עוף טוב הכל טוב – חגיגה ב'אלבה' וקינוח עם מעוף

לפני שמתחילים – לאחר הריקושטים מהפוסט הראשון, החלטתי שבמידה והרשומות הבאות שלי יכללו שפה שאינה נאותה אני אזהיר אתכם מראש. בפוסט הזה מופיעות פעם אחת המילה "תחת", ופעם אחת המילה "קפיטליסטי". האמיצים שביניכם מוזמנים להמשיך ולקרוא (על אחריותכם בלבד).

ועכשיו לעניין. כשמסעדן ותיק ומבוסס פותח מסעדה חדשה, תמיד מעניין אותי לבדוק אם יש כאן, מעבר ליצר הקפיטליסטי, גם רצון לבשר בשורה קולינרית חדשה ומעניינת. בדרך כלל נכונות לי אכזבות. כשג'ו מרסיאנו, הבעלים של הקנטינה, פתח את 'אלבה', לא ציפיתי לגדולות ולנצורות. הקנטינה היא בעיניי מסעדה בינונית שעלתה לגדולה בעיקר בזכות שילוב של מיקום מעולה ושל מערכת משומנת של יחסי ציבור, המתוחזקת על ידי חבריו רבי ההשפעה של הבעלים. באיזשהו שלב גם הגיעה האפיזודה הנ"ל. שפחות או יותר חתמה את מערכת היחסים של הקנטינה ושלי. ובכל זאת – מקום חדש ומדובר בעיר, מיקום מעניין שלא ממש ידעתי מה לחשוב עליו. הלכנו לבדוק.

במקרה עשיתי באותו היום קצת סדר במקררי היין ופגשתי בקבוק מרלו 2004 של 'פלאם', מהסדרה הגבוהה שלהם. לקחנו הבקבוק ויצאנו לדרך.

"היי! הבאנו בקבוק, אפשר לפתוח אותו בבקשה?"

"בוודאי! יש לנו דמי חליצה של חמישים(!) שקלים"

זה לא התחיל טוב. קחו ארבעים שקל כמו רוב המסעדות בעיר ותנו לנו להתחיל את הארוחה באוירה נייטראלית. חמישים שקלים זה לא רק מעצבן, אלא גם מעיד בעיניי על חשיבה קלוקלת. הרי בנאדם שמביא יין למסעדה בדרך כלל אוסף יין ובדרך כלל אוהב אוכל – בדיוק סוג הקהל שאתם לא רוצים לעצבן על ההתחלה, ובטח שלא בשביל שני אחוז מהמחיר שהוא הולך לשלם על הארוחה שלו.

הינהנו בחוסר חשק. כבר הבאנו, אז שיפתחו. לא נעשה פרינציפ.

עיצוב - 'אלבה' היא מסעדה יפה עם חלל נעים שמפצה על גודל די זערורי באמצעות תקרות גבוהות ומדפים עמוסי כל טוב. נראה לי שניסו לשדר שם משהו פריזאי, אבל לי היא דווקא מזכירה את ניו יורק. קשה להתעלם מהעובדה שהסועדים יושבים למעשה באמצע רחוב אבן גבירול ההומה, וכל מה שמפריד בינם לבין העוברים והשבים הוא קיר זכוכית עצום.

לנו זה לא הפריע, בין השאר מפני שבאנו בעשר בערב, אבל אני לא יודע אם הייתי נהנה לשבת שם בצהריים ולגלות שכל עובר אורח מזדמן נמצא בפוזיציה נוחה לחוות דעה על מידת העשייה של ההמבורגר שלי. אני גם מקווה שהתקינו שם מזגן ראוי, כי יש להניח שביולי-אוגוסט הקיר הזה יהפוך את המסעדה לחמאם טורקי, והיחסים עם טורקיה לא בשיאם כידוע.

