מתוק לא מתוק לו, מצעד הקינוחים הכי שווים בארץ

הפוסט הבא קשור בתחום שקצת קשה לי איתו – קינוחים. זה לא שאני לא חש את הצורך בביס מתוק אחרי האוכל. דווקא כן. העניין הוא שיש לי איזו תיאוריה בעניין הזה שגורמת לי להתפקח פעם אחרי פעם. אני קורא לה "מדד ה'פסק זמן'". וזה הולך ככה:

בסוף הארוחה מגיע השלב בו מגיעים אדון או גברת מלצר/ית עם תפריט הקינוחים, שלרוב יראה בערך כך:

1. איזושהי וריאציה על קרם ברולה

2. פבלובה/פנקוטה

3. משהו משעמם עם פירות

4. משהו שנשמע בנאלי עם שוקולד

5. עוד משהו שנשמע מדהים עם שוקולד

6. משהו עם חלווה שמלהיב או לא מלהיב את הנוכחים – תלוי אם הם אוהבים חלווה (אני אישית מת על זה).

כתלות במספר המשתפים בסעודה, 1+X קינוחים מתוך הנ"ל יגיעו לשולחן (המסעדה בד"כ תשלח עוד אחד). עשרים שניות לכל היותר מהרגע בו הנשר המתוק נחת, מישהו יפרוץ בזעקה:

"וואייי זה סוףףףף אתם חייבים לטעום את זה".

הכוונה היא תמיד לאחד מקינוחי השוקולד. אותו קינוח שוקולד יעבור מיד ליד במהירות הבזק וכמעט ויגמר אחרי חצי דקה לכל היותר. הוא לא יגמר לחלוטין, מפני שתמיד יישאר ממנו ביסון מזערי שלאף אחד לא נעים לנכס לעצמו. אחרי שבע דקות נוספות, הנחוש שבסועדים יחליט שתקופת הצינון נגמרה, ישלח כפית לעבר הביסון המיותם וייקח ממנו חצי. אחרי עוד דקה, אותו נחוש יאכל גם את החצי השני.

בסוף, עם הקפה, יסכם אחד מיושבי השולחן "קינוחים סבבה, והשוקולד הזה הורס". כולם יהנהנו.

השאלה הנשאלת היא – האם אותו קינוח שוקולד "הורס" שעלה 52 שקלים הוא באמת ובתמים שווה יותר מ'פסק זמן' מהקיוסק ליד?! התשובה הכנה והאמיתית היא כמעט תמיד- "לא". אני די בטוח שאם כלכלן התנהגותי כלשהו היה חומד לצון ולוקח 'פסק זמן', מערבב אותו עם 'ריסס' חמאת בוטנים של "הרשיז" ומוצא דרך מתוחכמת ואסתטית להגיש את היציקה הזו – הקינוח הזה היה מוכתר לאחר יומיים לקינוח הכי חזק בעיר ואנשים מכל קצוות הארץ היו עולים לרגל בכדי להתנסות בפלא. בקיצור, עם כל האהבה שלי לקינוחים, ויש בי אהבה רבה – מדובר בתחום מתוק עם אמת שהיא לפעמים מרה.

ישנם מעט קינוחים שבאמת ואין להם אלטרנטיבה ראויה שעולה שבעה שקלים. לרוב אלה קינוחים שמשלבים חום וקור (לא הסופלה-שוקולד-מחומם-במיקרו המאוס עם כדור גלידת וניל) ו/או משחקים על מרקמים מעניינים. להנאתכם, מצורפת רשימה של עשרה קינוחים שנתקלתי בהם לאחרונה ועונים על ההגדרה הזו, כלומר צולחים את "מבחן ה-'פסק זמן'":

שטרודל בננות ברוטב טופי של קופי בר – ייתכן שזו המסעדה הכי טובה בעיר, וייתכן שזהו הקינוח הכי טוב בעיר. אחרי עשרים דקות של המתנה (כפי שהם תמיד מזהירים מראש) מגיעה צלחת מהחלומות עם מעין גיבוב מתוק, פריך רצח, חם לוהט, קפוא, משמין ומתפצח בפה. עוד לא ראיתי ביס מהדבר הזה נשאר בצלחת.

