חיים בפיתה – אביב משה vs איל שני

י', חבר מאוד קרוב שלי, הוא גאון מאובחן עם IQ באזור ה-160. חוץ מזה, הוא גם מטורף וסובל מכל הפרעת קשב אפשרית שהמדע מכיר, וגם מכאלה שעוד לא ניתן להן שם רשמי. לאורך השנים, י' פיתח מתודה ייחודית לחוות את דעתו על מסעדות, אנשים, מסיבות, מיצגים אמנותיים, חתונות וכו'. הוא פשוט פולט החוצה מספר.

אם, למשל, אנחנו הולכים יחד ברחוב ונעצרים לשיחת חולין עם מישהי מוכרת שעברה מולנו, וכעבור חצי דקה ממשיכים בדרכנו, י' יקח לעצמו בין עשר לעשרים שניות של זמן עיבוד, ולבסוף יפלוט – "שבע וחצי". ה-'שבע וחצי' הוא ממוצע משוקלל של כל החוויה דרך הפריזמה שלו. הציצים, רמת האינטלקט, סגנון הלבוש, התחת, הגשר בשיניים, הפיפי שהיא עשתה במכנסיים בטיול של הצופים בכיתה ה' – הכל משוקלל דרך הפרוססור האימתני שיושב בגולגולת שלו ונפלט החוצה כמספר.

מאחר ואנשים אוהבים מספרים בבוטום ליין – החלטתי לאמץ את שיטת הדירוג הזו בביקורות שלי. הציון הסופי שיינתן למושאי הביקורת מבוסס על החוויה כמכלול, כלומר על חומרי הגלם, הביצוע, התמחור, השירות, האווירה, מידת הייחודיות, העיצוב וכו'.

אז אחרי ההסברון הזה, בואו נדבר דוגרי, יעני במספרים, על 'ירושלמית' של אביב משה. משה חבר לחבר'ה מבר ה'אוטו' במיזם קולינרי שתכליתו האחת והיחידה היא לרכב על הצלחתו המסחררת של מזנון הפיתות של הקולגה איל שני. אין לי שום דבר נגד זה, אלא שנראה שהירושלמית הזו לא בדיוק מבינה את התל-אביבים. וכשאתה פותח בדיזנגוף-ירמיהו, אתה צריך להבין מאוד לעומק מה תל-אביבים רוצים ואוהבים.

כמה מילים על המזנון של איל שני – הטוקבקיסטים המלעיזים טוחנים את המקום הזה על ימין ועל שמאל עם קשקושים בסגנון: "מה?! פיתה במיליון דולר?! מי הטמבל שאוכל שם?! רק תל-אביבים טפשים ופלצנים". קטני האמונה האלה לא ישנו את העובדה שהמקום עובד בן זונה. והוא עובד טוב כי הוא מקום מדהים שנותן אוכל מעולה בתמחור סביר ומספק חוויה מגניבה.

בסטנדרטים שלי, אם תמורת 70 ש"ח כולל שירות קיבלתי אחלה אווירה, שתיתי בירה קרירה במיוחד, יצאתי שבע והיה לי טעים רצח – עשיתי עסקה טובה. והמכלול הזה יותר רלוונטי בעיני מלהיטפל שוב ושוב לעובדה שפיתה אצל שמש או אצל ישראל עולה 25 שקלים ולא 38.

לפיכך, שמחתי לראות שאביב משה פותח מקום שאמור להיות דומה ל'מזנון' של שני מרחק יריקה מהבית שלי, כי אני מאוד אוהב את הרעיון של אוכל רחוב עם טוויסט של שף רציני, ואני גם מאוד אוהב את אביב משה. מסה בגילגולה הנוכחי היא מסעדה מצוינת בעיניי ואולי אני אפילו אפרגן לה באיזה פוסט בזמן הקרוב. לגבי 'ירושלמית' – החבר'ה שם מאוד רוצים להיות ה'מזנון' של איל שני וזה מאוד ניכר. לכן, החלטתי לאתגר אותם באמצעות השוואה ישירה. בואו נראה:

