בצפון אברקסס ראיתי ציפור אפגנית רבת יופי

'תגידי, את אפגנית?' השף אייל שני הסתכל בי טוב טוב מבעד למשקפיו המנומרים ולא חיכה לתשובה. 'בנשים אפגניות יש משהו ציפורי, ואת דומה לציפור!' קבע השף ואני לא ידעתי אם זו מחמאה או עלבון.

'אני דומה לציפור?' נדנדתי לכל מי שמוכן היה להתנדנד. היתה לי הרגשה שזו לא היתה העלבה, כי נדמה היה לי שהשף דווקא די מחבב אותי. אבל אולי זה האף שמזכיר לו מקור, אולי יש לי אף "מחורמש" ואני לא יודעת. אלו בטח לא הנוצות, זו היתה תקופה קשה בלי נקודות אור או סיבות לחגיגה. לא היו לי נוצות להתנאות בהן וזנב להשוויץ בו.

כשהלכתי הביתה יגעתי ומצאתי שהדמיון היחידי שיש לנשים אפגניות לבעלות כנף, זה הסורגים של הבורקה, דרכם הן רואות את העולם. אפילו לשיר אסור להן, שלא לדבר על לעוף. אולי השף התכוון למשהו אחר, אמורפי, אולי הנ.צ לא היתה מדוייקת.

המשכתי לתהות ביני לבין עצמי למה התכוון משורר האוכל, אבל אף פעם לא שאלתי אותו. סיכמתי עם עצמי שהוא בטח התכוון ל"ציפור אפגנית רבת יופי", כי אין כמו שכנוע עצמי. וזהו. כשפגשתי אותו בפעם הבאה העדפתי לספר לו על קולולו ההומלסית הזקנה שמצחצחת שיניים בערב במרץ וברצינות, מתחת לבית ז'בוטינסקי, כאילו שאמא שלה עוד מעט תשכיב אותה לישון ותגיד לה שהיא בובה'לה של מיידלע.

אבל היום, באמצע יום שהתחיל לא משהו והיה לו פוטנציאל גדול להיות איום ונורא, מצאתי למה התכוון המשורר. בצפון אברקסס מצאתי מנה שהיא כולה "ציפור אפגנית רבת יופי" ואז מה אם לא היתה בה ציפור והיא גם לא מאפגניסטן. אתם תראו, משורר האוכל ידע בדיוק למה התכוונתי.

בצהרי יום לא משהו בכלל, החלטנו להדרים לצפון אברקסס. דודי הזכיר משהו על מנות קטנות ומנות גדולות ועל אוכל קטן שבא אליך בלי שאתה מזמין אותו ועוד כל מיני הרהורים והגיגים מבית היוצר של משורר האוכל מנומר המשקף. מה אכפת לנו? נשב לנו בחדר למעלה, נחכה שהמלצר יזרוק עלינו כל מיני עלים שומרוניים טובים, נצחק קצת, נגיד 'איזה איל שני זה', נאכל טוב ונחזור להתבעס בבית. סולידי.

אבל איך אומרים "האדם מתכנן להתבאס ואלוהים להכעיס זורק עליו קונפטי מלמעלה" או משהו בסגנון? אז ככה זה היה.

ישבנו ב"למעלה" של האברקסס והמלצר, עלם חמודות, נלהב ומתוק, הסביר את הקונספט. בוחרים מנה עיקרית, ואז הוא מגיע עם המנות הקטנות והנחמדות. כל אחת מהן עולה 9 שקלים והקטנות מן החי עולות 17 שקלים. טוב. בחרנו עיקריות, וחיכינו לקטנות. הנער המתוק בא כשהוא נושא במדרגות מגש ענק ובו מנות קטנות. בחרנו הכל. טוב, לא הכל, אבל את הרוב.

 

במיות קטנטנות ונפלאות במיץ עגבניות. גרגרי חומוס נמסים, שהם בעצם גרגירי חומוס חמימים על טחינה משובחת. תפוח אדמה ראטה עם פטרוזיליה כמו שאני ממש אוהבת. שעועית לימה עמוקה (כן, תצחקו, תתקעו בכייף שלכם מרפק אחד בשני. אנחנו עשינו את אותו הדבר בדיוק!) שהיא בעצם שעועית שבושלה שעות, נמסה, מנחמת ונפלאה. חציל מוזהב בשמן זית שהוא בעצם חציל מטוגן. שחלות חצילים וטחינה. ועוד כל מיני שאני לא זוכרת.

