הדובדבן שבקצצת, קציצות לבנוניות עם דובדבנים טריים

עאליה ואני היינו שכנות לתקופה קצרה. היא לבנונית ואני ישראלית, נפגשנו בקומה גבוהה בהונג קונג באותו מצב צבירה נפשי. לברוח או למות. לעאליה היו שתי בנות יפות ומנומסות לפלא, עם צמות מתוחות וסרטים שלמדו בבית ספר פרטי וידעו לנגן על פסנתר, לדבר שוטף ארבע שפות ורקדו בלט שלש פעמים בשבוע. הן דמו לאמא שלהן מאד, אבל לאף אחת לא היה את מבט הפרא הכחול הכהה שהיה לעאליה. לשתי הבנות של עאליה היו אגמי עיניים כחולים, בהירים ויפים, בלי אף סערה או צל ענן.

אולי גם לעאליה היו פעם אגמים שקטים ורוגעים בעיניים, למרות שקשה לי לדמיין אותה ללא התהומות המפחידים, כחולי העד. היה לה מבט שואב, מבט שנותן לך הצצה אל התהום העמוקה ביותר אליה אפשר להגיע. זה היה מפחיד ומושך כמו פחד גבהים או כמו לגרד פצע. ברור שטוב לא יצא מזה, אבל אי אפשר להפסיק להסתכל לפחד בעיניים.

אני חושבת שאף פעם לא ראיתי את הבעל של עאליה. ידעתי שהוא איש עשיר ומצליח ובתמונות הוא גם נראה לי חתיך ומוקפד. כמוה. היו לה בגדים יפים ונעליי עקב נהדרות וגיזרה עסיסית אך אסופה עליה שמרה בקנאות וגזרה על עצמה צומות פעמיים בשבוע בימים קבועים. עאליה, היתה גרופית של כל הדיאטות, תעניות המיצים ותעניות בכלל. אולי בשל כך העקבים הגבוהים נראו לה משחק ילדים. עאליה היתה אשה שכולה טוב טעם ומרחוק נראה היה שהכל איתה בסדר, אבל העיניים הראו ששום דבר לא בסדר בחיים של עאליה ובשבילי זה היה בסדר גמור. גם החיים שלי היו לא בסדר וכשיש עוד נשים סביבך באותו מצב, היאוש נעשה הרבה יותר נוח, גם אם מטופש.

לאחר כמה חודשים של מפגשים חפוזים במעלית ובכניסה לדירה, כשהיא מחפשת מפתחות בתיקים מעוצבים ואני מפשפשת בתיקים פחות מעוצבים, פגשתי את עאליה באופן רישמי. זה היה בגינה הקטנה שהקיפה את בריכת השחיה של הבנין. אני בדיוק יצאתי מהבריכה, מנסה לשמור על כושר ויודעת שזה יגמר לי תוך יום יומיים. עאליה ישבה על ספסל אבן ואכלה דובדבנים. בעצם היא לא אכלה אותם, היא טרפה אותם, זה היה כל כך מהיר שהייתי בטוחה שהיא בולעת את החרצנים. עאליה ירקה את החרצנים במהירות לכף ידה המטופחת ולא עצרה לרגע.

'היי!' התיישבתי לידה עטופה בחלוק מגבת ארוך ומסורבל ובמגבת ראש 'אנחנו שכנות' אמרתי לה באנגלית. 'אני לא יכולה לתת לך אפילו אחד' עאליה לא הפסיקה לרגע לאכול 'זה לא בעונה. הביאו לי במיוחד. גם לבנות שלי אני לא נותנת אילו דובדבן אחד. גם כך הן מעדיפות ממתקים וצבעי מאכל'.

לעאליה היתה אנגלית נהדרת, אבל את המבטא אי אפשר היה לפספס. 'ערב הסעודית?' שאלתי, למרות המחשוף. 'לבנון. ואת?' עאליה השיבה, מנגבת ידיים במתלית לחה ורייחנית. 'שכנות. ישראל' אמרתי בהתנצלות 'עדיין תמשיכי להיות חברה שלי? כי לי בכלל לא אכפת, להפך. יש לי חברים ערבים' אמרתי במבוכה ובטימטום.