התיישבנו על הבר הכיפי והשקפנו בהנאה לתוך המטבח הפתוח הלבן והמצוחצח שמולנו. בשלב הזה התחלתי לחשוד שהגענו למקום רציני. מי שבילה קצת במטבחים מבין אילו סטנדרטים של סדר וניקיון שף ובעלים צריכים לאמץ בכדי לפתוח את הקישקעס של העסק שלהם לעיני הסועדים. למי שלא השתכנע – ממליץ בחום על ספרו של ג'ורג' אורוול "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". אחרי שני פרקים אתם תבינו מצוין איך נראה מבפנים מטבח של מסעדה במלון חמישה כוכבים בערים הנ"ל (רמז – כמו התחת שלי, רק עם יותר שערות).

יין - את הבקבוק פתח לנו בחור נחמד ודובר אנגלית במבטא צרפתי בשם ליונל. מסתבר שבאלבה ייבאו סומלייה במיוחד בכדי שיטפל בתחום היין במסעדה. קשקשנו קצת, חלצנו הפקק וטעמנו ביחד. למרות החיבה הכללית שלי ליקב הזה, ממש לא התלהבתי מהיין. הוא דווקא השתמר מאוד יפה מבחינת מבנה וצבע וממש לא הרגיש אחרי השיא, אבל פשוט לא היה טעים במיוחד – בעיה שמשום מה התקשיתי להתעלם ממנה. היו לו קצת טעמים "ירוקים", יעני של דשא. לאנשים שיין הוא לא כוס התה שלהם זה כנראה נשמע כמו קשקוש, אבל זו תופעה מוכרת שייננים מנסים להימנע ממנה. במקרה הזה לא כל כך הלך להם.

ליונל הסניף את הכוס שלו בסטייל כמו שרק סומלייה צרפתי יכול.

    "..Well, it's a merlot" הוא ציין בנימוס. הרי אני זה שהביא את היין, והוא לא יבייש אותי.

    "Certainly. A rather crappy one if you ask me" התעקשתי להתבייש קצת בכל זאת. הרי אני זה שהביא את היין.

הוא חייך והסביר לי שהוא דווקא אוהב את היקב, אבל לא מביא את היינות שלו לאלבה מכיוון שהקו המנחה היה לבנות תפריט המבוסס על דברים שאנשים פחות מכירים. עיון בתפריט היין שהוא בנה מראה הרבה טאץ', אומץ ויצירתיות. הדגש הוא לא על תפריט בסגנון "הרי לכם, יש לנו יינות בעשרים אלף שקל שאף אחד לא מזמין ולכן אנחנו מסעדה רצינית". להיפך – התפריט מורכב מיינות יחסית פשוטים, מעניינים ומתומחרים הוגן. לא תמצאו כאן שוב את הגוורץ של בנימינה ואת הקברנה-מרלו-שיראז של יתיר, אלא תפריט שעושה חשק לנסות משהו חדש. אהבנו את הגישה.

שירות -  הברמנית ניגשה אלינו עם תפריטים, חיוך והסבר קצר אודות 'אלבה' והקטע שלה. בקצרה, אלבה מקבלת חלק גדול מחומרי הגלם שלה מבחור בשם תומר צוק – בעליה של חווה אורגנית איפשהו בהרי ירושלים. התומר הזה הוא כנראה פרעסר רציני, והוא מגדל טלאים, עשבי תיבול וירקות, עושה שמן זית וגבינות ועוד שלל דברים טובים שהוא משגר תל-אביבה הישר אל המטבח של 'אלבה'. לאט לאט גלשנו לשיחה על התפריט. שירתו אותנו ברמנית בשם הילה ובחור בשם גיל, שהיו פשוט נפלאים! הוזהרנו במלוא הכנות לגבי מה שטעים יותר ומה שפחות, אילו מנות נדיבות ואילו קטנות, וכל שאלה נענתה ברמת מקצועיות שבעל המסעדה בעצמו לא היה מתבייש בה. באלבה מדברים על אוכל בעיניים בורקות והכל מוסבר ברהיטות, בפשטות ובנועם. כיף גדול לראות את זה.

