תעלו על ג'ינס ובואו לקלואליס

יש לנו הרבה מסעדות נפלאות בארץ, אבל קלואליס היא פשוט ליגה בפני עצמה. קלואליס היא בריחה קטנה למחוז שבו אותם המלצרים משרתים אותך חמש שנים ויותר, ואם מישהו מעז לומר מילה רעה על המסעדה שלהם הם רודפים אחריו עם מצ'טה. מקום של ויטרינות שקופות עמוסות דגים טריים ושל אקווריום לובסטרים בסגנון הישן. מקום שבו האפריטיפים והדז'סטיפים נוסעים על עגלות ותפריט היין הוא ספר עב כרס, לא דף נייר מנוילן. אבל יותר מכל – קלואליס היא המקום של ויקטור גלוגר.

גלוגר הוא איש מהסוג שאומר להמון דברים "כן" ולמעט מאוד דברים "לא". זו תכונה נפלאה לאמן ולשף – וגלוגר עונה על שתי ההגדרות. אצל ויקטור מזמינים לובסטר, ובינתיים מקבלים לשולחן טחינה מדהימה עם שום קונפי וצלחת עם חמוצים תוצרת בית. לא כי זה "מגניב עכשיו", לא כי זה "מזרח תיכון פוגש קלאסיקה צרפתית", אלא פשוט כי זה טעים, ובקלואליס "טעים" הוא הערך העליון.

אז כפי שבוודאי הבנתם, אני מאוד אוהב לבוא לקלואליס. אני אפילו יותר אוהב לבוא לשם מלווה בבני משפחה, מתוך ההבנה שלא הכרטיס הרעוע שלי הוא זה שהולך להישלף ברגע האמת, כי בגילי אומנם עדיין קל לי לאכול בקלואליס, אבל במעמדי ממש לא קל לי לשלם לקלואליס. לכן הסתקרנתי מאוד לשמוע שערבי חמישי מוגדרים שם מעתה כ"קלואליס בג'ינס", עם הבטחה לתפריט עדכני ומוזל ולאווירה קצת יותר קלילה. הלכנו על זה.

אווירה: מהרגע שנכנסנו למסעדה, הבנו שלקחו כאן את העניין ברצינות. קלואליס המעונבת התחפשה פתאום לטאפאס של רושפלד ערב יום הולדתה של הבחורה הכי שווה ברייכמן. קהל יפה ונכון, מוזיקה מעוררת, מפות ג'ינס על השולחנות, הטבחים דופקים על מחבתות ונותנים בכפיים.. לא יכולתי שלא להתפעל מהקלילות שבה החלל הזה, שמארח כל יום את הצמרת הכלכלית והפוליטית של ישראל, עולה על מדי ב'. מאוד מעניין, נועז ויותר מכל-  מחמיא. גם לנו, הקהל הצעיר שמתקבל בזרועות פתוחות לרווחה, וגם למסעדה ולצוות, שרואים שהריענון הזה עושה לו כיף גדול.

שירות: השירות בקלואליס הוא, לטעמי, הטוב ביותר בארץ. המלצרים עובדים שם שנים על גבי שנים ומכירים כל לקוח וכל מנה על בוריים, הברמנים הם תותחים בקנה מידה בינלאומי והמקצועיות נשפכת מכל הכיוונים. הביקור הראשון שלנו ב'קלואליס בג'ינס' היה ערב השקת הליין החדש, והמלצרים היו במצב של שכרות מתקדמת עקב העובדה שהם "אולצו" לחוות את דעתם על תפריט הקוקטיילים החדש.

זה בהחלט גרם לאי אילו תקלות וקצרים בתקשורת, אבל היה משעשע הרבה יותר מאשר מבאס ושני הצדדים לקחו את זה בקלות. בביקור השני העניינים כבר חזרו לסדרם – שירות מדויק, מחויך וגמיש, וכל בקשה להחלפת מנה/הוצאה של מרכיב נענתה באופן מידי וטופלה ללא רבב. אחלה.

