ואני רק רציתי… לרקוד (סקס, מקרונים ואסתי זקהיים)

אסתי היי, או בעצם אסתי שלום, או שלום רב או המלכה אסתר. אולי בכלל מקובל הגברת זקהיים שלום רב.

(איך בשם אלוהים פותחים מכתב למישהי שאת ממש מעריצה? שלא יהיה חנפני מדי ושיהיה מכובד, אבל שלא תצאי ילדה מתלהבת?!…)

רציתי להגיד לך שאני מעריצה אותך. מעריצה ממש. שרופה כמעט.

את לא מכירה אותי, ואני לא מכירה אותך. אנחנו חברות בפייסבוק, כבר המון זמן, לפעמים אנחנו שותות קפה באותו מקום וכבר קרה שאכלנו באותן מסעדות ושולחן או שניים הפרידו ביננו, לא יותר. אבל אף פעם לא ניגשתי להגיד לך שלום או לבקש חתימה.

למען האמת כשכל זה קרה לא ידעתי שאני מעריצה אותך. לא הערצתי הרבה מדי כוכבים בחיי. הערצתי את אריק אינשטיין ואת עפרה חזה. לאריק לא היו פוסטרים במעריב לנוער ולכן על הקיר שלי היו תלויים רק שני פוסטרים, האחד של עפרה והשני של פול יאנג. לא הערצתי את פול יאנג, אבל זה היה נראה לי גזעי לתלות אותו על הקיר ואני כל חיי רציתי להיות גזעית ומגניבה.

בעצם כל חיי רציתי עוד משהו. לצד גזעית-מגניבה-רזה-מקובלת, רציתי לדעת לרקוד. ואם לא לדעת, אז לפחות להיות מסוגלת לרקוד.

אני לא רוקדת. לא רקדתי ואם זה תלוי בי, גם לא ארקוד. זה לא שאני לא רוצה לרקוד. אני רוצה, ממש רוצה. הכי רוצה. אני רוצה שתהיה לי חוצפה, או יכולת לאבד את הראש ואת העין המפקחת עליי מלמעלה. העין השולטת של האחות הגדולה שמונעת ממני לעשת דברים חסרי אחריות שאולי יראו מגוחכים, כמו לרקוד. זה לא שלא ניסיתי לעצום את העין הזו ולכבות את הביקורת שבמבטה. ניסיתי הכל, גם סמים קלים ומשקאות אלכוהולים. אבל היא נשארה מאד פקוחה ומאד בוחנת ומדקדקת בכל צעד ותנועה, קלה כחמורה.

אז עכשיו את יודעת למה אני תמיד עסוקה כשכולם רוקדים, עושה את עצמי מתעניינת שמשהו שמספרים לי, או מדברת בטלפון ומה שאני הכי רוצה זה לרקוד. דעי שזה היה סוד די כמוס, אבל גיליתי שסודות זה הדבר הכי משמין בעולם, אפילו יותר מהדפס פסים לרוחב או משוקולד. סודות משמינים כמו רגשות אשם. שניהם גורמים לי לאכול את עצמי ולרוקן את המקרר.

עכשיו כולם יודעים שאשה הזו, שכותבת על אוכל ועל עצמה,  זו שלפעמים מזהים אותה ברחוב, לא יודעת לחבר שני צעדים, אין לה זיכרון תנועתי ולא מסוגלת לרקוד אפילו 'צדיק כתמר' שלא לדבר על 'הרועה הקטנה'. לשיר אני דווקא יודעת, אפילו ממש טוב. בעצם מצוין. אין לי מילימטר של פחד קהל ואם קובי פרץ ועינת שרוף לא היו עושים בוקינג בקיסריה, יכולתי לעמוד על הבמה הזו בעצמי, גם אם אף אחד לא היה בא לראות אותי (שזה מפחיד כשלעצמו). אז זה לא ענין של פחד קהל, זה ענין של חוסר מסוגלות.

'תראי את הקלות הזו. תראי את התרנגולים רוקדים ואת הפרגיות עונות להם. ותראי את ריטה מורנו, אף גבר לא יעמוד מול ריקוד כזה, כל גבר יפול שדוד…' אבא שלי רואה איתי את "סיפור הפרברים" ומצביע על הנ.צ המדוייקת שהיא קן תפילותי הנידחות, להיות ריטה מורנו, לא פחות.


