איך ילד מתאהב ביין

אני יודע שקשה לכם להאמין, אבל גם אני הייתי פעם ילד. וכמו כל ילד, גם אני גיליתי בשלב מוקדם יחסית את ההנאה שבערפול התודעה. החבר'ה ואני התוודענו להנאה הזו בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל-ט', בחברתו של בקבוק טקילה 'טאקו טאקו' שנרכש בפיצוציה ונמהל בדיאט ספרייט. הקוקטייל המופלא הזה הוגש, כמובן, כשהוא בטמפרטורת החדר. באוגוסט.

לאור החוויה הזו, התגבשה אצלנו עוד באותו הערב ההבנה שהעניין הזה של ערפול התודעה מאוד מדבר אלינו, ושאנחנו מעוניינים להתמקצע בתחום. הימים חלפו, ו"טאקו טאקו" החלה לפנות את הבמה לטובת "אלוף העראק", ואז לוודקה "קגלביץ'" בטעם מלון. הקיא זרם כמים, הבנות זרמו כמעיין המתגבר. ימים יפים היו אלה!

כעבור שנה של מחקר מעמיק, ניסוי, ובעיקר טעייה, גילינו שאפשר להתערפל במחיר סביר ובאופן מאוד מספק באמצעות יין. וכך לאט לאט החלו להופיע בקבוקים (ולפעמים אפילו ארגזים) במדורות ל"ג בעומר, בסוכות, בימי ההולדת, ולפעמים גם סתם ככה כשהחלטנו שהחיים הם סיבה למסיבה. היין האהוב עלינו היה "קולומביה קרסט הכחול", כפי שהוא נקרא בפינו. בדיעבד הבנתי שזה היה המרלו שלהם (לקברנה יש תווית אדומה). היה זה יין סביר ביותר למחירו, שכיכב אז במבצעי ה-'שלושה במאה' (כשאני הייתי ילד הכלכלה הייתה אחרת, כפי שאתם בוודאי מבינים).

אותו "קולומביה קרסט כחול" היה לרוב מועבר מיד ליד ונשתה ישירות מהבקבוק, וכשכבר היה נמזג היה מוצא עצמו משתנק בכוסות פלסטיק חד פעמיות. מעולם לא עברה במוחי המחשבה לנסות משהו מתוחכם או יקר יותר מאותו "קולומביה קרסט כחול", שכן היה לי מאוד ברור שלכל יין יש פחות או יותר את אותו הטעם, שהיה מזוהה אצלי קוגניטיבית כ"טעם של יין אדום".

בפעם הראשונה שהגעתי אליה הביתה, הייתי בן עשרים ואחד. לחצתי בעוז את ידו של אבא שלה (הצ'יף), נשקתי במבוכה לגברת החייכנית שהציגה עצמה כאמא שלה, והתחלתי במסע להכרת השטח. ירדתי למטה למרתף, והישר מולי נגלתה דלת זכוכית גדולה ושקופה, ומעברה השני – מדפים! וארגזים מעץ!

"מה זה"? חשבתי לעצמי. "אה! בקבוקי יין… וואו… כמה?!?"

היו שם מגנומים ודאבל-מגנומים* ("בטח פרסומות ליין שהחברות שמות בדיספליי כנראה ריקים"), בקבוקים צרים וארוכים של אייס-ויינים** ("מגניב, בקבוקים אישיים"), בקבוקים של סוטרנים*** ברמות שונות של יישון בעלי גוונים שנעו בין דבש לענבר עמוק ("אלה נראים מקולקלים, כנראה שהוא שומר אותם ליופי"), ועוד בקבוקים רגילים, תמימים למראה. מאות מהם!

פתחתי את הדלת בכדי להיכנס, אלא שהייתי לבוש בקולקצית קיץ ונעול בכפכפים, ובחדר ההוא היה קר מאוד משם מה. אז התחפפתי משם. התכוונתי לשאול את אבא שלה על כל זה, כי זה ממש עניין אותי למשך שלושים שניות תמימות, אבל אז שמתי לב למפלצת העץ המלא שניצבה באמצע המרתף, עטוייה לבד ירוק. "יייששש! שולחן סנוקר!" צהלתי בחדווה, והלכתי לסדר את הכדורים.

