רפובליקת ארוחות הבוקר של רונימוטי

'ראיתי את זה וישר כתבתי בפנקס השחור שלי. אנשים חושבים שרק דברים רעים נכתבים בפנקס השחור, אבל אני כותבת בו רגעים. זה פנקס של רגעים. נגיד, אני יכולה לכתוב שם רשימת קניות או רשימת משימות ולצד רשימות המעשיות הללו אני כותבת על קולולו ההומלסית' אני מספרת לשף.

'אני זוכר את הפנקס השחור שלך וגם את כתב היד שלך. הוא עכבישי…' אומר השף. 'גם אהובתי כמוך. רואה קודם כל את כל עוולות העולם ואני אומר לה שחבל על הנפש שלה, אבל היא ממשיכה להיות רנטגן של כאבים ומצוקות' השף מצטער באמת ומאחורי המשקפיים רואים שהמבט שלו עצוב.

'אין הומלס שאני מפספסת. השכנה שלי אומרת שהם יוצאים לרחובות כשמגיע הקיץ. מאיפה הם יוצאים? יש להם בית? אז הם לא הומלסים, הם ברל'ה. אבל בזמן האחרון אני פחות פוחדת מהם. זאת אומרת אני לא פוחדת מהם באמת' אני מדייקת ושמה לב שהשף עדיין מקשיב וזה נעים לי. 'אני מאמנת את עצמי לראות את הטוב. מצבים יומיומיים, כמו שלי ושלך…'.

'אולי את צריכה להניח זה לצד זה כאבים ושמחות. פצע לצד פרח. כאב לצד חיוך' זו הצעת ההגשה של השף לחיים נורמלים, אם אפשר לקרא למשהו או למישהו מאיתנו נורמלי. 'רק כך תצליח לצלוח את העיר הזו' הוא מגיש לי את התובנה שלו לגבי. אני מחליטה לאמץ. כמאמר רחל המשוררת: פצע וצורי, נחת ודווי.

דברים שסיפרתי לשף, רגעים שכתבתי בפנקס השחור.

סיפור של בוקר – דבר דבור על אופניו.

לפני יומיים ראיתי את ״צרעת״ רוכב על אופניים ירוקים של העיריה וחוצה את קינג ג׳ורג׳ בדהרה. ״צרעת״ הוא הומלס שעובד קבוע ברמזור של הסנטר. מדי יום הוא חושף את רגליו הפצועות לראווה. ענת אומרת שהוא גרטה גרבו בעצם מרלן דיטריך, אנחנו לא סגורות על זו שהצטיינה ברגליה במיוחד. ״צרעת״ נראה חיוני כאילו הוא עובד במשהו ממש חשוב וממהר להחתים כרטיס. ביד היתה לו לחמניה ארוכה והוא דהר במורד רחוב קינג ג'ורג' וצילצל בפעמון. ״צרעת״ פתאום נראה לי קצת חמוד, כמעט מותק. הוא בטח היה ילד מתוק שאמא שלו גזרה לו את השיער הבלונדיני בצורת פטריה ושלחה אותו לבית ספר עם תפוח. לרגע ״צרעת״ נראה פרי אהבה ולא ההומלס הכי מפחיד בעיר שיושב ברמזור ומראה לכולם את הכאבים שלו.

ענת קוראת ל"צרעת" – צורי. ענת אמא ויש לה חמלה אוטומטית, מגעיל אותה לקרא לצורי צרעת. כשסיפרתי לה שראיתי את צורי דוהר על אופניו ראיתי שגם היא שמחה. ענת לא פוחדת מהומלסים ואין לה בעיה ללכת ברחוב בלילה לבדה, אפילו בתוך שוק הכרמל. לבד. יש לה מן בטחון עצמי כזה שמגן עליה. אם פתאום בה אליה פחד היא ישר נושכת אותו או אומרת לו קישטה. פחד מריח את הפחדנים והוא בא אליהם כמו כלב רחוב, חושף שיניים וגורר אותם בפיו על הכביש. אני יודעת, אני פחדנית. עדיין.