את יודעת, המלכה אסתר, אני לא מקנאה בהרבה אנשים. כלל לא אכפת לי אם לאנשים יש כסף או אין, אם יש להם בגדים יפים משלי או ציצים זקופים. את כל אלה אפשר להשיג כך או אחרת. אני מקנאה אך ורק באנשים שרוקדים. מוקסמת מאנשים שיודעים לרקוד, שיש להם צעד קל וחוש קצב, ומוקסמת עוד יותר ממי שלא נולדו לרקוד ובכל זאת רוקדים.

לא זוכרת את עצמי רוקדת כילדה, אני זוכרת את עצמי שרה לפני כל ההורים והילדים בקיבוץ, ילדה קטנה בחולצת פלנל עם פרחים קטנים, שרה שירי חנוכה. אחר כך שרתי מול מושב שלם, מול כל בית הספר ובבסיס. תמיד שרה, אף פעם לא זזה. יכול להיות שבגן רקדתי יחד עם כולם, יכול להיות שרק שרתי והשארתי את הריקוד לילדות שלמדו בלט. לא למדתי בלט וגם לא רקדתי ריקודי עם. אני לא זוכרת אם אי פעם רקדתי, אבל אני זוכרת טוב טוב מתי זה נפסק באופן מוחלט.

בכל אשמים הוריי. בעוד אבי הכיר לי את ריטה מורנו, על חמוקיה וצעדיה הפתיניים, אמא שלי גילתה לי שחור על גבי אקורדיאון שאין לי חוש קצב. ככה, לפני כולם, בחזרות בהופעת "בני המצווה" החותמת ונועלת באופן הרמטי את שנת כאב הראש להורים והמשימות המשעממות לילדים, אמא שלי הציבה אותי מאחורי החלון, יחד עם מירית, שגם חוש הקצב שלה לא היה משהו. 'תברכו על הנרות' היא אמרה לנו והמשיכה לנגן באקורדיאון ולהשגיח על צעדי החברות שלנו שרקדו עם מטפחות וחצאיות ריקוד חסידי. 'השמנות מאחורי החלון' אמרה אחת הרקדניות ואנחנו נעלבנו.

מירית ואני היינו הילדות הכי גבוהות בשכבה וגם הכי כבדות. הרבה מדי סנטימטרים של רגליים להזיז ממקום למקום. שנים אחר כך, כשהסתכלתי באלבום מאותה תקופה ראיתי ילדה עם רגליים בלתי נגמרות, משגעות, שזופות עם פולקעות עגלגלות וסקסיות בסופן. הילדה הזו היתה אני, והילדה הזו היתה בטוחה שהיא נורא שמנה ונורא כבדה ושאין שום סיבה שהיא תרקוד על אף רחבת ריקודים.

לא רקדתי בערבי חברה, לא רקדתי בחתונה שלי, לא רקדתי בחתונות של אחרים או על מדרגות הרבנות. לא רקדתי גם לבד, כשאין אף אחד בחדר. תמיד חשבתי שאני לא רוקדת בגלל עודף משקל, אבל גם לאחר שהשלתי עשרות קילוגרמים ממשקלי, והפכתי להיות מי שאני היום, המשכתי לא לרקוד.

את יודעת, אסתר-מלכת-הרחבה, יש לי עוד וידוי. כי אם כבר להתפשט, אז עד הסוף.

אני רוצה לדבר איתך על הגדולה שבחוצפות.

הבולשוי של ליזט

פעם, כשהייתי ממש משועממת, במקום לעשות מעשה וללמוד לרקוד, החלטתי שהכי קל לשבת לי רגל על רגל בבית ולשפוט. מי שמי? אני והקוראים. וכך נפתח הבולשוי:

לפני שמשפחת ירדני שמה את ידיה על הפטנט ויוצאת במייזם "שופט נולד" אני, ליזט אפללו, החשין של תוכניות הריאלטי, פותחת את "הבולשוי של ליזט" – האקדמיה לשיפוט והטחת עלבונות. אל תטעו, באקדמיה לא ילמד צעד "שאבתם מים" אחד וגם הרומבה והפסדובלה ימשיכו להיות זרים לנו. כאן נלמד לבקר, להפנות אצבע מאשימה, לגדף ולהטיל דופי.סילבוס עמוס כל טוב, ללא ספק.