עאליה הסתכלה בי במבט הכחול הכהה שלה וידעתי ישר שהיאוש שלה כל כך עמוק, עד שהיא מוכנה להיות חברה של האוייב, גם אם לא לכבד אותו בדובדבנים שלה. בעצם, זה כנראה היה התנאי הראשון לחברות, אל תגעו לי בדובדבנים.

כשהגיעה עונת הדובדבנים והשווקים היו מלאים בהררים של פרי בשרני ובשל כבר היינו חברות טובות. אולי לא טובות, אבל מספיק חברות כדי ללכת יחד לשוק ולחוג ריקמה סינית. עאליה, אני והעוזרת הפיליפינית של עאליה הלכנו לשוק הדגים ואחר כך לשוק הפירות. מעל הר האודם המתוק עאליה לא שלטה בעצמה. היא קנתה כמויות עצומות ולא הרשתה לעוזרת שלה להתמקח.

'שלא יתן לי סחורה לא טובה' היא הזהירה אותה לבל תעצבן את הרוכל וגם ביקשה ממנה לבחור אחד אחד ולהניח אותם בעדינות בשקית 'בעדינות!' היא שלפה לכיוון העוזרת המורגלת בהשפלות את האצבע המורה והמזהירה וזו ענתה לה בהשפלת מבט.

'דובדבן זה לבנון. אנשים מתגעגעים לטחינה, לבורגול, הכל אפשר לייבא. אבל אין כמו דובדבן לבנוני, שנושר עלייך למגע יד כאילו חיכה לך.  וגם אני הייתי דובדבן וגם אותי קטפו. אחד מהעם שלך קטף אותי והלך. ואני כמו דובדבן בשל נשרתי לתוך ידו, כאילו אין מלחמות בעולם, כאילו הוא יקח ילדה לבנונית להורים…' עאליה התחילה לספר לי מי היא וידעתי שכל ההתקרבות הזו תגמר רע, כמעט כמו לשחק באש.

'ואנחנו לא סתם נפגשנו, את תמצאי לי אותו. כי אצלכם, כולם מכירים את כולם!' עאליה נקבה במחיר ואני לא עצרתי אותה, כי רציתי סיפור ורציתי לדעת מה יש בתחתית תהומות העיניים של עאליה.

'הייתי בת 14 וחצי הם היו בכל מקום. גבוהים, במדים, קשוחים כאלה. גרנו בביירות ונסענו לחופש אצל סבתא בכפר. הזהירו אותנו לא להתקרב למוסלמים. אמא שלי אמרה שאם מוסלמי מנשק אותך יוצא לך ילד מפגר והוא גם ירביץ לך כל החיים ויסגור אותך בבית קשורה עם שרשרת. גם אצלנו יש הבדלים, לא רק אצלכם שונאים ערבים. הזהירו אותי עד שהייתי מדברת עם אחותי רק צרפתית ולא עונה לאף אחד בערבית. ילדה ממושמעת…'.

'אבל אף אחד לא אמר שום מילה על היהודים. להפך! אבא שלי אמר שהלוואי שצבא היהודים יכבוש את כל לבנון ויעשה סדר. אבא שלי שנא מוסלמים ושנא כל מה שלא היה אירופאי ומעודן. הוא הביא לו אפילו אשה בלגית, זאת אומרת את אמא שלי, ששכנעה את הרופא שלה לרשום לה נסיעת חובה לאירופה פעם בחודש, כדי לשמור על נפשה המעורערת. לא ראיתי אותה הרבה, אבל כשראיתי, היא היתה יפה כמו דוגמנית ומשוגעת כמו אירופאית…'.

'בחופשות נסענו לסבתא שלנו שגרה בכפר' עאליה מפסיקה לרגע, פותחת את שקית הדובדבנים בטרם קשירתה ונותנת בעוזרת שלה מבט חמור. העוזרת עונה לה כרגיל בהשפלת מבט וממשיכה בשלה. 'זה עושה לי כתמים על הידיים, אחרת כבר הייתי מעיפה אותה לכל הרוחות והשדים!' עאליה מצרפת איזה קללה בצרפתית ואני לא מבינה, אבל העוזרת שלה מבינה היטב ובולעת את עלבונה. אני לא אומרת כלום. ראיתי בעלות בית גרועות מעאליה, ואני גם רוצה שהיא תמשיך בסיפור.