עיצוב - עשו אחלה עבודה. כחול וקרמיקה בסטייל קצת יווני וקצת ערבי, די הרבה מקום לשבת בחוץ ולשטוף את העיניים במתרחש באחת הפינות היותר שוקקות בעיר.. שאפו. יותר מגניב מ'המזנון' של שני. הבעיה היחידה היא שברגע שאתה מזמין והולך לשולחן להמתין, אתה מאבד לחלוטין קשר עין (ואוזן) עם המתרחש בפנים. לחבר שאחראי על ההזמנות אין רמקול סטייל 'ארומה', ומאחר ולא רואים ולא שומעים אותו מאזור הישיבה בחוץ, הלקוחות נאלצים לקום אחת לשלוש דקות ולגשת פנימה בכדי לוודא שהאוכל שלהם לא עומד ומתקרר. אצל איל שני הרבה יותר קל להישאר בעניינים מאחר ומאזור הישיבה ניתן לראות ולשמוע בבירור מה הולך במטבח (מה שגם מוסיף לאווירה).

אווירה - בעייתית. אני לא יודע מי אחראי על השמת כוח האדם במסעדות של איל שני, אבל הוא כנראה גאון. גם ב'מזנון', גם ב'אברקסס' ואפילו ב'סלון' ה"יוקרתית" (והבעייתית) – השולטים בעניינים הם ערב-רב של היפסטרים מוזרים ומגניבים שעושים שמח חבל על הזמן.

הם עונים לטלפון מוזר, משרתים אותך מוזר, מבלבלים לך את המוח ובאופן כללי עושים את האווירה במקום. אצל אביב משה לעומת זאת, נתקלנו בגבר חביב שלוקח הזמנות תוך שהוא מנסה להבין עם עצמו האם הוא עומד לחטוף התקף חרדה עכשיו או אחר כך.

בפינה עומדים כמה חבר'ה סביב פלאנצ'ה בדממה והופכים קבבים בחרדת קודש. לא מגניב.

לגבי המוזיקה – גרוב ערבי/בלקני כמתבקש. נשמע כאילו מישהו שם מסתובב עם דיסק און קי שכבר חטף עגבת מרוב ביקורים במחשבים של 'אברקסס', 'דוד ויוסף', 'מחניודה' וכו'. במקומות הנ"ל זה עושה שמח, אבל כאן, לפחות בצהריים, זה עושה קצת פחות שמח. באיזשהו שלב אחת הלקוחות ביקשה להנמיך את המוזיקה – בקשה שנענתה בהינהונים של סולידריות מצד צוות העובדים ובהנמכה דראסטית של 80% בווליום.

עד עכשיו סבבה? אז אולי תמליצו?

~

המסביב - אצל איל שני, בר ה-יאללה-תעמיס הוא בהחלט ייחודי. הכל משדר איזשהו ניקיון ועושר קולינרי. ערמות של שמן זית שבתוכן שוחים חלפיניואים קצוצים דק דק, רסק עגבניות שתמיד יהיה מתוק וקרמי למרות שהוא לא מוסיף סוכר.. הטוויסט זועק מכל הכיוונים. אצל אביב משה לעומת זאת, הדבר הראשון שקופץ לראש זה "וואללה.. שווארמיה". זיתים נחמדים וחסרי מעוף, ערימה של טחינה (לא רעה), סחוג ביתי חסר כל ייחוד, עמבה, חמוצים של שווארמיה.. שום דבר שם לא מאותת שהגעת למקום יומרני שמאחוריו עומד שם גדול.

לקחו כאן את הפשטות צעד אחד יותר מדי. אם זה מה שהייתי מחפש, הייתי הולך ל'טורק לחמעג'ון' ביהודה הלוי פינת נחלת בנימין (ששם גם את משה וגם את שני בכיס הקטן בגזרת הפיתות). האלמנטים היחידים שאומרים 'אביב משה' הם מטבל הלימונים הכבושים (שמוגש גם ב'מסה' עם הלחם) שהוא באמת טעים למדי ומיוחד, ו-וודקה בזוקה חביבה שזכורה גם היא לטוב מ'מסה'.