ליזט, אשה קשת יום ביום וקשה לא פחות בלילה, היא האלטר אגו שלי והטימטום שלה אחראי במידה רבה לקריירה שלי. היא אשה עם פה גדול שנולדה בתוכי ורקדה על המקלדת, כמו שאת רוקדת על הרחבה. עם חוצפה וחן. אשה גדולה צריכה לעשות את הבחירות שלה, או לאכול אותם עם מלח וכל הטובין, או להיות פרח קיר ולהתנצל על עצם קיומה. לי לא היו האומץ שלך והכישרון, אז הלכתי על משהו יותר סולידי ונטפלתי לבגדים האיומים שאלי מזרחי לבש אז. אה, וגם למחשופים של השורדת אנה ארונוב ולריבועים של דני יוחטמן, שיבדל להרבה הרבה ריקודים.

איורים של אבי ששון הגאון שמחזירים אותי לרגעים הנעימים והמצחיקים ביותר בתפוז

את יודעת, אסתר המלכה. כמה שצחקתי על התלבושות הבלתי אפשריות של אלי מזרחי, הכי רציתי שיום אחד, האיש הזה, המפחיד, יקח אותי תחת חסותו וילמד אותי לרקוד. משהו סטייל אילוף הסוררת. שיהפוך אותי מבול עץ לפרימה בלרינה, מאשה שמרקדת על המקלדת, לאשה שיכולה לרקוד ריקוד חתונה ראוי. אבל זה לא קרה. אלי מזרחי לא מכיר אותי ובכלל לא מתאר לעצמו שקיימת אשה שלא מסוגלת להזיז את שתי רגליה. זה לא קיים בעולמו הססגוני (דרך אגב, מה קרה לבגדים שלו? את חייבת לבקש ממנו להחזיר את מקטורני הקטיפה הסגולים ואת סיכות הדש. וגם תמסרי לו ד"ש מליזט, אבל אל תגידי לו שאני לא יודעת לרקוד, כי יש לי הרגשה שהוא לקח את כל העצות וההוראות שלי ברצינות, ולא נעים לי לפוצץ את הבועה הזו, הוא רגיש…).

בכל מקרה, גברת אסתי זקהיים המלכה. אני כותבת לך דווקא היום, ביום ללא דיאטה. כי ביום הזה קמתי בבוקר ובמקום לללכת על "סלט הכוונות הטובות" של יום ראשון, בו מתחילים דיאטה, אני הזמנתי את עצמי למקרונים ופחזניות בדליקטסן. אכלתי שלושה רצוף ועוד אקליר אחד, שהוקדש לך. כי למרות שבישרו בחדשות ש'מודל היופי משתנה, רוצים דוגמניות מלאות', עדיין מצפים מרקדניות להיות גבעוליות ולא מלאות כל טוב ואני עדיין חרדה בפתחו של כל קיץ ולא ממהרת לחשוף זרועות, שלא לדבר על ללכת לים.

ואת אסתי-המלכה-זקהיים, את דוגמא ומופת לכולנו. לכל אשה באשר היא. כן, יש לך הרבה מאד דברים ללמוד מבוריס. צעדים וקצב וטכניקות. אבל גם לבוריס יש מה ללמוד ממך, על אומץ ובחירה ושלמות ונשיות. בעצם לכולנו יש מה ללמוד ממך, כי כשאשה חושבת על עצמה כל כך הרבה טוב ומבסוטית פחות או יותר ממה שהיא רואה בראי, כל צעד ריקוד יראה עליה כאילו היא ריטה מורנו וכל בגד יראה עליה כאילו היא בר רפאלי בלי בגדים.