עבר זמן והנה אנחנו יוצאים כבר חודשיים או שלושה, והוזמנו אליה לארוחת ערב. היה זה יום ההולדת החמישים לחברה מאוד קרובה של ההורים שלה, ולפיכך הם החליטו לארח את כלת השמחה ומשפחתה לחגיגה אינטימית.

הגענו מוקדם, והיא ניגשה לעזור לאמא במטבח. אני לעומת זאת התיישבתי בחוץ לקשקש עם הצ'יף, חמוש בקופסת מרלבורו לייט ובכוס של גלנמורנג'י כלשהו, שנחשב אז בעיני לוויסקי הטוב בתבל. בזמן שהתווכחנו לנו האם ג'ון או פול היה הלב האמיתי של הביטלס, הטלפון שלו צלצל.

"חכה שניה, האורחים שלנו בטלפון".

האזנתי ברבע אוזן לשיחת הטלפון ביניהם, כלומר לצד היחידי ששמעתי בבירור, וזה נשמע בערך כך:

"מה זה מה להביא?! תביאו את עצמכם! וגם מצברוח טוב!"

"אוי נו, אל תהיה דפוק, יש לי פה מספיק"

"טוב, מה אתה רוצה, שאני אגיד לך לא?! לשאטובריאן לא אומרים לא!"

"יאללה, תביא את החיה ובואו כבר"

שאטובריאן, כך למדתי מספר שנים קודם לכן, הוא הכינוי הצרפתי לנתח המיוחס ביותר של הפרה – האמצע של האמצע של הטנדרלוין (כלומר של הפילה).

ציפיתי שהם יביאו פרחים, או גג יאפו עוגה. לא ציפיתי שהם יבואו עם סטייק, בעיקר בהתחשב בכך שהביף וולינגטון המפורסם של אמא שלה נאפה לו בתנור והפיץ ניחוח מפתה בכל הבית, אבל לא העסקתי את עצמי בזה יותר מדי. מזגתי לעצמי עוד כוסית, וחיכיתי שהאורחים יגיעו בכדי שאני אוכל לצאת כבר לקרב נגד הדוכס מוולינגטון הזה.

כעבור זמן מה, נשמעה נקישה בדלת הכניסה. הם הגיעו! איזה כיף, עלזתי. הרגשתי שאני עומד לגווע ברעב. ברכות, חיבוקים וכולי, ואז פנה הצ'יף לאורח ואמר:

"יאללה תביא את הדראעק שלך לפה, הוא צריך דיקאנטר". הנחתי שהוא מתכוון לבן של האורחים. לא הייתי בטוח מה זה דיקאנטר, אבל חשבתי לעצמי שזה לא יפה לקרוא לילד דראעק, ובטח שלא בפניו.

ופתאום הבחנתי שאדון אורח מושיט לצ'יף בקבוק יין מזורגג.

איפה השאטובריאן?! רעמתי מבפנים. זה לא היה לרוחי.

"אתה אוהב יין?" שאל אותי אדון אורח.

"אההממ… בטח אוהב!"

"קח, תסתכל. יש לנו היום בקבוק חגיגי"

הרמתי את הבקבוק בחוסר חשק, ואז, תודות לשנותיי הטובות כתלמיד לצרפתית בתיכון "אליאנס", הבנתי את מקור הבלבול.

ליין קראו Chateau Haut-Brion. זה באמת נהגה בצרפתית באופן דומה ל-Chateaubriand. הבנתי שההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה, והדוכס מוולינגטון לא עומד לחבור לצרפתים. התאכזבתי קשות. הדבר היחידי שסיקרן אותי בכל הסיטואציה (לרבע שנייה בערך), היה ששנת הבציר שהתנוססה על הבקבוק הייתה 1990. מעולם לא שתיתי יין כל כך ישן, וכל ילד קטן יודע כמובן שיין ישן הוא יין טוב (ילד קצת יותר גדול כבר יודע עד כמה זה רחוק מאוד מהמציאות).

"אם אני לא טועה זה בקבוק של מאה אצל פארקר" אמר הצ'יף.

"יכול להיות.. אולי קצת פחות, אני לא זוכר בדיוק" השיב אדון אורח.