'ככה היינו משחקות בבוסתן רחב הידיים של סבתא שלי. שיחקנו עם בנות הדוד ואספנו חיפושיות. עצי הדובדבן פרחו וידעתי שבפעם הבאה שנבוא לסבתא יהיו המון דובדבני בשבילנו. היא הבטיחה שלא תתן לאיש אף לא דובדבן אחד. כולם כולם בשבילנו, בשביל הבנות של סאמיר הדוקטור, גאוות המשפחה. שנסע לחו"ל ללמוד וחזר עם אשה יפה ומשוגעת שלא מוכנה לנסות להביא בן וזה שובר לסאמיר את הלב, כמה ששובר. ככה סבתא שלי היתה אומרת ולנו לא היה אכפת כי ידענו שאמא שלנו לא בסדר ולא אכפת היה לנו אם היא היתה נשארת בבלגיה ולא חוזרת אף פעם'.

'מתחת לעצים של סבתא שלי פגשתי את גדי. חייל ישראלי אמיץ מהקיבוץ. היה לו רובה, משקפי שמש וריח של אבק. הוא והחברים שלו מהצבא גרו במבנה גדול באמצע הכפר והסתובבו ברחובות עם רובים, ג'יפים וטנקים קטנים. גדי אהב לשבת ולכתוב תחת העצים של סבתא שלי ולה לא היה אכפת להפך, היא אהבה את הרעיון שחייל עם נשק מסתובב בחצר ולא יתן לאף מוסלמי לשחוט את כולנו…'.

'סבתא הייתה שולחת אותנו עם מים קרים ועם עוגיות ובדרך היינו קוטפות נענע מהגינה ושמות לו במים הקרים שיהיה לו טעים. וגדי היה אומר לנו שוקרן בערבית ואנחנו היינו עונות לו באנגלית ובצרפתית, שלא יחשוב שאנחנו מוסלמיות סתם. גדי היה הגבר הכי יפה שראיתי בחיים. היו לו עיניים ירוקות והוא היה כהה. הוא סיפר לי שהוא אף פעם לא ישן בבית אחד עם ההורים, כי בקיבוץ יש מחנה ילדים וההורים לא אחראים עליהם. היו לו סוסים וטרקטור ואחרי פעמיים, היה לגדי גם את הלב שלי. בעצם, לא רק את הלב. את הכל…'.

'הייתי ילדה בת 14 שמאמינה שגדי יקח אותה לקיבוץ שלו. הוא אמר שלא צריך ללמוד עברית, כי בקיבוץ כולם מדברים אנגלית ויודעים מילה או שתיים בערבית. ואני האמנתי. בהתחלה רק דיברנו וסיפרתי לגדי את כל החלומות שלי, אחר כך החזקנו ידיים וגדי נתן לי נשיקות תחת גשם דובדבן. הוא היה כל כך גבוה, עד שהוא היה צריך רק לשלוח יד ארוכה לאחד הענפים הגבוהים וגשם של עלי כותרת היה נוחת עלינו. לטיפות עדינות של פריחה. זה היה הסימן שלי להתקרב אליו ולתת לו לנשק אותי. ככל שרבו ממטרי עלי הכותרת כך גם ליבי וגופי יצאו אליו. בסוף החופשה הייתי של גדי לגמרי, וגם אם הוא לא היה רוצה אותי, אף גבר כבר לא היה לוקח אותי…'.

'כשחזרנו לביירות הייתי אשתו של גדי והוא הבטיח שיחכה לי. זאת אומרת, בלי חתונה, רק עם הבטחה ואהבה ופרי אהבה בבטן. כשאמא שלי גילתה היא מיד הזמינה לנו טיסה לבלגיה, כדי לטפל בזה. אמרתי לה שאני מתחתנת עם החייל הישראלי שלי ונוסעת איתו לקיבוץ, בדיוק כמו שחיתנו כמה מהחברות שלי בבית הספר והן נסעו לאמריקה ולאנגליה. אמא שלי נתנה לי שתי סטירות ואמרה שאני הילדה הכי מטומטמת שהיא מכירה, ולא רק מטומטמת אלא גם בושה גדולה למשפחה!

