המיית הלב: בורקס ונגינת אקורדיאון

ישנם שני דברים שגורמים לי לעמוד דום, חוץ מהצפירות של יום השואה, הגבורה וזכרון וחוץ מסנדלים ממש ממש יפים.

בורקס

נגינת אקורדיאון

כל חיי הייתי מוקפת בהם וכדרכם של דברים שהם מובנים מעליהם, את שוכחת שבלעדיהם כלום לא שווה, כמו נשימה, כמו אהבה, כמו אמא. אמא שלי, שקוראים לה גם 'גלי המורה למוסיקה' שהעמידה דורות שלמים של ילדים עצובים שלא הצליחו להשתחל לקול א' במקהלה, ונשארו בקול ב'. שום דבר לא שכנע אותם שזה דווקא כייף להיות בקול ב', גם לא העיבודים היפים. א' סוג א' וב' זה סוג ב', ככה היינו שרים בקולי קולות באוטובוס הצהוב של מורנו הנהג. כאילו שלא הספיק לנו לשיר.

בערך בצומת מסמיה מורנו הנהג היה עוצר את האוטובוס בעצבים, עומד עם משקפי השמש שלו ושואג עלינו כל מיני איומים. מורנו היה חכם מספיק לא להגיד לנו שהוא לא יסע עד שלא נסתום, כי הוא ידע שאף אחד מאיתנו לא ממש ממהר לחזור הביתה שהכי מרגש זה לנסוע באוטובוס הצהוב של המועצה או לריב התחנת האוטובוס על מקום בתור. אז במקום זה הוא היה אומר לנו שהוא ישאיר אותנו כאן וייסע ואם ההורים שלנו לא יקחו אותנו, אז יקחו אותנו ערבים מעזה. זה היה סותם לנו את הפה עד לסיבוב חצור לפחות.

במקהלה אמנם הייתי בקול א', אבל הייתי בדיוק כמו כולם. רק בהפסקות הייתי "הבת של גלי". אמא שלי לא האמינה בסולנים ולכן כולנו שרנו יחד, במקהלה. היום אני מבינה איזה אוצר זה להיות הבת של גלי, ואיזה שירים אמא שלי נטעה בכל מי שהיה מוכן להקשיב ולא להפריע. תמיד מפריעים בשיעור מוסיקה, זה בחוקים. לכן זה מפתיע בכל פעם מחדש שהמופרעים הכי גדולים של בית הספר הכי שמחים לפגוש את אמא שלי בצרכניה ובבנק.

אפילו טיראן, שהיה באמת מלאכת מחשבת של הפרעות קשב ועליצות יתר, תמיד מנשק אותה על שתי הלחיים כשהוא רואה אותה והוא גם צועק אחריה 'היית המורה הכי עשר!' ואז אני ממש גאה להיות "הבת של גלי".

לפעמים אמא שלי מנגנת לנו באוקרדיאון. זה קורה בדרך כלל בחגים כשכולנו באים הביתה. אבא שלי, נדב ואני שרים, יפתח שותק ומקשיב, מיקו יושב ומוחא כפיים ולולו רוקדת במרץ. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה הכי כייף בעולם. כשכולנו באים הביתה יש גם בורקס. הבורקס של אמא שלי הם הכי טעימים וטובים בעולם, גם בגלל שידיה ליטפו אותם וגם בגלל ששורשיהם נטועים עמוק במטבח של סבתא רוזה מסופיה, שגם היא, כמו אמא שלי היתה נמלה עמלנית שכישורי הבישול ותבונת הכפיים שלה נודעו בכל השכונה הבולגרית בכפר.

כבת תערובת יש המון טעמים שמזכירים לי בית. קובה, טבית, קרפלאך, קניידלעך, בורקס ומוסקה וגם אקורדיאון.

'זה כלי של נוודים ובגלל זה הוא מקסים אותי. אתה לוקח אותו ובורח' אמר לי ג'וקי, נגן מוכשר ונווד תמידי, שטעיתי להתאהב בו, בעיקר בגלל האקורדיאון והחיוך הצועני, הממזרי. הוא אף פעם לא נשאר במקום אחד וגם כשהוא נשאר ליבו ומחשבתו נדדו. חנטריש, קראו לו כולם. אבל ככל החנטרישים הוא היה מלא קסם, בעיקר כי לא לקח את עצמו ברצינות גמורה.