הפשטות הדומיננטית וחסרת הסטייל שולטת גם בגזרת ההגשה. הגאונות הכלכלית מאחורי המודל של איל שני מבוססת על שני עקרונות ברזל: 1. אין פחת (החצוף הזה מוכר אפילו את הזנבות של הפיתות עם שוקולד השחר ובננות מקורמלות). 2. למעט הכלים לטחינה/רסק/חריף/קרם פרש אין כלים לשטוף.

בניגוד ל'מזנון' של שני, כאן אפשר גם בצלחת. רק חבל שהצלחות הן צלחות חד פעמיות מעאפנות. עם כל הכבוד למודל – כשאתה נותן לאנשים לאכול על נייר פרגמנט חום, אתה מייצר קטע. כשאתה נותן להם אוכל בצלחת קלקר חד פעמית מהזן הנחות – אתה סתם מבאס. אותו הדבר נכון גם לסכו"ם החד פעמי. אצל איל שני, על כל המינימליזם המופלץ שלו, כשאתה מבקש מזלג אתה מקבל מזלג. ב'ירושלמית' אתה מקבל חתיכת פלסטיק מבאסת עם שיניים מהסוג שנשבר לך בתוך האוכל.

התפריט - שקשוקה, קבב, מינוט סטייק, חריימה, קציצות, כבדים, מעורב ירושלמי.. רבאק, מה יהיה?!

הרושם שהתקבל אצלי הוא שלא נתנו למשה לעשות כאן את מה שהוא אוהב. תנו לי את הבקלאווה עגל שהוא מכין ב'מסה' – מנה אדירה שמביאה את כל הכישרון והיצירתיות שלו לידי ביטוי, וכל כך מתאימה למקום כזה. תנו לי איזו שליכטה של הפולנטה הרכה המעולה שלו על חתיכת נייר עם איזה שרץ למעלה.

למה לחקות את התפריט של שני אחד לאחד? ב'מזנון' של שני, הטאץ' הייחודי שלו משפריץ מכל פינה. ישנם שם הכרובית המדהימה שלו, המנה האלוהית שקרויה 'נתחים אינטימיים בפיתה' ומוגשת ב'אברקסס' על פוקאצ'ה, הבטטות האפויות במיליון מעלות שמקבלות קראסט פריך.. ב'ירושלמית' לעומת זאת – נאדה. שום טאץ' אישי.

אוכל - המאורסת ההורסת ואנוכי התלבטנו מה מזמינים. המנות היחידות שנראה היה שטומנות בחובן איזושהי הבטחה למקוריות היו החריימה והקציצות (של שושנה, אמא של אביב). הצצה קלה בסיר של החריימה הורידה אותי מהעניין.. כמות השמן שהייתה בסיר הזה לא נראתה הגיונית אפילו לי, ונתחי הדג לא נראו סימפטיים. בשורה התחתונה לא טעמנו – יכול להיות שזה פגז, אבל לפחות למראית עין נראה היה שזה לא. אז הלכנו על הקציצות של שושנה, ועל קבב, שניהם בפיתה. אחרי דקות ספורות ביותר ניצבו מולנו שתי הפיתות בגאון.

ביס ראשון מהקציצות שימח אותנו מאוד. אחלה קציצות, מרקם מדוייק, טעים רצח. מנה שמאוד מחמיאה לפיתה טרייה ורכה שסופגת את הרוטב בשמחה. הייתי מוסיף להן עוד קצת חריפות, אבל זה כבר ברמת הדקויות. בשורה התחתונה – כנראה שמשה הפך למה שהוא הפך גם בזכות מאגר גנים משובח.

