה העוברים עלינו, פורחות תמיד עמדות קצה. ישנן שתי עמדות שאני מוצא כי קשה להגן על נוקטיהן. פה ושם אני שומע "אני לא שותה יין ישראלי" דווקא מאנשי יין, שאחרת אני מעריך את דעתם.

אני חושב  שהייתה ראויה גישה אחרת גם בטרם הוכיח היין הישראלי, שגם אם איננו "חי לנצח" כמו יינות ממקומות אחרים (ומשנה לשנה אנחנו נוכחים כי בעשייה נכונה הוא מסוגל לחיות הרבה יותר ממה שפעם סברנו), יש בו סוג של חן שייחודי רק לו. לבטח הוא עדיף על יינות יבוא, יקרים ככל שיהיו, שלא עמדו בציפיות הנצח מהם, ופיתחו ניחוחות שאם הכביסה שלי מקבלת אותם, אני זורק, לא מנסה לכבס אפילו.

מצד שני נשמעים לאחרונה קולות פופוליסטיים הקוראים לצרכן להתמקד ביינות ישראליים בלבד. העמדה הזו חכמה ופרו-תרבותית, בערך כמו עמדה הממליצה לצרכן הספרות הישראלי לקרוא רק טקסטים עבריים, והיא מעודנת ואלגנטית, בערך כמו עקב מגפו של קוזאק היורד מסוסו, ונתקע היישר בעוגיה שנשרה זה עתה מעכוזו של הסוס דנן.

איפה הקונטקסט? איפה מפתחות הבנה הכרחיים שבאופן יסודי אינם יכולים לבוא רק מבפנים? בלי להתכוון, אבל לשמחתי, לבש הפוסט הזה מבנה שיש לו משמעות מוספת ורלבנטית. יין אחד מקומי, יין אחד מיובא. ככה לדעתי נבנות טנדו, גם תרבות יין, וגם סבירות שמקומה לא מיותר באף תחום.

פוסט פוסט – כמה מילות הבהרה

מתגובות לפוסט הקודם נדמה לי כי צריך להבהיר, כי מה שנתבקשתי לעשות כאן, ומה שאני אכן מתכוון לעשות, צריך בעצם להיקרא "בלוג של יינן". יינן, ששותה יין, עושה יין, אוכל בבית, קונה בשוק, אוכל בחוץ, חושב על יין, ופה ושם כותב על כל זה.

לפעמים אכתוב על יין, לפעמים על אוכל, לפעמים על מה שבניהם. בשום מקרה אין הכוונה ליצור כאן טור ביקורת מסודר, או מדריך רכישה. דווקא תחומים אלה מחייבים זהירות, כשנכנס אליהם מי שגם פעיל בשטח עצמו. לא רק כותב עליו. שלא תנוצל האכסניה במשוא פנים, שלא יהיה בה חוסר גילוי נאות.

מצד שני יש לכותב שורות אלה עמדות ברורות, שהוא אינו בוש בהם, ושינסה לתת להן ביטוי ברור. עוזרת לי לחשוב על מבנה ראוי המחשבה כי אשתדל לכתוב דווקא על מה שאני אוהב ואנסה להמנע מביקורת ישירה, אלא עם כן מדובר בתופעה שלמה שאינני בעדה. למה אם כן לא להישאר בגבולות הברורים של "יעשה היינן את היין, ישב המבקר ויכתוב עליו?" מפני שיש כנראה מי שחושב שיש עניין בנקודת מבטו של יינן. אין הבלוג הזה בא למלה את מקומה של ביקורת יין מסודרת שיין ראוי לה.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: אבי פלדשטייןהרהוריםייןכללי

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (1)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ענבל:

    אני מאוד אוהבת יין לבן בקיץ. יותר כיף מיין אדום כשחם. עם זאת הייתי עושה הגהה על הטקסט לפני פרסומו…

השארת תגובה