כשחזרנו ללבנון הכל נגמר. אמא שלי המשיכה לשלוח אותנו לכפר, כי הנסיעות לאירופה היו חשובות הרבה יותר. היא שילמה לאחותי כסף כדי שזו לא תזוז ממני. אבל לא היה לי אכפת. גדי כבר לא היה בכפר, היו חיילים אחרים שלא הכירו את בעלי הקיבוצניק וכדי לצער אותי עוד יותר בנות הדוד שידעו כמה אהבתי את גדי הגיבור, סיפרו שהוא ונאסרין, בת השכנים נראו עושים מעשים מלוכלכים ושכל הכפר דיבר על המופקרת שהולכת עם יהודים'.

'שנים חיכיתי לו. צפיתי בחדשות מישראל וחיפשתי את הגבר שלי. הוא בטח כעס שככה זרקתי את הדובדבן שזרע לי בבטן ולא גידלתי אותו בשביל שנינו. גם היום, אני מחכה לו. אני לא יודעת עליו כלום. אני יודעת איך הוא נראה, אני יודעת שקוראים לו גדי ושהוא קיבוצניק. הייתי עוזבת הכל, הייתי גם מוכנה לא לאכול דובדבן אחד כל חיי. אבל ככה אתם היהודים, נודדים. משאירים מאחוריכם אהבות, לא נקשרים. בוגדניים. וגם אני בוגדנית, כמו גדי. אני של אף אחד. לא של הבנות שלי, לא של בעלי, גם לא שלי. הדובדבן שלנו מת, ואני יחד איתו. אני לא מפחדת מכלום. אני שוכבת עם גברים אחרים ואין בי פחד, מצידי שישחטו אותי מחר. אני גונבת כסף מבעלי, רק כי אין בי פחד. שלחתי בשמו אפילו כסף ליד ושם, כי סבתא של גדי הייתה באושוויץ'.

'ואנחנו לא נפגשנו סתם!' עאליה תפסה את זרועותיי בכוח. האצבעות עם צפורני הדובדבן המטופחות ננעצו בזרועותיי השמנות. זה כאב והיו לי דמעות בעיניים. 'את תמצאי לי את גדי! את תעזרי לי! הוא מחכה לי, הוא לא יודע שהיה לנו חייל בבטן שלי וכל מה שסיפרו לי עליו זה שקרים. גדי אהב אותי וכמוני מוכן לוותר על הכל! רק הוא יחזיר לי את הכבוד, רק לו אני אעשה בנים!'.

שתי נשים מזרח תיכוניות עומדות ליד הר דובדבנים סיני. עוזרת אחת סוחבת ארבע שקיות כבדות, מתפקעות מפרי. אשה אחת עם טירוף כחול עמוק בעיניים. זרע פורענות שנזרע בה, תחת פריחת הדובדבן, מכה שורשים ועוד מעט יצמיח פירות באושים. ועוד אשה אחת רואה את הטירוף, בוכה מפחד. היא מזהה אותו במהירות ומבינה שזה הזמן להפרד.

בימים הבאים עאליה לא הפסיקה לחפש אותי ואני לא הפסקתי למצוא תירוצים שירחיקו ממני את הטירוף. היא אפילו הניחה קערה גדולה של דובדבנים ליד דלת דירתנו והבריטי אמר שיש לנו שכנה נחמדה ושאולי נזמין אותם לארוחת ערב. אני אמרתי 'אולי' וקיוויתי שזה לא יקרה אף פעם. לא רציתי לעזור לעאליה למצוא את גדי שלה. רציתי שהיא תתעורר ותבין שגדי הוא חרא. שהוא היה המבוגר שנטע בה בוסתן של אשליות וגם הכניס אותה להריון, מצפצף על התרבות שלה ועל ההתמודדות של נערה צעירה עם חבילת הנפץ הזו. גדי לא חיכה לעאליה והוא בטח לא חיכה לאף נערה אחרת בכפר. יכול להיות שגם בישראל הוא עסק בקטיף דובדבנים ולבבות, ואולי הוא התבגר.