על הנייר שעטף את הפיתה עם הקבב נרשם באותיות קידוש לבנה 'הקבב של דבח הקצב'. דבח הקצב הוא איש רציני ביותר הידוע גם כמלך צלעות הטלה של ישראל, והוא יקבל כאן פוסט משלו בהזדמנות. ניגשתי לקבב הזה בכיף גדול, נתתי בו ביס וחשכו עיניי. מכירים את הקבבים הצמיגיים שלא מתפוררים? אלה הדחוסים מדי, שמרגישים נורא מעובדים? כמו הקבבים מהסופר? אז זה היה כזה. תוצאה ישירה של יחס לא נכון בין בשר לשומן, של דחיסת יתר ושל טחינה לא נכונה. בשורה התחתונה זה היה אכיל, אבל בינינו, גם הקלקר שבו דבח שלח את הקבב הזה, אם נשים אותו בפיתה עם טחינה וחריף, יהיה בסופו של דבר אכיל.

ועוד דבר שביאס לי את התחת – שאלתי את החבר החרדתי בדלפק איזה בירות יש. הוא ענה לי שיש בירה שחורה. תגידו אתם נפלתם על הראש?! או שיש שם בעיה לוגיסטית כלשהי עם מזיגת בירה (ואז זה מובן) או שהשותפים של משה מה'אוטו' מעדיפים לשמור לעצמם את זכות הראשונים לסיפוק צמאונו של הקהל. ואם זה ככה – זה רע מאוד. כי כשאני בא מהים לדפוק פיתה בחמש בצהריים האוטו עדיין סגור, ואני מעדיף להוריד את הפיתה עם מים מהברך מאשר עם בירה שחורה.

ובתכלס - כנראה שלפחות בפעם הבאה שאני ארצה להושיב פיתת פרימיום זה יקרה ב'מזנון' ולא ב'ירושלמית'. עוד לא ראיתי בארץ בית אוכל שמציין בגאון את שמו של השף על השלט. אני בהחלט מבין למה זה נעשה ואין לי כלום נגד. להיפך, אני שמח שהגענו לנקודה שבה יש מספיק מודעות בקרב הקהל לשמות שמאחורי הסירים והמחבתות. אלא שכאשר כותבים את השם 'אביב משה' על השלט, מייצרים חרב פיפיות שבצד השני שלה יש הרבה ציפייה.

כשמישהו מנסה להתלבש על הקונספט של 'הקרנף', פותח את אותו הדבר אחד לאחד עם אותו התפריט ואפס יומרות וקורא לזה 'קרנה' או 'טורטייה' או 'זיבי' – זה סבבה. אבל כשמקום חדש נפתח בעיר והשם 'אביב משה' כתוב על השלט – אני מצפה לטאץ' הייחודי של אביב משה. וכשהטאץ' הזה לא שם – זה לא סבבה. ייאמר לזכות המקום שהוא עדיין בצעדיו הראשונים ומוגדר "בהרצה". הפתיחה הרשמית תהיה לאחר ספירת העומר, ויש יסוד סביר להניח שהמצב שם עוד ישתפר. אבל כמו שזה נראה כרגע, גברת יצירתיות לא דפקה על הדלת של 'ירושלמית', וזה קצת חבל. מה שכן, אבל אני מבטיח לבקר שם שוב לאחר הפתיחה. רשמים בקרוב.

מחיר - 79 שקלים לשתי הפיתות + קולה זירו (זול יותר מה'מזנון').

שעות פתיחה – אחת עשרה בבוקר עד אחרון הסועדים.

בסולם של י' – בינתיים שש וחצי, אבל עם אביב משה במטבח השמיים הם הגבול

~~~

מי אתה, רועי אברמוביץ' ומאיפה נפלת עלינו?

~~~

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredמסעדותמסעדות חדשותרועי אברמוביץ'תל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (25)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אסף אשל:

    ההתרשמות שלי שאוכל רחוב לא צריך שף מאחוריו כדי להיות טוב – אוכל רחוב הוא אנונימי וגדל ברחוב. במקרה של אייל שני זה נחמד אבל לא תמיד מצדיק את המחיר ובמקרה של אביב משה זה סתמי ועארסי. אחלה טור!!! אמשיך לעקוב אחריך.