אחרי שסיימתי לאכול את כל המקרונים ולבחון את כל האקלרים והפחזניות (בשם המדע והמחקר, כמובן). החלטתי שלש החלטות ממש חשובות:

1. מחר מתחילים דיאטה או לפחות פותחים את היום בסלט, עד שהדם שלי יכיל פחות מקרונים ויותר בריאות. לקחתי ברצינות את היום ללא דיאטה הזה והקיץ בפתח ולי אין מי שיתפור לי שמלמלות פאייטים.

2. מחר אני מחפשת בית ספר לריקוד, אולי עד סוף העונה אהיה ממש מעולה ב"שאבתם מים" וארקוד בחן ובששון. אלי מזרחי, היר איי קאם!

3. אני כל כך מסמסת לך. תמיד. לא בגלל שאת אשה גדולה, אלא בגלל שאת אמיצה וכישרונית וכל מה שאני לעולם לא אעז להיות. ושימותו תנועות האגן. היית יופי-טופי-פסטר!

זהו.

נעמה-פלד-ליזט-אפללו-פעם-רוקדת-על-מקלדת-מחר-על-מיטב-הבמות-הקדימו-לרכוש-כרטיסים

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: Featuredהרהוריםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (11)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת כרמית:

    הדהימה אותי בחופשיות שלה… זה ריקוד!!!

  2. מאת אורית יעקובא:

    אלי מזרחי הוא מורה בחסד עליון !!!

  3. מאת שיר-לי:

    המקרונים והפחזניות הרסו אותי ואין סיכוי שאמצא כאלה בסביבה. גם אני רוצה דליקטסן או בייקרי.. אוף…

  4. מאת משב:

    הקשר בין הכתבה הזאת לאוכל הוא תלוש ביותר. אבל.. אם את באמת רצינית לגבי ללמוד לרקוד אז הנה שני בתי ספר לריקוד שאני ממליצה לנסות בתל אביב:
    http://www.dancetelaviv.co.il/
    http://www.holylindyland.com/

    הכי חשוב: להתמיד להתמיד ולא לוותר!!! בהצלחה
    וד"א, זה הכי כיף בעולם.

  5. מאת חנה תדהר:

    גילוי הלב שלך מדהים ביופיו. מאחלת לך שנים רבות של אהבה עצמית וכוחות לשאת ולקבל את עצמך כמו שאת לבטח נושאת ומקבלת אחרים. כל הכבוד. אסתי או לא אסתי. זו את. כל הכבוד.

  6. מאת עירית:

    נעמה יקירתי,

    במילותייך, לא רק שאת רוקדת הכי נפלא שאפשר, את גם כריאוגרפית מצויינת.

  7. מאת רחל:

    כתיבה מדהימה שלך ואומץ ופתיחות מדהימים שלה.
    אלו כוחן של נשים..אמיצות חזקות שוות. אני מקוה שהכתיבה שלך והפרגון שלנו כאן יגיע לאסתי המלכההה. כל הכבוד.

  8. מאת Moshe & Naomi:

    You are a very special lady and from far away from the desert of Nevada both my wife and myself are always admiring you and your style .We shall always continue to follow your notes . Be strong , confident and Shalom from Moshe and my Naomi .

  9. מאת נירה:

    רק בגללך הלכנו שתי חברות לבייקרי ויצאנו שלוש…. במשקל. האקלייר שלהם מצויינים. האם ניסית את עוגת הגבינה? הכי טובה בעיר היום טעמנו והתאהבנו..

  10. מאת ריבי:

    בתור אמא לשתי בלרינות (דקיקות…) אני יכולה להגיד לך די באחריות שהיום יש רקדניות מכל המינים והסוגים. גבעולים זה רק בבלט קלאסי (כבודו במקומו מונח…). חוץ מזה שלחצת לי על כל כפתורי הצחוק הנוסטלגיה והדמעות. את עוד מציירת לאחיינית שלך על חולצות?

  11. תשמעי, ריתקת אותי בסיפורייך. פוסט ראשון שלך שאליו נחשפתי זה ההוא המדבר על הקאהי וכל הקשקשת שמלווה אותו. הדהימו אותי כמה תיאורים שאפיינו גם את סבי ומשפחתי בכלל. אופן כתיבתך חושף הכל בצורה כל-כך חופשית ונעימה לקריאה. ביג לייק.

השארת תגובה