שתייה: החלטנו לזנוח את הבירות והיין לערב אחד ולזרום עם מגוון הקוקטיילים המיוחדים שנרקחו לטובת הליין החדש ומחירם 28 שקלים לכוס. מחיר חשוד. מקומות שמגישים קוקטיילים טובים לרוב גובים מחיר כפול, ולכן ציפיתי למיצים דלים באלכוהול סטייל בראנץ' בהוטל מונטיפיורי.

לא ולא. הקוקטיילים היו חכמים, מושקעים ונדיבים ביותר במפלסם האלכוהולי. טעמנו את כולם כמובן, והמומלץ ביותר הוא ללא ספק GREEN COOLER – פצצת וודקה עם אשכוליות וטוויסט של מלפפון שמוסיף המון. קוקטייל קיצי, מתוק במידה, והכי חשוב – מתחבב בקלילות על בני שני המינים, וזה בדיוק מה שהופך קוקטייל טוב לקלאסיקה.

אוכל: מבט חפוז בתפריטים סחט מאתנו קריאות התפעלות ולא מעט ציפייה. מדובר בתפריט חדש לחלוטין, עשיר ומושקע, והמנה היקרה ביותר בו עולה 98 שקלים. לגבי האוכל – הביקורת היא תולדה של שני ביקורים, בשני ימי חמישי עוקבים. ניסינו לכסות את כל התפריט, כי עבדכם מחויב כמובן לספק חוות דעת מקיפה ככל האפשר על המסעדה (או במילים אחרות – כי אנחנו בהמות). כמעט והצלחנו, אבל בסופו של דבר חלק מהמנות חזרו על עצמן פעמיים או שלוש (כי פשוט לא יכולנו לעמוד בפניהן), וסתמו אותנו לגמרי. בכל מקרה, עשינו כמיטב יכולתנו. בתפריט אין חלוקה לראשונות ועיקריות כך שהמנות מובאות כאן בסדר אקראי.

סלט קורסיקה (35 ₪) - שתיים וחצי עגבניות, צ'ילי וגבינת קצ'וטה שתלטנית בכמות די מזערית. חומרים טובים, אבל מנה קצת דלה. שחררו את עצמכם, לא חסר כאן מה לאכול.

פוקאצ'ות (38 ₪) קלואליס בגרסת הג'ינס מגישה שני סוגים– פוקאצ'ה פירות ים ופוקאצ'ה אסאדו. אני בהחלט ממליץ להזמין את שתיהן, ויותר מפעם אחת. פוקאצ'ת פירות הים הייתה מעולה. שרצים צרובים בדיוק מירבי מונחים על בצק מתפצח עם קראסט של שום. נהדר. ועד כמה שזה נהדר, זה פשוט מתגמד לעומת פוקאצ'ת האסאדו.

אסאדו זו מין מילה זולה כזו, שמקושרת אצלי אסוציאטיבית לגני אירועים לא מוצלחים בתחילת שנות האלפיים. אבל בדם הארגנטינאי של ויקטור גלוגר השומן האסאדואי זורם כבר הרבה שנים, וכשהוא אומר אסאדו הוא מתכוון לנתח שעובר צליה של 17 שעות והטעם המעושן והבשרי שלו פשוט מטמטם. אין פוקאצ'ה יותר חזקה מזו בעיר, באחריות.

פילה דג 'אנדולוסי' (65 ₪) – מדובר בדג מטוגן, אבל מסוג קצת שונה. הדניס הזה לא נחנק תחת בצק בירה שומני או פירורי לחם שניצליים, אלא צופה בקמח חומוס וטוגן באופן שהפך אותו קריספי להדהים מבחוץ ושמר על כל הטריות של הדג. נגיעה של מיונז מושחת בצד – ולא צריך יותר כלום. אחת המנות השוות בתפריט.

קלמארי סגול על הפלאנצ'ה עם גרגירי חומוס, שום וצ'ילי (68 ₪) – מנה מזמינה, מבוצעת היטב, שילוב טעמים מוצלח שמתנגב בקלילות עם הפוקאצ'ה. שום דבר כאן לא גרם לנו טלטלה רגשית עמוקה, אבל המנה בהחלט נשאבה בהנאה.