מהר מאוד הברמניות הוציאו בקבוק של עראק בלי לייבל שנקרא בפיהן 'עראק מחתרתי' והתחלנו להעיף איתן צ'ייסרים במרץ. כשציינתי שהעראק פגז, הילה ענתה לי שהוא "טוב גם בבוקר". הדימוי העצמי שלי כגבר, שגם ככה נרמס לאורך השנים לכדי עיסה דביקה וחסרת צורה, ספג חבטה נוספת כשהבנתי שהציפלונה הזו כנראה מעפילה עליי ביכולת השתייה שלה. רגע של הקלה הגיע מייד, כשהיא תיקנה והסבירה שהיא בסך הכל התכוונה לכך שהעראק "טוב בבוקר" במובן זה שהוא לא גורם לחמרמורת בבוקר שאחרי. בבוקר עצמו היא לא שותה עראק, חס וחלילה, אלא מכינה לעצמה לואו בול עם אבסולוט פפר, בייליז וחלב. הנהנתי וחזרתי להתכווץ בפינה ולהרגיש כמו שירלי טמפל. תכלס – כבוד לשבת ולשתות על הבר של בחורה כזו.

אוכל - פצחנו בשלוש ראשונות בכדי לבדוק את המצב:

ברוסקטה קלמארי והדרים, פסטו עלי חרדל, עגבניות וסליקורניה (45 ש"ח) – סליקורניה, כך למדנו, הוא סוג של אספרגוס ימי קטנטן, והוא אחת מצורות החיים היחידות שגדלות בים המלח. הסבירו לנו גם שאת המליחות של המנה מקבלים ממלח ים "שמגורד מקשקשים של לוקוס".

"פחחח", חשבתי לעצמי, ולפי הבעיטה שחטפתי מתחת לשולחן כנראה שגם סיננתי את זה בקול רם.. החלטנו להזמין למרות האנטגוניזם הקל שהמרכיבים המפונפנים עוררו בנו, וחשבתי לעצמי שאם זה לא יהיה סוף הדרך אני קוטל את המנה בעוון יומרנות. שתי הברוסקטות שהונחו על הצלחת נראו מפתות, ואחרי ביס אחד הרגשתי כאילו השף יאיר יוספי שלף כפפת גומי לבנה מהכיס והחטיף לי עם הצד המעליב. הברקה. טעמים עדינים של ים מלוח, פירות הדר ומשהו דמוי חזרת משתלבים לכדי מכלול רענן, קיצי ומאוד מפתיע. כל ניסיון לנגוס בעסק הזה בלי לטנף את עצמנו עלה בתוהו (בגלל פרוסות הלחם הגדולות והגדושות), אבל בהחלט מנה נדיבה, מיוחדת וכיפית.

קלמארי בפלאנצ'ה, עגבניות חיות, בזיליקום תאילנדי ופלפל טוגראשי (47 ש"ח) – קיבלנו בדיוק את מה שהזמנו. שום דבר כאן לא מרגש יתר על המידה מבחינת עושר הטעמים, אבל מאוד מורגש שהגלם והעשייה מתוקתקים. העגבניות נבחרו אחת אחת והקלמארי הטרי נצרב למידה מושלמת. סך הכל אחלה, אבל אם באתם להבין את אלבה ואת ההייפ שסביבה – לא זו המנה להזמין. אם, לעומת זאת, אתם מזמינים לשולחן גדול והמנה היא אחת מיני רבות – אז בכיף.

בורקס של מנגולד וגבינת 'המאירי' (39 ש"ח) – אחת ממנות הבר היותר טובות שנתקלתי בהן לאחרונה. למרות שהוא לא מתוק חלילה, הבורקס שהם עושים הרבה יותר מזכיר קרואסון (כי הוא עשוי על בסיס חמאה ולא מרגרינה). הצלחת הלוהטת כללה מלית של מנגולד וגבינת 'המאירי', ומעליה התנוסס חלמון ביצה שלם שהוגש כשהוא על סף ביקוע. בצד הונחו שני חצאי בורקסון ריקים אותם נדרש הסועד למלא בעצמו. מנה עם קטע, כיפית להתעסקות ומאוד טעימה.