אחרי שראיתי את צורי דוהר על אופני העיריה, ראיתי אותו גם קונה גלידה ושותה קולה. שימח אותי לדעת שצורי יכול לפנק את עצמו לפעמים והפסקתי לעשות עיקוף שלם כשאני רואה אותו עובד. לא, אני לא מסתכלת לו על הרגליים וגם לא בעיניים שמוצלות במצחיה, אבל הנחתי לידו חצי מנה פלאפל שקניתי לעצמי אצל סעדיה הדוקטורה. עטופה וחמימה, כזו שהג'ינס שלי לא צריך. אני עדיין לא מסוגלת להסתכל בצורי ולהישיר אליו מבט, וזה לא בגללו, זה בגללי. אני כנראה רואה בו אותי או את הפחד הגדול ביותר שלי. להיות אשה בלי קירות.

גם ארוחת הבוקר של רונימוטי היא אם-אמם של כל הדברים הדבורים על אופניהם, בדיוק כמו שצריכה להיות ארוחת בוקר (של בית מדיצ'י) או במילים אחרות, אחת מארוחות הבוקר הטובות ביותר שאכלתי, ואכלתי.

עכשיו הוסיפו לזו שאכלתי כל כך הרבה פעמים תוספות וכיוונים כשאהבתי. אפשר לשחק "ים-יבשה" ולהזמין צלחת נקניקים וגבינות מן היבשה או צלחת דגים עם אנשובי, מטיאס, סרדינים וסלמון מן הים. אפשר גם וגם. יש שם פרנץ' טוסט בריושי מופלא שלא קוראים לו פרנץ' טוסט כי הרפובליקה איטלקית ולא צרפתית, אבל למי אכפת איך קוראים לו. החשוב שהוא עשוי מבריוש ויש לידו ריבת תות וקרם פרש של יעקובס. זה החשוב. בואו נתרכז.

רפובליקת ארוחות הבוקר של רונימוטי היא מעוז השבתות שלי. לפעמים נדמה שהעיר הלבנה קמה בבוקר שבת ולקחה ריטלין. הרחוב ההומה באמצע השבוע שקט כל כך, ויש בו אבות ואמהות סבלניים וילדים נחמדים, כי רק התחילה השבת ובפלייליסט המשפחתי מושמעות רק מילים של אהבה ואין זכר ל'אמא תקני לי"' או 'חיים, הילדה מטיילת באמצע הכביש'.

לחיי השבתות הבאות, לחיי החידושים ולחיי כל הדברים הדבורים על אופניהם.

הרשומה הזו מוקדשת לשלושה. ענת וצורי, שלימדו אותי שפחד פי מיליון יותר מפחיד מאומץ, כל אחד בדרכו. ולשף שהקשיב באמת וגרם לי לכתוב תוך כדי שיחה במחשבה. נו שף, ראית איך "צלחתתי" את החיים? תענוג מול קושי, פצע מול צורי?

פינת ה"מה שחשוב באמת":

ארוחות הבוקר המגוונות מוגשות ברונימוטי מזא"ה 5 תל אביב, מדי יום והן מתחדשות, משתנות והדבר היחיד שנשאר קבוע זו האיכות.

ונסיימה בזמר. של רחל ונעמי שמר.

בֹּקֶר וָעֶרֶב לְךָ וְעָלֶיךָ,

לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי:

סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,

פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימקומות שאהבנונעמה פלדפוסטים אהוביםתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שיר:

    ארוחות הבוקר שם הם רק בסופי שבוע או גם באמצע השבוע?

  2. מאת תנשמת:

    שאלת נשמה טובה..

    מאיפה לצרעת יש כסף לאופניים ירוקות של העירייה?

    האם יש לו כרטיס אשראי? יש מצב שהוא יותר עשיר מכולנו…

  3. מאת אתי:

    אחחח…חבל שרונימוטי עברו מרמת החיל למרכז תל אביב. מי שמגיע מחוץ לעיר, איפה ימצא חניה? לא כולם רוכבים על אופניים, אתם יודעים…וגם אם כן אופניים, להגיע אחרי רכיבת אופניים בחום הקיץ הנוראי ולחותו הדביקה למקום ממוזג – ישר חוטפים דלקת ריאות. שלא לדבר על איך בדיוק נעים להיכנס לבית-אוכל מיוזעים ודביקים…בקיצור, אנחנו הלא-תלאביבים מיצרים מאוד על המעבר. חסרות לנו ארוחות הבוקר, ועוד איך!

  4. מאת עדי:

    הבוקר דה לה רפובליקה זו מנה זוגית ?
    הכל נשמע טעים ומפהק

  5. מאת עדי:

    אסקוזה – טעים ומפנק ….

השארת תגובה