פרח קישוא ממולא בפירות ים (38 ₪) – ויקטור לוקח פרחים גדולים ויפים, ממלא אותם במיקס של פירות ים קטנטנים ובצנוברים, זורק את כל העסק בלי בושה הישר אל השמן ועוד מושיב את זה על רוטב שעדיף לא לספר עליו למירי בלקין. גם פריך בחוץ, גם נימוח בפנים, ונראה כל כך טוב שקשה להאמין שמדובר בפעולת הנדסה ולא ביצירה של הטבע. מגיע לפרח הזה שימציאו חיה על שמו.

קוקי סאן-ז'אק בצדפה ברוטב כמהין (46 ₪) - שני קוקי סאן ז'אק בהגשה מקסימה מתחברים לרוטב כמהין עשיר שמלווה באהבה את הבשר העדין. לדעתי אם אני בא רעב לקלואליס אני יכול לאכול 15 מנות כאלה לפני שאכריז על תחילתה של תחושת שובע. אם תחשבו על זה כמנה, כנראה שתתאכזבו. אם תחשבו על זה כפינוק קטן וכיפי, ההנאה מובטחת.

אגב, אני אגלה לכם סוד כמוס – יש בקלואליס מנה שנקראת 'טריו קלואליס'. היא לא מוזכרת בשום מקום כך שצריך לבקש אותה במיוחד והיא כוללת קוקי סאן-ז'אק אחד, פרח קישוא אחד וקבבון בורי. היא לא כלולה בתפריט של יום חמישי, אבל אם אתם מפרגנים לעצמכם ביקור באמצע שבוע – לכו עליה בלי לחשוב פעמיים.

צלעות טלה חוש חש (79 ₪) – אין הרבה דברים אהובים עליי כמו צלעות טלה, ובכל זאת אני מחרים את המנה הזו כבר שנים. נכון שחומר הגלם יקר אימים, אבל התמחור בהרבה מהמסעדות בעיר הוא מקומם מעבר לכל דמיון, וכבר נתקלתי לא פעם במנות של 80 גרם בשר נטו במחיר של 160 ש"ח. מסעדנים יקרים, אם אתם לא יודעים לייצר צלחת של ארבע או חמש צלעות במחיר הגיוני – פשוט ותרו על המנה.

בקלואליס מקבלים שתי צלעות תמורת 79 שקלים, ובמצב הנוכחי זה כבר נשמע כמו מציאה. לפיכך החלטתי לשבור את צום הצלעות שלי, אם כי בחשש מסוים. הזוג שהונח מולי היה הזוג השווה ביותר שראיתי לאחרונה, לא רק בגזרת הצלעות אלא בגזרת הזוגיות בכלל. שחום וחתיכי יותר מג'יי זי וביונסה, מפתה יותר מבראנג'לינה וקלאסי יותר מסיימון וגרפונקל. צלעות נקיות נקיות נקיות, רכות ונימוחות, עם עצם דקה וארוכה שמשמשת תופסן מושלם. בצד הונח פירה חמאתי ביותר, וגם מעין קונפיטורה חביבה מתפוזונים שאפשר היה להסתדר גם בלעדיה.

רביולי טלה חלב (38 ₪) – שלושה דפי פסטה קצת מוזרים בחיצוניותם, עם מעין בליטה קטנטנה ובתוכה כמות מזערית של מילוי לא ברור. לא הבנתי מה אני אמור לטעום כאן, ולא הבנתי איך זה מתחבר לסלקים ולציר האדמדם המשונה.. לא אהבתי.

חזה מולארד על ריזוטו וראגו פטריות (75 ₪) – תעלומה גדולה. בביקור הראשון המולארד קטף בקלילות את תואר המנה המצטיינת של הערב. הריזוטו היה מושלם, סופר- אלדנטה, הרוטב צומצם בדיוק למידה הנכונה, המולארד היה פריך בחוץ, השומן נימוח.. מנת מחץ. בביקור השני המנה נשלחה בחזרה למטבח. לא היה דמיון בין מה שטעמנו בשבוע שעבר לבין מה שקיבלנו הפעם. רוטב מרקי משהו, ריזוטו סביר ולא יותר, המולארד היה חי מדי והשומן קשה.. מוזר. אין לדעת בוודאות אם בפעם הראשונה התלבש להם וולה לחיבורים או שבפעם השנייה קרתה תקלה חריגה. לאמיצים שבכם –  ממליץ להזמין ולהתפלל.