עוד קצת עראק וזרמנו הלאה לעיקריות:

כתף טלה ממולאת טלה, על עלים ויוגורט טלאים (83 ש"ח) – למי שהשם גורם לו לפנטז על פרזנטציה מהודרת חשוב להבהיר – כלום פה לא ממולא בכלום. מדובר במחבת ברזל קטנה ובתוכה מעין שווארמה מטלה. היוגורט לא מורגש במיוחד, אבל למעלה מפוזרים פיסטוקים מקורמלים שעושים שמח. הטעמים עדינים ואין כאן "ריח של כבש" שמפריעה להרבה אנשים, אז אם גם אתם שייכים למחנה שהחליט בגיל עשר שהוא לא אוהב כבש ומאז לא ניסה לאתגר את ההנחה הזו – נסו את המנה המעולה הזו ותופתעו. לא נגעתי במקבץ העלים שהוגש בצד, שתפקידו, כך הסבירו לנו, לרענן קצת את החיך מכל השומן הנהדר הזה. כקו מנחה, אני לא נוהג לאכול את האוכל של האוכל שלי, ולכן החלטתי שעראק זו בחירה יותר ראויה לצורך ריענון החיך (וכך היה).

פרנצ'בורגר מאונטריב קצוץ עם אגוזים, קטשופ פטריות ופלפל, איולי תפוח ירוק (73 ש"ח) – ההמבורגר של אלבה נשמע לנו מעניין, בעיקר מפני שהוא עשוי מאונטריב (החלק התחתון של הצוואר, קצת למעלה מהאנטרקוט). מאוד קיוויתי למצוא וריאציה מעניינת על מנת ההמבורגר הטובה והמשעממת שמוגשת כמעט בכל מסעדה תל אביבית ראויה. גם התמחור בהחלט תרם להעלאת רף הציפיות, שלצערי לא לגמרי התממשו.

ההמבורגר של אלבה טעים מאוד אבל לא גדול במיוחד (להערכתי באיזור ה-220 גרם), איולי התפוח המסקרן לא מספיק מורגש, וככלל לא מצאתי סיבה משכנעת לסטייה המשמעותית מהנורמה התמחורית המקובלת בעיר (50-60 ש"ח להמבורגר משובח). אם שמתם לכם למטרה לדפוק המבורגר על הבר – המשיכו במעלה אבן גבירול עד לכיכר רבין הפסטוראלית, המתינו לשולחן בבראסרי ובצעו את זממכם. לאלבה באים בשביל דברים אחרים.

באמצע הגיעו הפתעות. הראשונה הגיעה בדמות כוסות שוט מלאות מרק צונן של מנגולד. יצירתי, אבל לא אהבנו כל כך. ההפתעה השנייה הגיעה בדמות תמרים מטוגנים וממולאים בכבש. אני לא חסיד גדול של תמרים אבל איזו חגיגה של (לא פחות) – פריך ונימוח, מתוק ומלוח! מבריק, מפתיע וטעים בטירוף.

קינוח:

מוס שוקושוקו, מרנג קקאו (37 ש"ח) – כוס גדולה מפוצצת במוס דחוס ולא מתוק מדי, שניכר שנעשה משוקולד מריר וטוב. מרנג הקקאו שלמעלה חביב מאוד ולא נוטה למתיקות יתר כמו רוב המרנגים. לא בשורה קולינרית מרטיטה אבל בהחלט שווה וממלא בהצלחה את הצורך במתוק שאחרי האוכל.

שבעים וטובי לב, התכוננו להזמין חשבון, אלא שלפתע הבחנתי בשובל של ריח מעניין שהחל מתפשט במסעדה. מבט זריז מסביב גילה איזשהו פגר של משהו ממשפחת הציפוריים שנישא בשלמותו בידי אחד המלצרים. "מה זה?!" התעניינו. הסבירו לנו שזוהי מנה זוגית בשם "עוף 48 שעות", שזכה לשמו מכיוון שתהליך ההכנה שלו אורך ארבעים ושמונה שעות תמימות במהלכן הוא נטבל מיליון פעם במי קרח, מושרה לילה שלם במי מלח, נאפה 13 שעות ב-61 מעלות (ברצינות!) ולפני ההגשה נצרב בשמן עמוק.