  2. מאת tamar:

    המחיר המופקע לאוכל פשוט וזול
    לא בבית סיפרי!
    לא שמעו על מחאה חברתית?

  3. תתחדש. מתי ביקרת שם? כי אני הייתי ביום רביעי השבוע וכבר הייתה בירה. לא מהחבית אמנם, אבל בירה (סטלה, בבקבוקים). וגם היו מנות מיוחדות (סטייק קצוץ עם חצילים חמוץ מתוק ועוד משהו שאני לא זוכר) וגם סלט מטוגן ואדיר של שום ופלפלים ירוקים חריפים בדלפק.

    עם שאר הדברים שכתבת מסכים באופן חלקי. המקום עוד דורש פיין טיונינג ללא ספק, בעיקר בתחום הרכבת הפיתות עצמן, כדי להגיע לאיזון הנכון בכל הביסים, והוא אכן מרגיש כרגע עדיין כמו מקום קצת "לחוץ" (או חרדתי, שזה הגדרה יפה מאוד). אבל כמו שאמרת בעצמך – הם עדיין מאוד בהרצה (וככה הם גם מרגישים).

    מבחינת הפיתה עצמה – אני טעמתי חריימה (שאין במזנון) צלי של שבת (שאין במזנון) וכבדי עוף. החריימה הייתה מצוינת למרות השימוש בדג פשוט (אמנון) ועם המון כוסברה. הצלי היה הכי מוצלח. בפיתת הכבד הכבדים היו צלויים מושלם אבל משהו בטעם היה קצת חסר ועדין מדי. מצד שני אהבתי את זה שבשונה מבמזנון לא הרגשתי כאילו אני אוכל פיתה עם שמנת או טחינה ושהצלחתי באשכרה להרגיש את חומר הגלם המרכזי של המנה, מה שלא קורה אצל אייל שני לפעמים.

    אני אגב חושב שהקהל שמגיע למזנון והקהל שמסתובב בירמיהו זה ממש לא אותו קהל, ובתחושה שלי מבחינת ההיצע והכיוון של המקום הירושלמית מתאימה מאוד לשכונה שבה היא נמצאת. הרבה פחות פלצנית והיפסטרית מהמזנון. אבל אולי אני משוחד כי אני ירושלמי :)

  4. מאת la la:

    אתה כישרון.

  5. מאת שיקי:

    רועי ברוך הבא -
    הכתיבה הצעירה והזורמת היא שהשאירה אותי עד הסוף למרות האורך של המאמר.
    באופן אישי הטרנד של אוכל הרחוב בו מתנסים השפים לא ממש כבש אותי. אין תחליף לפלאפל של דוקטור סעדיה ולשווארמה של שמש ולסביח של עובד או אפי.
    אבל אם משווים בהחלט לאייל שני יש יותר סטייל וזה אפשר להסיק אחרי עשרה ביקורים לפחות במזנון ושניים בירושלמית.
    היינו שלושה חברים רעבים בשבוע האחרון, החריימה בפיתה היה טוב והקבב לוקה בחסר. הכבד בסדר ולא יותר מזה. אבל הדבר הכי חסר טעם והמכבה השראה ועונג היו כלי הפלסטיק שהגיע הזמן שיעברו מן העולם.
    מומלץ שתבקר שויטרינה – נקניקיות וצ'יפס שלא ניראו בתל אביב וכדאי שישתמרו.
    בהצלחה בהמשך!!!

    • מאת רועי אברמוביץ':

      היי שיקי,

      טרם ביקרתי בויטרינה אבל הרבה אנשים שאני מעריך את דעתם כבר הבהירו לי שאני צריך, כך שזה בהחלט על הכוונת.

    • מאת מריי:

      אתה ממש צודק בקשר לויטרינה.