ריזוטו פורל וביצה עלומה (78 ₪) – פורל הוא יופי של דג, ומשום מה מסעדות ישראל מתעלמות מקיומו בעשרים השנים האחרונות. המנה המעולה הזו מחזירה לו את כבודו האבוד. הריזוטו היה נהדר כמצופה והפורל המעושן הפתיע והתחבר לאורז בטבעיות. למעלה הונחה ביצה עלומה שטוגנה בפירורי לחם והתפצפצה ברגע שהמזלג ננעץ בה. מנה של שף עם טכניקה מעולה וראש חושב.

פילה בקר רוסיני (98 ₪) – מעין מיני-טורנדו רוסיני (פילה בקר ועליו מדליון כבד אווז) שהוגש עם שני קרוקטים מושחתים לגמרי של פירה מטוגן וטאץ' של כמהין. למרות שאני לא חובב פילה, מדובר במנה פגז. הכבד התפצפץ בפה, הפילה בושל בוואקום ולא על מחבת או גריל, מה שהוציא ממנו איכויות נהדרות וריכך אותו להפליא. המרקם הבשרני הגיע דווקא מפטריות שלא הצלחנו לזהות וליוו נהדר את המנה. חשוב רק להזהיר – מדובר בחמישה ביסים של תענוג, ומי שמצפה למנת פילה בקר סטנדרטית של 220 גרם עתיד להתאכזב מהגודל.

שרימפס עם גבינה כחולה (72 ₪) - השרימפס היו טריים מאוד ועשויים במידה הנכונה, אבל זה המקום להתוודות שגבינות כחולות לא עושות לי את זה יתר על המידה, ואני גם מוצא שקשה לי להבדיל ביניהן. למזלי התלווה אלינו נפוליאון, החבר הפריזאי שלנו, שכבר עשה קילומטראז' גבינות מכובד בימי חייו. הבחור הזמין מנה נוספת עוד לפני שהזנב השלישי פגע בצלחת. אני לא אזמין את המנה שוב, אבל זה כנראה קשור יותר בטעם אישי מאשר ברמת הביצוע. חובבי הז'אנר נהנו.

פאייה פירות ים (98 ₪) – המנה היקרה בתפריט הוזמנה למרכז כשכולם כבר היו על סף עילפון. ראוי להדגיש שלא מדובר ב"ריזוטו פירות ים", שכבר הפך כאן כמעט למנה של בית קפה, אלא  בפאייה ברצלונאית אורגינאלית על טהרת שוק הבוקרייה. על השולחן ניצבה מחבת מרשימה ביותר, משופעת באורז שנצבע בזעפרן וחוזק במיטב הטיבול הקטאלוני. שרימפס, קלמארי ומולים בכמות נדיבה עיטרו את החגיגה. מנה נהדרת למקצוענים שלא מפחדים מטעם של ים.

"ויוה ארגנטינה" – אלפחורס ביתי, אורז בחלב וגלידת ריבת חלב (48 ₪) – ההגשה היפה הבטיחה המון, אבל הטעמים חביבים ולא יותר. הגלידה המועשרת בפצפוצי אורז הייתה טובה ומשובחה, אבל ביננו – לא טעימה יותר משל אייסברג או וניליה. מרקחת האורז עם החלב נשאבה בהתלהבות ע"י הגוואטמאלית (זוגתו של נפוליאון), שהסבירה שזהו טעם הילדות שלה. אנחנו דווקא לא התרגשנו – אבל מצד שני אף אחד חוץ מהישראלים לא מתרגש מבמבה, כך שאין כאן מקום לשיפוטיות. האלפחור הגדול היה סטנדרטי. אפשר, ואפשר גם לא.

קרם ברולה (44 ₪) - איזה כיף לראות מסעדה שזוכרת שקרם ברולה הוא בראש ובראשונה קרם, ולא שכבה דקיקה שכל מטרתה בעולם היא להוות פלטפורמה לסוכר שרוף. הברולה כאן מוגש כמו שצריך – בכלי עמוק ייעודי לקרם ברולה, ולכן הפרופורציה בין הקרם לסוכר טובה ומדויקת, והקרם עצמו פשוט מצוין. תחייה מחודשת למנה הקלאסית והמאוסה.