למי שלא יודע, רוברט פארקר הוא האורים והתומים של עולם היין. הוא מעניק ליינות שהוא טועם ציונים שנעים בין אפס למאה, ומפרסם אותם במגזין שנקרא The Wine Advocate. ביקורת טובה במגזין הזה יכולה לרומם יקב חדש למדרגת הדבר החם הבא בעולם היין, בדיוק כפי שביקורת גרועה יכולה להביא יקב שקיים חמש מאות שנה לכדי פשיטת רגל. אז עוד לא יצא לי להיות מנוי למגזין של פארקר, לקרוא את הביוגרפיה שלו, או להתוודע לעצם קיומו.

"בקבוק של מאה אצל פארקר?" חשבתי לעצמי.. "מעניין איפה נמצאת החנות של הפראייר האנגלוסקסי הזה, שמוכר בקבוק מ-1990 במאה שקל.. צריך לבדוק בכמה הוא מוכר קולומביה קרסט כחול".

בינתיים, אדון אורח והצ'יף חלצו בזהירות את הפקק, רחרחו אותו קצת, הנהנו איש לרעהו, והניחו אותו ביד שלי. "קח, תריח".

אולי זהו המקום לציין שכשלקחתי על עצמי את תפקידי ככתב בבייגלה, החלטתי שאעשה כל שביכלתי בכדי להנגיש את תחום היין לאנשים שפחות התחברו אליו עד היום. במסגרת זאת, הבטחתי לעצמי שאני אמנע ככל האפשר מקישקושים על תסיסות מלולקטיות, טעמים שלישונים וכיוצא באלה. לכן, אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני מתאר יין באופן בו אני עומד לתאר עכשיו את היין הזה:

בום בום בום טראח טראח טראח.

הליליות, הסיגליות, הערגליות, קופסת הסיגרים, הבשר הצלוי, הפטל, הזפת, האוכמניות, הגבינה המסריחה, הוניל, העור המרופט, הקפה, הקבב של חינאווי, זיעת הסוסים, הקשת בענן – כל אחת ואחת מקלישאות היין האלה, שמככבות בביקורות הכי מופלצות של המבקרים הכי מפונפנים, התדפקה על דלת התודעה שלי ברגע שהפקק הזה התקרב לחוטמי הזב.

מזגו לי קצת. לגמתי מזה. המוח אמר לי שזה נוזל, אבל זה הרגיש… לעיס! כמו סלט פירות מהרקיע השביעי. ישבתי שם והסנפתי את הכוס כמו איזה נרקומן ופתאום הרגשתי שזה משתנה! ניחוח של וניל הציף אותי, מלווה במרקם יבש של עץ עם טעם של עופרת, כמו עיפרון שלועסים בשיעור משעמם בכיתה ג'. וכך זה נמשך ונמשך, כשכל שלוש דקות הנוזל ההזוי הזה משתנה לי בכוס והופך למשהו אחר לגמרי.

"נו?", שאל אותי הצ'יף, "מה אתה אומר?"

"אני בהלם" מלמלתי. "הרי אף אחד לא שם בזה תמצית וניל. אף אחד לא מהל את זה בקומפוט שזיפים. זה עשוי מענבים! אז מאיפה הגיעו הטעמים האלה?!? איך זה קורה למיץ ענבים?? אני פשוט לא מבין את זה."

"נראה לי שדווקא הבנת מצויין", אמר הצ'יף וחייך.

בשש השנים שחלפו מאז, גמעתי בשקיקה כל ספר יין שהזדמן לידי וכל בקבוק שהזדמן לשולחני, והזדמנו רבים מאוד. הייתי (ועודני) די חריג בנוף במובן הזה, מכיוון שיין מתפרש משום מה כתחום מאוד מאיים. המון אנשים בגילי, וגם מבוגרים יותר, מפלרטטים עם הנושא הזה אבל מפחדים להתמסר אליו. הצלילה פנימה לתוך מאגרי האינפורמציה האינסופיים האלה משרה תחושת חוסר אונים שלרוב מלווה בהמון פחד. פחד מהטרמינולוגיה המוזרה, מהטקסיות התיאטרלית וכנראה שגם מתגובות בסגנון הופה-הופה-תראו-את-האריסטוקרט-הזה-שהתחיל-לדבר-לנו-פתאום-על-יין. אז ממרום שנותיי הרבות, הרשו לי לחוות את דעתי, והיא שאף אחת מהסיבות הנ"ל היא לא סיבה מספיק טובה בכדי לא להתעניין, לא לשאול, ולמנוע מעצמכם את ההנאה האדירה שהעולם הקסום הזה טומן בחובו.