  6. מאת שמש:

    אני ככ אוהבת את הכותבים של בייגלה. אבל לקרא את הפוסט הזה משפריץ ממני תחושת מיאוס.
    לא סתם מאשימים אותך בפלצנות. ה"ניים דרופיג" ואוירת ה"אני יודע על מה אני מדבר" כ"כ שקופה בעייני, ניגרת מהסאב טקסט בכל פיסקה ופסקה.
    ענווה ,יקירי, חסרה קצת ענווה בפוסט הזה, וכנראה גם בחיייך.
    אבל הי
    זו רק דעתי.

    • מאת שונטל:

      שמש זורחת – מסכימה איתך מאוד. עד הענווה – מצידי שלא תהייה ענווה אבל שתהיה לזה הצדקה …

  7. מאת משב:

    אהבתי מאוד! סגנון כתיבה כייפי, לא מתיימר והעיקר: כתוב לעיניין בלי בלבולי שכל מיותרים.
    לגבי ההשוואה, לא בטוחה כמה אני מתחברת לג'אנר אבל אין ספק שאייל שני ההזוי הזה מצליח בפינה שלו.
    הזכרתם את השפה אבל "בשביל בייגלה זה קצת נמוך.."??? נו באמת, כתיבה הרבה יותר מעניינת מרוב הכותבים האחרים והותיקים פה, זה כתבה על אוכל, לכן זה ראוי.

    • מאת la la:

      אהבתי את תגובתך! ממש לא נמוך מצחיק ומיוחד
      מי שלא מתאים לו / לה שלא יקרא!!!

  8. מאת ארז:

    נתחיל בחיובי: מסכים עם כל מילה. לירושלמית יש איפה להשתפר ולהשתפשף וזה תהליך שיקח זמן. יש לה הרבה מתחרות לא פחות טובות באיזור כמו פראנק, ניקוס-גאליס, שלא לדבר על טוני ווספה. הכיוון של הביקורת היה מדוייק.
    לא יודע אם הייתי ככותב משתמש במילים כמו "תחת" או "בן זונה"
    אבל הכתיבה קולחת וצעירה וככה מדברים-מתבטאים צעירים והם כוח קנייה, זאת יגיד כל אחד ומסעדן שמבין. הם גם הקליינטים של הירושלמית, המזנון, טוני ווספה וניקוס-גאליס. אם הביקורת מופנית לקהל הזה אזיי אין לנו מה להתלונן, היא מדברת בשפתם ומתקשרת עם קהל הייעד.

  9. מאת שיר:

    אהבתי!!!

  10. מאת neri:

    סוף סוף לא ביקורת מלקקת.

  11. מאת חיים:

    שומר נפשו ירחק מניקוס גאליס.
    בכלל לא באותה הליגה

  12. מאת אמיר:

    לטעמי ניתן לקצר משמעותית, בדגש על הקטעים בהם הכותב עף על עצמו יותר מדי. אבל זו רק דעתי.

  13. מאת רועי אברמוביץ':

    היי חברים!

    תודה רבה רבה רבה למי שפירגן ואהב, וגם למי שהשאיר ביקורת בונה. הפידבק שלכם חשוב, ובפוסטים הראשונים יותר מכל. אני עף לבית התאילנדי (לא לביקורת) ומבטיח להרים סינגהה קרירה לחייכם!

  14. מאת אופירה:

    כתיבה מרעננת וכייפית!
    ברוך הבא!

  15. מאת איילת:

    כתיבה מעיקה ופלצנית שלא נגמרת…..

    • מאת vik:

      גם תגובות תת רמה כאילו הן מעיקות ופלצניות…
      אין לך משהו טוב להגיד? פשוט תשתקי!!!

  16. מאת רותם:

    ברוך הבא.
    נהניתי לקרוא.. לא הייתי באף אחת מהמסעדות. עשית חשק לנסות.

  17. מאת שירה:

    תמשיך לכתוב, כיף לקרוא אותך

  18. מאת יורי:

    לי זה נראה כמו חרב להשכיר באיצטלה של אנין טעם אובייקטיבי עלאק מתוחכם

השארת תגובה