עוגה ושיר ליום חולין

'אני שונאת חגים!' גברת מרפל אומרת לי. 'שונאת. חגים ושבתות מעליבים אותי. מה יש לחגוג? ביום העצמאות כמעט חטפתי לילדה את הקרניים הזוהרות שלה וזרקתי על הריצפה. רציתי לקפוץ על החרא הסיני הזה כל כך חזק עד שהיא תבין שאין מה לחגוג ותבקש מההורים שלה לקחת אותה דחוף הביתה למיטה. כי יש אנשים רעים בחוץ. אם היא ילדה חכמה היא לא תצא מהמיטה בחיים…' מרפלינה מצחיקה אותי. והיא הכי מצחיקה כשהיא בדכאון.

'אבל פעם דווקא אהבת חגים. לא?' אני שואלת את מרפל בזהירות. 'פעם לחגים היה ראש. הוא היה מוביל אותם ולימד אותי לאהוב ולחכות להם. לא תמיד הסתדרתי איתו, אבל אהבתי אותו. כשהוא הלך הכל התפרק, גם האהבה שלי לחגים. בעצם, גם שבתות אני לא אוהבת. יש מדינות שעובדים בהן שבעה ימים בשבוע. רצוף. הכי טוב. חבל שעכשיו אין לי את הכתובת המדוייקת של המדינות האלה…' היא מהגגת רצוף.

'גם עליי החגים האלה היו גדולים. אפילו כתבתי על זה סטטוס' אני אומרת לה, אבל גברת מרפל לא מקשיבה. היא עמוק בתוך איזה חליפת אסאמאסים עצבנית.

אני רוצה שהחגים והמועדים יגמרו. מיד. מה יש לחגוג? לא מעדנו בכל המועדים? שיר ליום חולין, זה מה שאני רוצה.

אני מראה לה את הסטטוס שכתבתי.

'וגם השבת הזו. אני שונאת שבתות. למה כל שבוע שבת? העיר הופכת להיות גדולה ומעיקה בשבת. אני מרגישה שהיא סוגרת עליי. כולם מסתדרים זוגות זוגות. אבל לפני זה הם אוכלים ביחד ארוחת שבת, כמו מאות ארוחות השבת 'שם', כשהוא היה, אחר כך הם יוצאים לבלות, או נשארים לריב מריבה משפחתית כהילכתה ואני נשארת בבית. פוחדת מהחושך שבחוץ…' לבד על הגג שבתות וחגים. אם לגברת מרפל היה גג, היא בטח היתה קופצת ממנו.

'אני חושבת שאני מתעוורת, או שאולי יש לי קטרקט' מרפלינה מהרהרת. 'כולם אומרים שיש לי פוטנציאל ושאני משהו-משהו, נדירה, משגעת, יפה, סקסית… אני לא רואה כלום. אני רואה מישהי משומשת, זקנה, כבדה ועייפה ואני מקנאה בכל מי שמת ולא צריך להתמודד יותר'. אני רוצה להגיד לה שזה יעבור. שהזמן שנמוג ישכיח וירפא, אבל אני יודעת שזה לא נכון. אנשים מתים מבושה ואם אהבה לא הורגת אותם, היא ממיתה בהם משהו, כשהיא מתה. האהבה של גברת מרפל חמקה מידיה. היא לא נחתכה, לא נורתה. רק חמקה. היא לעולם תרגיש את מגע החוט בידיה ואת המשיכה.

חוט שחמק מידיים
הוא חוט אשר לא ינתק.
מה שכתוב על המים
לא ימחק.

ומחר שישי. עוד שישי ושבת קשים מנשוא. בדרך הביתה קניתי באונטי. שתינו אוהבות קוקוס ושוקולד. חשבתי להביא לה, עם פתק. אבל כשנכנסתי הביתה, החלטתי להכין לגברת מרפל שלי עוגה ליום חולין. קצת ריח של יום שישי וקצת חטיף של יום חולין. לא מאיימת בחגיגיותה, ללא זיקוקים וקצפות, אבל טעימה ומלאת אהבה.

עוגת באונטי ובננות ליום חולין ולסוף שבוע

מצרכים:

4 ביצים בטמפרטורת החדר

מיכל אחד של שמנת מתוקה (38 אחוזי שומן)

גביע שמנת של פעם (עם אחוזי שומן גבוהים)

2 בננות בשלות מאד

כוס וחצי סוכר לבן

כפית תמצית וניל טובה

2 וחצי כוסות קמח תופח

2 חטיפי באונטי (חטיף קוקוס מצופה שוקולד)

וכך תעשו:

בקערת מערבל ערבבו היטב את הביצים, השמנת המתוקה והשמנת החמוצה, הבננות והסוכר. לא חייבים מיקסר, אפשר בעזרת מטרפת יד.

הוסיפו את הוניל ואת הקמח וערבבו.

הוסיפו לבלילה את חטיפי הבאונטי החתוכים לקוביות קטנות.

חלקו את הבלילה לשלש תבניות חד פעמיות ואפו בחום של 160 מעלות כארבעים דקות.

צננו ותנו במתנה רק למי שאתם אוהבים.

גברת מרפל, אני לא יכולה להבטיח לך כלום. אבל אולי יום אחד, אני ואת נצחק על כל זה, אולי יום אחד באמת תמצאי את מה שחיפשת ואת החיוך היפה שלך. אולי. אבל בינתיים עוגה, שתעזור לך לחצות את השישי-שבת, כמו ימים מלאים בחולין.

יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד
ובחסדו שורות אליך נכתבות
קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות

(שיר ליום חולין, רחל שפירא)

http://www.youtube.com/watch?v=WHg6P98-CoQ

קטגוריות:: Featuredמתכוניםנעמה פלדעוגות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שירי:

    אין דבר שלם מלב שבור….

  2. מאת הילי:

    סליחה על השטחיות….
    מאיפה המפה הרקומה?

  3. מאת מלי:

    ריגשת אותי מאוד……….
    מעכשיו אחשוב על גב' מרפל בארוחות שישי

  4. מאת לירון:

    פעם רביעית שאת גורמת לי לבכות וקראתי ארבעה כתבות בינתיים…

  5. מאת מיכל:

    רוצה לאפות בתבנית אחת, איזה גודל מומלץ?

השארת תגובה