אבא בוא תשב, אטגן לנו קצת אורז

המילים הראשונות שגוני היימס כתבה בבייגלה היו: "אני מכירה מישהו שיום לא נקרא יום מבחינתו עד שלא אכל אורז לבן נקי, חם וטרי מהסיר, כזה שמפיץ ריח שהוא כמו שמיכה, מעט סמיך, מרגיע, מפזר תחושת שלווה בכל הגוף. ריח שלאחריו אפשר לישון בשקט, כשהוא עוד באפך, ריח שהוא בית."

אני זוכר שכשקראתי את זה חשבתי על אבא שלי.

לפני שהבנתי שהיא בכלל התכוונה לאבא שלה.

עוד לא הכרתי אדם שאהב לאכול יותר מאבי. כל אוכל, בכל שעה.

אבל הכי הוא אהב אורז. הפחמימה של העדה, הכרטיס לאושר.

נזכרתי בו שוב לפני שעה כשתקף אותי רעב לקראת חצות.

כמעט שנה עברה מאז שנפרדתי ממך אבא. כמעט שנה מאז שחשבתי שאני מוכן לכך שתלך. כמעט שנה עברה מאז שלא נתתי לך עוד חיבוק אחד ועוד נשיקה ועד חיבוק.

כמעט שנה עברה ואני מתגעגע אליך כל יום.

איך זה ייתכן?

איך זה ייתכן שאדם בשנות החמישים לחייו מרגיש כמו ילד נטוש?

לבד בעולם.

אבא שלי אהב לאכול בכל שעה. בגלל זה נזכרתי בו הערב, וגם בגלל האורז.

אורז קר שנשאר מטייק אווי.

מה עושים עם זה?

יש בצל ירוק ויש ביצה וסויה של קיקומן. לא צריך יותר.

קודם אני מחמם ווק וחושב על אבא שלי שהיה תמיד שמן. מאז שאני זוכר. אבל אף פעם לא היה בשומן שלו, בכרס העגולה אותה נשא בגאווה משהו ערכי. היו ילדים עם אבות רזים ולי היה אבא שמן. אף אחד לא חשב או אמר לי פעם ששמן זה פחות טוב מרזה.

שמתי את האורז הקר בתוך הווק ופוררתי אותו עם מזלג.

בינתים קצצתי שלושה גבעולים של בצל ירוק. לבן וירוק. את הכל.

טרפתי ביצה עם המזלג בתוך הפלסטיק של האורז. מנצ'יז מהספרים.

אבא שלי אף פעם לא עשה דיאטה. לא שאני זוכר. חוץ מהדיאטה האחרונה שהרגה אותו. כשהוא הרגיש כשכל חלקי הפנים שלו בוגדים בו על אמת, הוא החליט בגיל 90 לקחת את עצמו בידים ולהפסיק לאכול מלח.

כמה אירוני שהאיש שתמיד המליח הכל עוד לפני שטעם מת מחוסר מלחים בגוף. כל כך אופייני לך סלים.

הוצאתי את האורז מהווק והוספתי קצת שמן.

ואת הבצל הקצוץ.

ערבבתי קצת ופיניתי מקום לביצה באמצע. עשיתי ממנה חביתה וערבבתי עם הבצל.

עכשיו אפשר להחזיר את האורז

ולערבב

ולהוסיף סויה. לא מלח, סויה.

ולדמוע קצת לתוך הווק.

ולחשוב עליך עוד קצת. על אחד הרגעים האחרונים בהם היית ממש מאושר. הסתכלתי עליך בפליאה. לפניך היתה מונחת צלחת של פאצ'ה. יודה, אבא של נעמה הכין ושלח לך. מאכל תאווה.

אף פעם לא אשכח אבא אותך אוכל את הפאצ'ה הזו. הפנים שלך נהרו כשגלשת במנהרת הזמן לבגדד. ואני לא אשכח אותי מסתכל עליך ונהנה לראות אותך כל כך מאושר.

עכשיו אני אשב לי לבד, אבא, ואפתח לי בקבוק בירה ואוכל את האורז הכי טעים שיש בחצות הלילה.

קטגוריות:: Featuredאוכל צמחוניאורזדודי כליפאמתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מ:

    דודי , בכל פעם שאתה כותב על אבא שלך , יש לי הרגשה שפתאום אני מדבר עם אבא שלי
    תודה רבה.

  2. מאת תחיה שירן:

    מרגש ומדמיע.
    תודה.