סקאצ'יאטינה נוטלה של רוסטיקו – מכירים את הקטע הזה, שאתם לוקחים אנשים למסעדה בשביל לאכול משהו מאוד ספציפי שאתם מכירים והם לא? אני מת על זה. הרגע הזה של הציפייה בזמן שהם מכניסים לפה את הביס הראשון.. העיניים שמזדגגות בין רגע, ההבעה הטיפשית וקריאות ה-וואי וואי וואי/אמאלה/או-מיי-גאד וכו' (כתלות במגדרו של הטועם).

הקינוח הזה גורם לי עונג רב שנים בכך שהוא מצליח לייצר את הסיטואציה הזו פעם אחרי פעם. מדובר בפוקאצ'ה שנדחפת לתנור הלבנים כשהיא ממולאת במסקרפונה ונוטלה בכמויות היסטריות. המילוי רותח, הבצק פריך.. באמת שאין דברים כאלה.

"סנט אונורה" של הוטל מונטיפיורי – פחזניות אמיתיות כמו של פעם, עם גלייז של קרמל למעלה ובמילוי קרם פטיסייר. הזוועה שנקראת פרופיטרולים היא בעצם אבולוציה לא מוצלחת של הקלאסיקה הזו, שמוגשת כאן בגרסתה המסורתית (ובתוספת של קרם פרש די מיותר). יש לי חבר גאון שבחתונה שלו דאג שבשתיים בלילה מאתיים פחזניות כאלה יופיעו ברחבה. כשאנשים ראו את זה מגיע הם הגיבו כמו ביבי כשהוא ראה את גלעד יורד מהמטוס.

מוס שוקולד של הוטל מונטיפיורי – מונטיפיורי היא המסעדה הכי פחות אהובה עליי מבין שלוש האחיות (קופי בר/בראסרי/מונטיפיורי), אבל היא כאן פעמיים בזכות ולא בחסד. מוס שוקולד היא מנה קלה ביותר להכנה. למעשה, הכנת מוס שוקולד גרוע הפכה כאן לספורט לאומי. כולנו מכינים מוס שוקולד, כולנו זוכים למחמאות ותמיד יהיה לזה טעם של שוקולד פרה מוקצף עם חלב וסוכר (כי זה מה שזה). המוס של מונטיפיורי לעומת זאת עשוי משוקולד מריר ומשובח, הוא לא מתוק מדי, והוא דחוס כמו יציקת בטון (במובן הטוב כמובן). חגיגה.

פרפום משמשים של צפון אברקסס- אני משוגע על אברקסס ועל האיל שני הזה. לדידי מדובר בגאון. החצוף הזה לוקח ביסקוויטים מהסופר ומפורר אותם, מוסיף קרם פרש (יעני שמנת חמוצה, מאותו הסופר כנראה) ואת זה הוא מניח בתוך "פרפום משמשים". החוק הלא כתוב אומר שאם אתה לוקח משהו מן החי או מן הצומח ומצמצם לו את הצורה, מותר לך לקרוא לזה איך שבא לך. קחו עגבניות, שימו בסיר, תשאירו על אש קטנה שמונה שעות, ותחליטו איך בא לכם לקרוא לזה… "ריבת עגבניות","קונפי עגבניות","דוגלרה עגבניות" – הכל הולך.

במקרה הנ"ל הוא עושה את זה עם משמשים וקורא לזה "פרפום". דהיינו "בושם". ומה אני אגיד לכם – זה לא פחות מחלומי.

גופרה בננות של גוצ'ה - גוצ'ה היא מסעדה די אהובה עליי. אני גר לא רחוק מסניף האם בדיזנגוף, ולמרות שהמסעדה די גדולה, פשוט אין מצב להופיע שם בלי להזמין מקום. אנשים תמיד עומדים ומחכים בחוץ, כי טעים שם ובהחלט לא יקר, הגלם ברמה סבירה לגמרי והשירות מקצועי. ספציפית כרגע לא כל כך מתחשק לי לפרגן להם כי בפעמיים-שלוש האחרונות שהייתי שם לא היה משהו, אבל הואפל שלהם פשוט לא משאיר לי ברירה. גופרה פריכה, בננות מקורמלות, גלידת וניל שמייצרת משחק טמפרטורות מעניין, אגוזים מסוכרים.. מה עוד אפשר לרצות? אה, כן – המהדרין מבקשים גם שוקולד חם בצד בשביל לשפוך למעלה.