למי שלא בטוח איפה להתחיל, אני ממליץ בחום רב על הספר Wine for Dummies, שגם תורגם לעברית תחת הכותר 'יין לאובדי עצות'. אני חושב שזה היה ספר היין הראשון שקראתי, ועד היום אני חוזר אליו שוב ושוב בהנאה מרובה. ניתן למצוא את הפנינה הזו ברוב חנויות הספרים וזו נקודת פתיחה מעולה למי שבא לו להבין מי נגד מי. פרק אחד ביום, מלווה בכוס אחת ביום, יעשו לכם טוב. באחריות.

לחייכם!

בקבוק יין סטנדרטי מכיל 0.75 ליטרים של יין. מגנום הוא בקבוק כפול בגודלו המכיל ליטר וחצי. דאבל מגנום, כפי שבודאי ניחשתם, מכיל שלושה ליטרים. אגב – הפורמט הגדול ביותר נקרא מלכיצדק ומכיל ארבעים ליטרים של יין. דמיינו לעצמכם איך זה למזוג כוס מהדבר הזה.

**אייס וויין – יינות קינוח מעולים שמיוצרים מאשכולות ענבים שקפאו על הגפנים. מגיעים בעיקר מגרמניה ומקנדה.

***סוטרן – איזור יין בבורדו שבצרפת, ובו מייצרים יינות קינוח שנחשבים (ובצדק) לטובים בעולם. היינות האלה מתחילים את חייהם בצבע קש, ומומלצים לשתייה כעבור 15-20 שנה לפחות, עד אז הם כבר מחליפים את צבעם לנחושת ענברית. הטובים שבסוטרנים יכולים לחיות גם 100 שנה ומעלה בלי שום בעיה.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredייןכללירועי אברמוביץ'

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (6)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת דני מובשוביץ:

    אם היית מתחיל ב- Chateau Haut-Brion 89 שקיבל 100 פארקר ולא בסתם 90 עלוב שקיבל רק 99 או 98 או משהוא כזה, תאר לך לאן קריירת היין שלך היתה נוסקת :-)
    לי יש אחד במרתף… אבל הוא לא שלי :-(
    זה הזמן לבדוק אם החברים שלך באמת אוהבים אותך ( אתה קורא את הפוסט חבר שלי? 50 מתקרב!)

  2. מאת משב:

    מאוד התחברתי, התחלתי ללמוד על יין השנה (בצרפת) והתוודעתי למורכבות התחום. מצד שני גם התוודעתי עד כמה יין מתאים יכול להפוך ארוחה טובה למעולה.
    אין ספק שאתה הכותב האהוב עלי בבייגלה, בראבו!

  3. מאת גולש:

    אתה ענק!!!!!
    תמשיך לכתוב כאן בבייגלה! אני מת על הפוסטים שלך, אתה הכתב הצעיר והרענן שהיה צריך כאן הרבה מאוד זמן!!

  4. מאת בבר:

    איזה טור אילו מילים…מר אברומוביץ אתה כותב ונואם בחסד…
    אתה מזכיר לי נשכחות עם הטקילה והדיאט ספרייט מהיומולדת של שם טוב בכיתה י…

  5. מאת רועי אברמוביץ':

    תודה על הסופרלטיבים חברים! שמח מאוד שאתם נהנים:)

  6. מאת שלומי:

    המחמאות, כמו היין, עלולות לשכר אותך אם הן לא נלקחות בפרופורציה.
    מה בדיוק התכוונת לספר בפוסט הזה?
    זכרונות מטעימות רחוקות עם תובנות חדשות?
    זה מאוד נחמד לקרוא פוסט בסגנון קליל ומתחוכם, אבל בסוף צריך להישאר לי הקורא גם סיפור ותובנות.
    אבל – אולי אני טועה, והסגנון הוא העיקר; נחמד לקרוא אותך ועושה טעם של טעימת יין מפתיעה.

השארת תגובה