  3. מאת אורנה קצף:

    דודי היקר
    איזו כתיבה מרגשת! גם אני דומעת עכשיו נוכחת לאהבה שלך לאבא, לילד הקטן שבך, ליופי הפנימי ורוצה לתת לך חיבוק ענק!

  4. מאת אני:

    ניפלא שיש זכרונות טובים מההורים ויש על מה להתרפק
    ואל מי להתגעגע, אפשר למצוא בזאת נחמה
    שמחה בשבילך שזכית

  5. מאת טליה:

    לא מבינה איך אתה גורם לי לדמוע על סלים שלך המדהים.

  6. מאת טלי:

    ריח חזק של אהבה עולה ממה שכתבת דודי, נוגע ללב. גם אמאשלי נפטרה קצת לפניו. קצת יותר משנה. כל כך יפה אמרת – איך אפשר להיות איש , מבוגר בעצמך, ולהרגיש ילד יתום לבד בעולם.
    לדמוע איתך ולהכין את האורז הזה שלך
    אין מילים שיכולות להפיג את הכאב הזה

  7. מאת דפי לברון:

    מקסים ומרגש!!! נוגע ללב. אכין את האורז ואחשוב על אבא שלך למרות שמעולם לא נפגשנו

  8. מאת ניצה:

    אכן מרגש! כל פעם שנזכרים בהורים שכבר אינם, ולא משנה באיזה עשור אנחנו, במאכלים מבית אמא, שאותם מנסים לשחזר ולהעביר לילדינו, אנחנו מתגעגעים ודומעים. הצלחת בכתבה להעביר את הרגש הנכון.

  9. מאת נמרד בר:

    אהלן דודי.
    סיפור מרגש ואחלה מתכון, אך סויה קיקומן הוא מים ומלוח מאד.
    אנו משתמשים בסוגים אחרים, מרוכזים וטעימים.
    יום טוב.

  10. מאת עופר ההולנדי:

    זה נקרא נאסי גורנג (nasi goreng)
    וזה מאכל אינדונזי מובהק.
    אפשר להוסיף גם כרישה/שורש ג'ינג'ר/ופלפל אדום קטן וחריף.
    ואז זה עמדןןןןןן

  11. מאת Tsvia:

    Dudi, It is engraved in my memory how Salim used to say to my mom, "I love you because you really know how to enjoy food". This was clearly because he knew how to enjoy good food too.

    I miss both of them very much.

  12. מאת שרה:

    דודי יקר ,
    זה קצת מנחם לדעת שמה שאני מרגישה , מרגיש עוד מישהו …
    אני איבדתי את אמא שלי לפני כמעט שנתיים . היא הייתה צעירה (לא שזה משנה , להורים אין גיל)וחלתה בסרטן . אמא שלי אהבה לבשל שחבל על הזמן , היא ממש בילתה במטבח …
    בימים שהיא הייתה חולה , ואני בישלתי בשבילה היא אמרה לכולם שאני עולה עליה . מה שבוודאות לא היה נכון , אבל מחמאות מאימא זה תמיד כייף …
    מאוד יפה מה שכתבת על אבא שלך .

  13. מאת יעל:

    עברה שנה מאז כתבת מה שכתבת על מה שקרה בלילות בבית החולים עם אבא שלך וגם אני גילתי אותך אז עם סיפור שלי כשישבתי בלילות באיכילוב עם אבי,רק שאני לא יודעת לכתוב טוב גם אצלי תיכף עוברת שנה והגעגוע לחסר רק מתעצם.וגם אצלי האורז הזה הוא מוכר באכילה בבית
    גרמת לי שוב לדמוע ולהבין על מה אתה כותב כי גם אצלי תיכף עוברת שנה מאז וזה מדהים כמו שכתבת איך בגילנו אנו מרגישים ככה כמו ילדים קטנים ומסכנים אבל גם גדולים כנראה זקוקים לאבא שלהם אפילו שהם גדולים

  14. מאת אילנה:

    מרגש. ומקניא. ומדמיע. אעקוב אחריך. אתה מתבל את האוכל ברגישות ובאהבה.

  15. מאת מיכל איסט אלון:

    אחד המרגשים שלך. התכווצתי.

  16. מאת ליטל:

    מרגש עד דמעות !

  17. מאת נירית:

    כמה מבינה אותך בגעגועים. יום אחר יום שעה אחר שעה .שנה כבר עברה ושום דבר בכאב לא השתנה רק נהיה רע……..

  18. מאת רבקה:

    עברו 39 שנים מאז מותה של אמי וזו אותה רגשה כמו אחרי שנה.

השארת תגובה