מהקינוחים שעושים לך כאב שיניים עוד בזמן שאתה אוכל אותם. גס, לא מעודן, לא מתוחכם, לא מאוזן. פשוט מעולה.

'ניו-יורק צ'יז קייק' של הדסון– מיצג של חזירות אמריקאית ששווה שבעה חטאים לפחות. מדובר ב'ניו-יורק צ'יז קייק' מבוצעת כהילכתה, כלומר בצק פריך וערמה של גבינה שבעת-אלפים אחוזי שומן, עם תותים מלמעלה. יש עוד עוגות גבינה טובות בעיר (יצוינו במיוחד אלה של קפה איטליה ושל הקופי בר), אבל זו לדעתי הטובה מכולן.

צילום: דן פרץ

בסבוסה של מחניודה – המנוולים האלה עושים עוגת סולת מעולה, דחוסה כמו בלומפילד בדרבי ומתוקה אימים, ועל העסק הזה הם מלבישים גלידה מטחינה גולמית בלי טיפת סוכר. בסוף אתה מרגיש כאילו בלעת בלטה, וזה טעים פצצות, בעיקר על רקע שאר הקינוחים שלהם שהם במקרה הטוב ממוצעים.

מין חיתוכיות מוזרות ללא שם שמוגשות עם החשבון בצפרה- אבי קונפורטי מפעיל בצפרה מודל עסקי מעולה שנשען על שיטת תמחור ייחודית. הוא ממציא מנה ואז חושב לעצמו "מהו המחיר הגבוה ביותר שאני יכול לבקש עבור המנה הזו בלי שאנשים יקומו ויצאו מפה באמצע הארוחה?" הוא כנראה הופך וחוכך בדעתו בעניין הזה למשך איזשהו פרק זמן, מגיע בראש לאיזשהו מספר, וזה מה שהוא גובה. אפשר כמובן לצאת שם עם חשבון סביר אם מזמינים איזה קארי, מתברברים עם אורז ומסתפקים בזה, אבל הרבה יותר כיף להזמין מיליון מנות ולטחון אותן בלי לגעת בטיפה של פחמימה (עד שמגיע החשבון).

האוכל שם הוא אולי הטוב ביותר בארץ אם יודעים מה להזמין, ומי שיודע מה להזמין גם יודע כמובן מה לא להזמין, ולכן כשהוא מסיים את העיקריות הוא מבקש חשבון – כי רוב הקינוחים שם לא טעימים יותר ממצה קלה עם שוקולד צבאי, ובוודאי שלא מפסק זמן. אבל – וזה אבל גדול – כשהם במצברוח טוב הם מביאים עם החשבון מין חיתוכיות בנות שלוש שכבות של נוגט ושוקולד, והן כל כך טעימות שהן מערערות אצל אנשים את גבולות החשיבה הרציונלית.. ראיתי במו עיניי משפחה שכמעט והתפרקה בגלל שהיו רק ארבע חתיכות לחמישה סועדים.

פיננסייר שקדים של הקיצ'ן מרקט - הפיננסייר הזה הוא דוגמא טובה לכל מה שקורה כרגע בקיצ'ן מארקט. במשפט אחד – אוכל של מסעדת מישלן במחיר סביר לגמרי. מנה יפהפייה בכמה חלקים עם טמפרטורות משתנות, מרקמים מעניינים, מתיקות מעודנת וטעם נפלא של מרציפן (אם אתם לא אוהבים עדיף לוותר). מאוד מאוד מדויק, וזו בערך המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לקינוח.

אז זהו, זו העשיריה שלי (נכון לרגע זה). מה שכחתי?

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץמסעדותרועי אברמוביץ'תל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (17)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שיר:

    אכלת את המילפיי של טוטו? מושלם!!!

  2. מאת חיה:

    אני רוצה את המתכנים בבקשה.

  3. מאת אליאור:

    שיחקת אותה עם המשפט: "כאילו בלעת בלטה"!!! גדול.