חככתי בדעתי למשך ארבעים ושמונה מאיות השניה, שלחתי את היד לכוס המים שמולי ושטפתי את שאריות מוס השוקולד. הייתי קצת.. אהמ.. בגילופין, ולכן הניסיון שלי להזמין את המנה באורח המקובל בין בני אדם התמצה לכדי איזשהו מלמול בסגנון "תעיפי את זה לפה".

כשהבנתי לפתע מה עשיתי, החלו מקוננים בי ספקות בדבר היכולת שלנו להתגבר כרגע על עוף שלם. לכן החלטנו להתחזק בעוד שני סיבובים של עראק מחתרתי, ופתאום שמנו לב שהיין שלנו אזל. דיון קצר הביא אלינו את הקברנה פרנק של דומיין גיברטו מעמק הלואר, שנת 2010 (165 ש"ח לבקבוק, 45 ש"ח לכוס). לא המון יינות עשויים ממאה אחוז קברנה פרנק. הענב הזה נחשב לבעייתי מכל מיני סיבות שלא יפורטו כאן כרגע, אבל אני אישית די מאוהב בו לאחרונה. היין היה חמוד לגמרי, החליק יפה למרות הגיל הצעיר, והזמין משחק אסוסיאציות שהעלה בעיקר אוכמניות ופלפל שחור. שווה טעימה.

עוף "48 שעות" (137 ש"ח למנה זוגית) – כמעט ולא תראו אותי מזמין עוף במסעדה. בראייתי, אין לתרנגולת זכות קיום על השולחן שלי למעט במקרים חריגים. וכפי שחשדתי – זה היה מקרה חריג. העוף הזה הגיע בשלמותו, מריח כמו חלום ויכלתי לשמוע את הקריספיות שלו בפה שלי עוד לפני שנגעתי בו. המאורסת ההורסת הייתה הראשונה לבצוע ממנו פולקע ולהכריז "אם עוף – אז ככה". חטפתי לה את הפולקע מהיד, דפקתי ביס ומה אני אומר לכם.. לא נותר לי אלא לצטט את המשורר הלאומי קובי פרץ באומרו – "וואי וואי וואי". בעיקרון זה פשוט עוף. אבל בכזה עור פריך ובכזה בשר עסיסי אני לא זוכר מתי נתקלתי, והטעם גן עדן. אם לא הייתי יודע שזו תרנגולת הייתי חושב שהגישו לי נשר מהשמורה בגמלא.. פשוט ציפור מלכותית!

על כנפיה הפריכות של הציפור הזו נישאנו מאלבה מתנדנדים, לצלילי שבחיהם של המלצרים שהגדירו את העובדה שאנחנו עדיין עומדים על הרגליים כנס רפואי.

בשורה התחתונה – מאוד מאוד נהנינו. השף יאיר יוספי מגיש באלבה אוכל טעים להפליא, עדין וחכם, שעשוי מחומרי גלם מעולים שנבחרים בקפידה ומטופלים ביד אמן. האוכל הזה מוגש ומוצג על ידי צוות צעיר ומקצועי שאוהב את מקום העבודה שלו, גאה בתוצרים של השף שלו ויודע לדבר בגובה העיניים בלי להיכנס לנאומים ולפלצנויות מיותרות. גם לבחור אנשים כאלה זו חכמה לא קטנה. זה לא מקום לארוחת שבת צהריים משפחתית וגם לא לארוחת sharing לארבעה זוגות. אבל בשביל זוג שבא להתפנק או לחילופין בשביל שניים-שלושה חבר'ה שרוצים להעיף שתי ראשונות על הבר עם כוס יין וצ'ייסרים – מקום טיל.