אני זוכרת את הידיים הגדולות שלו מרצדות על הכלי האדום. הוא קנה אותו מרוסי בשוק הפשפשים ואמר שכל צליל מספר סיפור של מקום. סיפור על תור ללחם, על זונת רחוב שעומדת נשענת על קיר, על מישהו שהלשין. 'את שומעת את הרוח הנוראה של סיביר?' ג'וקי שאל ואני אמרתי שבטח. ידעתי שתשובה לא נכונה תקח את ג'וקי ואת האקורדיאון ממני. אז הייתי צעירה, חשבתי שיש דבר כזה נצח והאמנתי בו באמת.

כשאני לא אוכלת את הבורקסים של אמא שלי אני אוכלת את הבורקס של הטורקי בשוק הכרמל ושומעת את נגינת האקורדיאון של הגברת הפרחונית שיושבת באלנבי פינת טשרניחובסקי, ליד הכספומט ומקבצי הנדבות.

כשיש תור ליד הכספומט היא מנגנת ולא מפסיקה, כאשר הרחוב ריק היא מחבקת את האקורדיאון שלה ומשעינה עליו את הסנטר תמיד יש לי כסף בשבילה. באמצע השבוע פחות ובסוף השבוע יותר. האשה הזו, שהנגינה שלה עושה לי כל כך הרבה שמחה בלב היא על הפיי רול שלי כבר כמה חודשים. אני אף פעם לא מבקשת ממנה שיר, גם לא יודעת איך קוראים לה ומאיפה היא באה. אבל היא תמיד שם בשבילי, בדרך לשוק הכרמל וממנו.

בשישי האחרון שיניתי משהו ביחסים שלנו. שלי ושל הגברת עם האקורדיאון. העברתי הילוך.

'תארוז לי עוד אחד' אני מבקשת מניסים המשופם. לניסים המשופם יש את הבורקס הכי טעים בתל אביב, או לפחות כזה שעומד שכם אל שכם עם הבורקס של לוינסקי, רק שהוא גם נחמד ותמיד שמח לראות אותי כשאני באה. ניסים הוא גבר-גבר, יש לו שפם וכרס ואני כנראה הרוסה על השילוב הזה מאז פגשתי את אבו רמאדן וחשבתי שזה האיש הכי יפה בעולם. אם ובה, אבו-ראמדן הוא הכי יפה, ניסים מהבורקס הוא סגנית מלכת היופי.

'תעשי לי טובה, אל תצלמי אותי' ניסים מבקש יפה ואני ישר מסכימה. 'תצלמי את הבורקס אם את רוצה, וגם תטעמי את זה' ניסים מושיט לי מאפה פסטה כדי שלא יהיו לי שאלות ובקשות נוספות. 'זה בולגרי! נכון?' אני מתלהבת ומעליבה את ניסים הטורקי.

'מה קרה לך? אלה הכל לקחו מאיתנו, גם האוסטרים. האוכל הכי טעים זה של הטורקים!' ניסים מנופף בסכין איתו הוא חותך את הבורקס. 'טוב, טוב, ניסים. זה בכל זאת טעים' אני מפייסת אותו.

' קוראים לזה מקרון רינדו' מתערב בנו 'מקרוני רטוב'. אני מחליטה לא לשאול את ניסים אם גם את המקרונים גנבו האיטלקים בחוצפתם לטורקים. די עם השאלות, העיקר שהכי טעים פה בעולם.

הבורקס הטורקי הוא  קן תשוקותי הנדחות והנדחות פחות. אני והבורקס במילוי בולגרית יוצאים קבוע, עד שאני מגיעה ל"ככר מירי אלוני" אני מחסלת חצי ממנו. בקרטון מונחים ביצה קשה, מללפונים חמוצים משגעים תוצרת בית ועגבניות שרי, גם כשהן ביוקר. תמיד מציעים לי לקחת בורקס עם גבינה ופלפל או  עם חצילים או תפוחי אדמה. ואני תמיד מנענעת בראש לשלילה וגם מוסיפה ש'אני לא מבינה את הקטע של בורקס תפוחי אדמה. בשביל מה תפוחי אדמה צריכים בצק?' וניסים מושך בכתפיו קבוע ושואל אם אני רוצה גם משהו לקינוח.