יומיים לפני שחזרתי לארץ, ימים אחדים לפני שהפכתי להיות גרושה, עניה ובודדה, העוזרת של עאליה דפקה על דלתי והגישה לי מעטפה שמנה וכבדה. במעטפה שטרות כסף ישראלים. במכתב קצר עאליה ביקשה ממני לקחת את הכסף ולחפש בו את גדי 'הבטחת לי!' היא חתמה. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף!' החזרתי לעוזרת הפיליפינית את המעטפה. 'היא תכה אותי אם לא תקחי. היא תגרש אותי. היא תזרוק אותי מהחלון! קחי את הכסף, בבקשה!' העוזרת של עאליה התחננה.

לקחתי את המעטפה. ידעתי שלא אחפש את גדי אף פעם וקיוויתי שעאליה לא תחפש אחרי לעולם. הכנסתי אותה למגירת שולחן הכתיבה וקיוויתי שיום אחד יהיה לי משהו ממש נכון לעשות בכל הכסף הזה. חודש לאחר חזרתי לארץ הבריטי סיפר כבדרך אגב שהשכנה הערביה קפצה מהחלון. הוא לא זכר את שמה רק זכר שפעם הביאה לנו דובדבנים. 'הייתן חברות, לא?! איזה חברות מטורפות יש לך!' היו מילות הניחומים שחתמו את שיחתנו ואני רציתי להגיד לו שהיו ימים שגם אני חשבתי לקפוץ מהחלון, כמו עציץ האורכידאה שעף לנו בסערה. אבל לא אמרתי.

והכסף? תרמתי אותו ליד ושם. סבתא של גדי הקיבוצניק היתה באושוויץ.

השווקים מלאים דובדבנים יפים, סקסיים ועגולים כמו עאליה. קניתי קילו, אכלתי חצי בדרך, ומהחצי השני הכנתי תבשיל קציצות בשר משגע.

קציצות בשר ברוטב דובדבנים טריים או הדובדבן שבקצצת

 

קציצות בשר:

מצרכים לקציצות:

500 גרם בשר בקר טחון

זר פטרוזיליה קצוץ דק

בצל קטן קצוץ דק דק דק (אני קוצצת אותו בבמיקס עד שהוא דרגה אחת לפני שייק בצל)

כפית בהרת משובח (של "תבליני נעמה" בתקווה הכי הכי)

חופן דובדבנים מיובשים קצוצים

2 ביצים

3 כפות שמן זית טוב

2 כפות סולת

2 כפות גדושות פירורי לחם

מלח, פלפל

וכך תעשו:

1. בקערה גדולה לושו בידיים את כל החומרים. תנו לעיסה לנוח כשעה בקערה מכוסה. אם הבית ממוזג, היא יכולה להמתין לכם על השיש, אם נורא חם שילחו אותה למנוחה במקרר.

2. חממו שמן במחבת וטגנו את הקציצות עד שישחימו. הניחו את הקציצות המוכנות בצלחת מכוסה בנייר סופג.

לרוטב הדובדבנים:

חומרים:

מגלען חרצנים של OXO. כן, זה חלק מהמתכון. במגירה שלי במטבח יש שני מגלענים אחרים. קניתי לי את החתיך הזה לפני כמה ימים בDOMO, לכבוד עונת הדובדבנים אותה אני מבקשת לנצל עד תומה ועד טיפת העסיס האחרונה. 80 ש"ח במבצע ואני מעוניינת להגיד לכם שאני מאוהבת.המגלען שומר על צורת הפרי ומעיף את החרצן לקיבינימאט ללא חשש לשן שבורה.

1/2 קילו דובדבנים כהים, בשרניים ומגולענים

בצל קצוץ דק

שתי שיני שום כתושות

2 כוסות ציר עוף

מיץ מלימון אחד

כף ריבת פירות יער /דובדבן

כף סוכר חום

חצי זר פטרוזיליה קצוץ

כף נענע קצוצה

1/2 כפית צ'ילי יבש

מלח, פלפל

וכך תעשו:

1. ראשית פיצחו בריפוי בעיסוק וגלענו את כל הדובדבנים. בידקו שאף דובדבן לא נכנס חמוש בגלעינו, זה לא טוב לשיניים, אפילו יותר מממתקים.