בסולם של י' – שמונה וחצי. זה רק הפוסט השני ואתם עוד לא מבינים לגמרי איך הראש שלי עובד – אבל זה גבוה מאוד.

~~~

מי אתה, רועי אברמוביץ' ומאיפה נפלת עלינו?

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredמסעדותמסעדות חדשותרועי אברמוביץ'תל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת anin:

    משובח!!!

  2. מאת יריב:

    יופי יופי – מעניין, צבעוני, מעורר רצון לחוות וגם אינפורמטיבי. ישר כח.

    אגב, שווה לתת למישהו לקרוא קודם ולהגיה. יש פה ושם פיספוסי כתיב, אבל מה זה לעומת הציטוט האלמותי של המשורר הלאומי – "וואי וואי וואי". :)

  3. מאת תנשמת:

    ביקורת בסימן העולם שייך לצעירים.
    בכל זאת עשית לי חשק לרוץ למסעדה הזאת… העוף וכתף הטלה יפגשו אותי ואותו עוד השבוע!!!

  4. מאת עמרי אימבר:

    להגיד שאתה לא מבקר בקנטינה בגלל שהבעלים חרא ואז ללכת תמסעדה אחרת שלו זו קצת צביעות לא?
    הרי הבעלים אותו בעלים, המסעדה היא רק תפאורה אחרת והעובדה שהוא חרא לא השתנתה.

    • מאת שיר:

      אתה מכיר אותו שאתה מחליט שהוא חרא?
      לאנשים מותר לטעות… אנחנו לא בית משפט פה!!!
      טוב מאוד שהוא הלך וניסה את המסעדה החדשה, גם אתה היית רוצה שיתנו לך צ'אנס אחרי שנפלת.
      התגובה שלך מעידה יותר על איזה מן בן אדם אתה מאשר על איזה בן אדם בעל המסעדה.

      • מאת tamar:

        בדיוק מה שנכתב מעליי -

        לכל אחד מאיתנו מגיע לקום מנפילה ולקבל הזדמנות שנייה.

        שיר את בחורה חכמה.

  5. מאת מני:

    שמעתי על העוף הזה מחבר בעל טעם והבנה
    אחרי קריאת הכתבה אני מוכרח לנסות

  6. מאת תחיה שירן:

    …ומי המציא את הסלוגן "עוף טוב הכול טוב"? – אני, לפני שלושים שנה, עבור חברת עוף-טוב, כשעבדתי במשרד הוותיק "פרסום צח" (שאיננו עוד), שטיפל בין השאר בתיק מפעלי שאן.

    נהניתי מהכתבה, ויש לציין שמצאתי יותר שגיאות אצל הקורא שהעיר על פספוסי כתיב, מאשר בכתבה עצמה.

  7. מאת tamar:

    הצילומים הרסו אותי. אני רוצה קלמארי עכשיו!!!!!!!!!

  8. מאת דני מובשוביץ:

    ליונל מבין אמיתי ביין.
    הבאתי מהאוסף הפרטי BANDOL משנת 95 ששערתי שאיש בארץ לא מכיר.

    ליונל מכיר גם מכיר ואפילו טען (וצדק) שהיין עדיין בצעירותו.

    טעמנו ביחד וגם הוזמנו לטעום את הקברנה פרנק (ראוי ביותר) ונהנינו מאד מאוכל ביסטרו משודרג ומהאוירה הטובה.

    נחזור בקרוב.

    אחלה כתבה!!!

  9. מאת dan cohen:

    כתף = להתעלף.
    אלבה = אחת המסעדות המעניינות בעיר. שף מוכשר שעושה בית ספר גם לשפים כמו רושפלד ורפי כהן.

    רק הערה – המסעדה לא משתמשת במערך יחסי ציבור כפי שציינת בטעות. כשיש אוכל טוב ומושקע ואת הקשרים הנכונים לא צריך יחצנים.

  10. כתוב טוב ועושה חשק, שמח לשמוע שאתה לא נדיב מידיי עם הציונים שלך, אני בהחלט מבין ומחזק. ציון 9 ומעלה צריך להיות לארוחות ממש בלתי נשכחות

  11. מאת לירון:

    אדיר! נהנתי לקרוא :)

  12. מאת חיים:

    היינו ארבעה ובקושי רב התגברנו על העוף היבשושי הזה שהוגש עם תוספת קטנה של סלט לארבעה אנשים.
    על כל השאר אני לא רוצה לדבר, ובייחוד לא על הפטריות השרופות שבמנה הראשונה שלי.

  13. מאת עברית שפה יפה:

    מקוננות – בוכות על המת.
    מקננות – מחשבות, ציפורים….

    אוקיי????

השארת תגובה