לפעמים אני לוקחת מלבי ובדרך כלל, אני לוקחת סטולץ', אורז מבושל בחלב עם קנמון ופירות יבשים. יש לקינוח הזה טעם רחוק שאני אפילו לא יודעת מאיפה אני זוכרת אותו. אולי מגלגול אחר.

הבורקס עולה 20 ש"ח, עם הביצה והלהקה המלווה של החמוצים והעגבניות.

'תגיד אם אני אשה עצלנית, שלא בא לה לרדד בצק עלים בחום הזה, אבל גם לא רוצה לקנות בורקס בסופר, יש מצב שתכין לי בורקס לשבועות ואני אאפה אותו בבית?' אני מתחנחנת לניסים כמיטב יכולתי. ניסים מצביע על מקרר מלא במגשי בורקס קפואים ובתנועה שלו אני מבינה שאני לא בת יחידה. '25 שקל לקילו' ניסים אומר 'תאמיני לי, אין בשביל מה ללכלך את המטבח' ואני מאמינה לו וקונה ישר שני מגשים. שיהיה.

ככה צעדתי לי מהחנות של ניסים אל עבר נגנית האקורדיאון הפרחונית. בנרתיק האקורדיאון הריק שנח לרגליה, שמתי את תרומתי הצנועה לרחוב אלנבי תרבותי יותר, ועל עגלת הקניות הפרחונית הנחתי בורקס חמים מניסים הטורקי. 'זה בשבילך, גברת, אל תפסיקי לנגן. שבת שלום!' אמרתי והלכתי. שמחה.

עוד מעט שבועות. נזכרתי בדרך. הפעם אני לא צריכה לרדד כלום, אבל יהיו שירים ואקורדיאון ולולו ומיקו ובטח בורקסים של אמא שלי ושני מגשים במקפיא למקרה ש…

'בשבועות נפתחים שערי שמיים' אמרה לי פעם סבתא מנשקוב השכנה 'ככה זה גם בפסח ובראש השנה. אלוהים פותח חלום לבקשות. אז תבואי מוכנה לשבועות. שאלוהים לא מחכה לאף אחד. שתהיי בדיוק במדוייקות של הבקשה שתקבלי מה שאת רוצה'. שבועות טוב וטעים לכולכם, שתבקשו בדיוק, שמעתם?
,center>

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: Featuredהרהוריםנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אורון:

    מקסים כרגיל….

  2. מאת נועם:

    נעשה ונשמע

  3. מאת niri:

    האם את מכירה את הבורקס משוק רמלה?
    בכלל שוק רמלה הוא מקום שהיית אוהבת לפי מה שהספקתי להכיר דרך הכתיבה….
    היום נתראה בתערוכת מבשלים ונחבר מציאות למילים.

  4. מאת עוד יעל אחת:

    נעמה, את צריכה לשמוע פעם את נגן המפוחית מצומת קפלן/מנחם בגין.
    הוא אפילו מתאים את המנגינות לחגים.
    וגם – אולי הסוטלץ' מזכיר לך Rice Pudding
    מגלגול קודם?
    חג שמח לך.

  5. מאת קוקוריקו:

    גם לקרייתים שבין הקוראים יש בורקס מדהים בקריית ביאליק באיזור התעשייה של צור שלום. כוך קטן ובו גרוזיני גדול מכין בורקס מדהים וגרוזינית קטנה מוכרת אותו בזיל הזול. כמה מטרים מהסופר מרקט "אושר עד" על הכביש הראשי (שדרות חן)

  6. מאת חיה:

    בואו לנסות את הבורקס של קונדיטוריית עזרא ששון בישוב מעוז ציון ליד מבשרת ירושלים ותבינו מה זה טעם החיים….

  7. מאת ועוד...:

    אפשר גם להרחיק עד יפו לאחים ליאון אן לאבו שאדי

  8. מאת Ester:

    הסיפור שלך על מורנו, שהיה תמיד מפחיד בעיניי אבל היום אני מבינה שזה אדם עם נשמה טובה, ועל המקהלה ואמא שלך הנפלאה שלימדה אותנו שירים שעד היום לא שכחתי את המילים שלהם. תענוג צרוף!
    והסיפור על הבורקס עושה לי חשק להיכנס לאוטו ולנסוע עכשיו לטעום אותו. ינוסה בהקדם.
    תודה.

השארת תגובה