כהרגלנו, הפרזנו. רצינו הכל, חוץ מאת הסלק. שנינו עירקים ולשנינו היה מספיק סלק לחיים שלמים. היתה שם גם פרוסת לחם עבה וקרם פראש ובטח עוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת, כי הייתי נורא רעבה וכל הבלגן הזה על נייר העיתון, הצלחות הקצת מחופפות והפרגמנט המקומט עשו לי תיאבון.


ביס ראשון מהקונפטי שאלוהים בטובו זרק עלינו, והנה בא הנער ומדלג עם המנות העיקריות שלנו.

ממדור הפרות החופשיות והתרנגולות המעורבות, או שאולי זה ההפך, בחרנו "נתחים אינטימיים של קצבים שצלויים חמש שעות עם עגבניות נמר שחורות, נחים על פוקצ'ה עם טחינה" (69 ש"ח). בפועל קיבלנו שפונדרה של טלה, רכה. בעצם רכה זה עלבון. נמסה אל תוך עצמה, כמו עלי התרד הנמסים אל תוך עצמם, של משורר האוכל. היה לה קרום קריספי ומתפצח של שכבת שומן. ביס מהטוב הזה לקח את הילדה הקטנה שבי לשוק התקווה לכוך של "שמש", עם אבא, בחופש הגדול. כמה אהבתי לשבת עם אנשי השוק, לשמוע עירקית, לדעת שאבא שלי חשוב חשוב ולאכול שני שיפודים של שומן כבש לגמרי בעצמי.

'זאת המנה האפגנית' אני מסבירה לדודי. 'הטלה הזה לא סתם יושב לו בסקציית העופות בתפריט ולא יחד עם כל העדר. הוא לא הלך לאיבוד, הוא עף לחופשי…' אני משוררת ולדודי לא אכפת. בצר לו הוא מתפשר על להקה קטנה של דגי חוף מוזהבים (79 ש"ח) ומצידו שאגיד שהטלה הזה הוא טופו, רק שאתן לו לנגוס בו גם. אז אני ממשיכה. 'המנה הזו היא ציפור אפגנית רבת יופי. זו ציפור חופש ורק שתדע לך שכל הענין הזה של בשר על לחם זו מנה מאד נפוצה באפגניסטן, אתה יכול לבדוק בעצמך…' אבל דודי לא בודק שום דבר בכתובים. במקום זה הוא מנקה צלחות של במיה וחומוס ושעועית עמוקה ושחלות חצילים וולדניות ומרוגשות. זה מה שהוא עושה והוא צודק.

בצר לי פניתי למלצר. חשבתי שהוא יבין אותי, הוא נראה מכיל ונבון. 'המנה הזו עשתה אותי מאושרת. באתי עצובה…' יש גבול ליכולת ההכלה של הנער הצעיר והוא מחליט לעצור את הטיפול כבר בתחילתו. 'את יודעת שעד שטעמתי את המנה הזו שנאתי כל מה שקשור לטלה וכבש?' הוא יוצר מן החדר בדילוגים של שה. 'תבטיח לי שהיא תהיה פה בכל פעם שאגיע' אני קוראת אחריו וקצת שמחה שהוא לא נשאר לשמוע כמה אני אובסיבית.

לקינוח הזמנו מרמלדה של אפרסקים מן המדבר (34 ש"ח) ובננות מלוטשות בסוכר עם קצפת לא מתוקה מדי, ריבת חלב מצויינת ופירורי עוגיות שסתם באו להפריע (34). הצטערתי שזה לא מקובל להזמין לקינוח מנות בשריות מעופפות, כי הייתי מזמינה את הציפור האפגנית הפועה שוב ושוב ושוב.

תודה לאלוהים שזרק עליי קונפטי באמצע הבאסה ותודה למשורר האוכל, שהשכין שלום בתוכי.

"ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי

עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום"

(ציפור שניה, נתן זך)

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (4)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת neri:

    גירית לי את כל הבלוטות.

  2. מאת יעקבב:

    נעמה, עם כל הכבוד לאוכל ו…יש הרבה כבוד ועם כל הכבוד לכשרון הכתיבה שלך ו…יש, אין הם יכולים לעמוד ליד השיר המופלא והביצוע השמימי של סוזן ופראן. אני משוכנע שאם אלהים אוהב מוזיקה, הדיסק הזה אצלו כבר שחוק.

  3. הכתיבה,התמונות והסיפור פשוט מעוררים תאבון.

  4. מאת חיה:

    פשוט נפלא ועושה חשק ותודה על הבשורה- זה חדש סוג הארוחה הזה שם?
    אגב היום בצהרים במסה- ארוחה נהדרת ומומלצת מאד!

השארת תגובה