סורבה יוגורט כבשים (44 ₪) – מנה מעולה שמככבת במסעדה כבר שנים רבות. בקלואליס לרוב מסיימים את שלב העיקריות על סף עילפון, והמנה הקלילה הזו היא הפתרון המושלם. סורבה אוורירי מלווה בציר מלטף של פירות יער, שילוב נעים של חמיצות ומתיקות.. אחלה אלטרנטיבה שמוכיחה שפצצת השוקולד המתבקשת היא לא תמיד בלתי נמנעת.

בשורה התחתונה – סוף הדרך. הייתה אווירה נהדרת, היה שירות מדויק, היה אוכל מעולה, לא היה זול אבל היה מאוד משתלם. שננו את המדריך הנ"ל ורוצו לקלואליס. אין מקום שווה יותר לחגוג בו את תחילת סוף השבוע, ביחוד אם יודעים מה להזמין.

והחשבון לארבעה?

הקליקו עליו כדי להגדיל

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredכללימסעדותרועי אברמוביץ'תל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת neri:

    ניראה מפתה! חושבת שאחגוג שם את יום הולדתי העגול..

  2. מאת yankele:

    ,
    באנו לקלואליס לאחר הכתבה בתוכנית של גיא פינס, והופתענו לגלות שאותה מסעדה וותיקה ומעונבת יודעת לתת חוויה שונה ואיכותית כאילו שביום אחד חלה מטמורפוזה נעימה. מסכים עם כל מילה של הכותב מבייגלה. מסכרן עתה לבדוק את קלואליס בפאזה הרגילה שלה ובארוחות העסקיות. בינתיים נחזור לחווית הג'ינס עם הקוקטלים הנפלאים והפוקצה אסדו המהממת!

  3. מאת שיר:

    מים עם נענע 15 ש"ח?!!!!!!!
    לא קצת מוגזם?????

  4. מאת נוקה:

    קלואליס ידועים ביוקר המנות ובקצת חוצפה (כמו מחיר המים). אבל אכלתי שם כמה וכמה ארוחות ששבו את ליבי אז את החוצפה על המים אני בולעת בשתיקה.

  5. מאת שי:

    כנראה כיף להיות עשיר !
    איזה מחירים!

  6. שלום חברים!

    קודם כל, תודה רבה לכם על שקראתם והתייחסתם :)

    לגבי התלונות שעולות כאן ובפייס בנוגע למחירים, אני חייב לחלוק עליכם ולציין שדווקא יצאנו בתחושה שקיבלנו ערך מעולה למחיר. נכון שהסכום האבסולוטי של 280 ₪ לאדם הוא גבוה, אבל אתם מתעלמים משני פרמטרים חשובים:

    1. החבר'ה שלי ואני חבורת חיות טרף. אנשים נורמליים לא היו מזמינים 17 מנות לארבעה אנשים. בואו נאמר שאם סועד ממוצע מתחיל בפוקאצ'ה אסאדו, ממשיך לדג אנדלוסי ומקנח בקרם ברולה (למשל) – הוא אמור לצאת שבע ומאושר תמורת 150 ₪ לפני שתייה. שוב, זה לא בחינם אבל זו רמת המחירים במסעדות ממשפחת בראסרי/קפה נואר, לא במסעדת שף כמו קלואליס שממוצבת בשפיץ של פירמידת הקולינריה בארץ.

    2. לאור העובדה שעראק-אשכוליות על בסיס מיץ-פז עולה לנו היום 50 שקלים ברוב הבארים והמסעדות, אני חושב שאפשר בקלות לתמחר את האלכוהול ששתינו ב-500 ₪ וגם ביותר.

    לגבי מים עם נענע – מסכים לחלוטין! הם מחייבים מחיר של כוס תה למרות שביקשנו מים ללא תיון.. בואו נאמר שהם בהחלט יכלו לנשוך את הלשון ולא לגבות חמישה-עשר שקלים.

השארת תגובה