2. טגנו בסיר רחב את הבצל בשמן זית. כאשר הוא מזהיב הוסיפו את הדובדבנים המגולענים ואת השום. ערבבו כמה דקות.

3. הוסיפו לסיר את ציר העוף והביאו לרתיחה. הוסיפו את כף הריבה ואת כף הסוכר החום המיסו אותם תוך כדי עירבוב.

4. הכניסו לרוטב הדובדבנים המבעבע את הקציצות, הוסיפו את הנענע ואת הפטרוזיליה. הוסיפו צ'ילי, מלח ופלפל ותקנו טעמים.

5. צמצמו את הרוטב תוך כדי בישול יחד עם הקציצות בסיר חצי מכוסה על להבה קטנה תוך שמירה על רתיחה מתמדת. מדי פעם תנו לקציצות מקלחת טובה עם הרוטב. הן סופגות אותו וזה עושה להן טוב.

6. הגישו עם אורז לבן. אפשר גם לפזר צנוברים ושקדים מטוגנים מעל.

חג דובדבנים שמח!

"את זרועך נשאת, התזכור?
והנידות אט ענף תפוח,
ועל ראשי ירד מטר צחור…"

(לאה גולדברג, ולא היה ביננו אלא זהר)


.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

 

 

קטגוריות:: Featuredבשרמתכוניםנעמה פלד

אודות הכותב:

RSSתגובות (12)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת לילך:

    זה אמיתי הסיפור הזה? הרסת אותי…
    ותסלחי לי, אבל למה לא לחפש לה את גדי?, אולי הייתה סוגרת מעגל ונרגעת…
    עצוב.

  2. מאת ran:

    כקצין ששירת בלבנון (ושקע בבוץ הלבנוני….) אני יכול להגיד שהיו הרבה סיפורי אהבה בין חיילים ישראליים ונערות/נשים לבנוניות. סיפורים קורעי לב וזה אחד מהם.

    באתי בגלל המתכון לקציצות אך הסיפור שאב אותי לעבר.

  3. זה בלי שום צל של ספק הפוסט הכי טוב זה זמן רב. מתחרה בכבוד על תואר "הטוב ביותר" מול עוגת הטירמיסו של הבנזונה.

  4. נעמונת, איזה פוסט מצמרר. אני כמעט עם דמעות בעיניים. ודובדבנים, אני כלכך אוהבת דובדבנים…

  5. מאת ELDAD MISCHARI:

    נעמונת.
    כל פוסט – יהלום חדש ונוצץ שנוסף לענק הבלתי גמור, שהלוואי ולא יגמר לעולם.
    ואפרופו הונג קונג, נזכרתי באותו פסל בודהה ענק, אי שם באי לנטאו, זה שמגיעים אליו בגונדולה ושהתבוננות בו מביאה להארה ולהחלטות, כמו זו שהחזירה אותך אלינו.
    חיבוקים וד"ש חמה לחצי השני שלך.

  6. נעמונת, הרגת אותי עם הסיפור קורע הלב הזה, והמתכון הזה של הקציצות עם רוטב הדובדבנים, מה אומר? מופלא.

    מגי

  7. מאת חנה תדהר:

    גלענת לי את הנשמה עם הסיפור הזה. והמתכון? ינוסה בקרוב אבל נקרא טעים וריחני במיוחד.

  8. מאת פזית:

    נעמה, כמה זוהר עם כאב … כמה מכמיר לב הסיפור! את יודעת להביא את הסיפורים , דרך עיניך היפות, דרך נפשך הרגישה… כמו שהחיים באמת מעורבבים את המתיקות, את היופי עם רבדים של חמיצות וצער…. כל מה שנותר זה להיאנח עמוקות ולהתנחם בדובדבנים הנהדרים שטעמם מופלא ועונתם קצרה וחובקים בתוכם את הגלעין הקשה שצריך להיזהר בו… ממש כמו החיים… נשיקות ממני, פזית

  9. מאת isi:

    נעמה, לקרא פוסט שלך זה כמו מסע מופלא
    מרגש, מסעיר, מעציב… ותמיד משאיר בפה טעם טוב של עוד.

  10. מאת קרן:

    ווואו!! כמה יפה אפשר לכתוב ????

השארת תגובה