  4. מאת צנגוט מלי:

    היכן המתכונים?

  5. מאת אורית:

    שים לב בביקור הבא בקלואליס למנה חדשה , צ'ורוס ממולא בקיבת חלב ומוגש עם רוטב וניל. מדהים

  6. מאת דובי:

    מקופלת עדיף

  7. מאת גילה שרון:

    אפשר לקבל מתכון אחד או שניים להכנב בבית?

  8. מאת ליאור ברטל:

    קינוח תות של ה messa!!! נשמע פשוט וכאילו יש לו תחליף, אבל תקשיבו – אין דברים כאלה!!! מכירים את זה שמישהו עושה רעשים עם קש בכוס שתייה וזה מעצבן??!?? כזה צורך בדיוק תרגישו כשתאכלו מהקינוח הזה!

  9. מאת מיטל:

    אפשר ללכת למסעדות האלו לאכול קינוח בלבד? אני יותר בעניין של קינוחים ולא של אוכל

  10. מאת מרב:

    נראה לי שהקינוח הכי מדהים הוא הקרם ברולה של שילה!!!

  11. מאת מור:

    שכחת עוד כמה לרשימה,

    הטירמיסו של קפה איטליה.

    מעדן שוקולדים של ולרונה במסה.

    ויש בית קפה קטן שנמצא ליד הבימה לדעתי קוראים לו "ניקו"
    ויש להם את הקינוחים הכי שווים.

  12. מאת liba:

    במסעדת "בלה" בית שערים אכלתי עוגת שוקולד שכמוהה לא הגישו לי בשום מסעדה .

  13. מאת כתוב "בארץ":

    כתוב "בארץ"… אפשר גם לכתוב קינוחים הכי שווים בתל אביב (פלוס פעם אחת לפני שנה נסעתי לירושלים לאכול במחניודה אז דחפתי את זה לכאן)- זה בסדר.

  14. מאת אייל:

    וואו הידע שלך מדהים, הצלחת לבחור לתוך הרשימה המצומצמת הזאת שלושה קינוחים מתוך אותה יד מבצעת (קופי בר והוטל מונטיפיורי, אני לא בא להוריד מהמסעדות ואלו גם לא המנות שהייתי בוחר), מעניין שהאקליר, מיילפי הלימונשלי (כמה קינוחי לימון טובים יש בעיר הזאת???) שלהם לא נכנסו לך לרשימה.
    נ.ב. מבקר מזון לא מתחיל משפטים ככה "הזוועה שנקראת פרופיטרולים", זה פשוט זילות במקצוע, זה כמו שגיטריסט יגיד שסולו תופים זה מיותר, מי אתה שתעביר ביקורת על הפרופיטרול, תכתוב אם היה טעים לך וזהו, תחסוך לנו את הפרשנות שלך בנושא עולם הקינוחים המודרני שאחד מאבני היסוד שלו זה הפרופיטרול, לך תאכל מקארון ילד.

    וסתם בכלליות, לטוטו יש שני קינוחים נהדרים שמועמדים לרשימה, טוטו פלאן ומיילפי, אם כל הכבוד הרשימה חלקית מאוד ולא נוגעת בכל סוגי המסעדות שקיימות בעיר, האם אתה אוכל מידי פעם פירות שלא מבוססים על בננה?? ואם כן האם זה המנת בננה הטובה בעיר (תנו לי לחסוך לכם, ממש לא, אפילו לא קרוב, אפילו לא בעשרייה הפותחת).

    דבר אחרון
    האם אותו קינוח שוקולד "הורס" שעלה 52 שקלים הוא באמת ובתמים שווה יותר מ'פסק זמן' מהקיוסק ליד?! התשובה הכנה והאמיתית היא כמעט תמיד- "לא"
    במשפט הזה ירקת על אלפי קונדיטורים ושפים שעושים את עבודתם נאמנה, להזכירך הריסס נקנה לפני שנה והוחזוק על המדף עוד שנה, נוסיף עוד נקודה שהיא הקוולאטי קונטרול, כמה ביקורות עובר המוצר לפני שהוא מגיע לשולחן.

השארת תגובה