פת קואה – סימנים למשהו טוב

מאז שאני ילדה אני נותנת בכל דבר סימנים. בסביבות השעה חמש בערב הייתי נדרכת. את קולו של הטרנזיט הכחול הייתי שומעת כבר מקצה השכונה. הוא לא היה מרעיש במיוחד, אבל לי הייתה שמיעה טובה, הקשבתי, הרחתי וראיתי הכל. דבר לא נעלם מחושיי. הייתי מקשיבה לקול סגירת הדלת ויודעת אם יהיה ערב שמח, עם בדיחות ותקליטים או שיהיה ערב עצוב, כזה שאסור לנשום בו או להיות.

'למה את מצוברחת בגלל שמישהו אחר קם על רגל שמאל? את צריכה להפסיק להקשיב' אמרה לי כחולת העין 'פשוט תהיי, בלי להיות מושפעת, בלי לחכות לאות' והיא צודקת, אבל אני לא מצליחה.

טוב, לא תמיד מצליחה.


אבל גם היו המון סימנים ל'משהו טוב'. אמא לובשת חולצה רומנית רקומה, נועלת עקבים ושמה אודם, היא יורדת לכמה דקות מנעלי העקב הלוחצות ועומדת לגהץ לאבא חולצה מכופתרת. עוד מעט הם יצאו לסרט או למסעדה ואנחנו נשאר עם שיפי הבייביסיטרית.

שיפי תמיד נותנת לי להשאר ערה עד מאוחר וגם מספרת לי איך היא והחבר שלה מתנשקים וככה יש לי על מה לחשוב כשאני הולכת לישון וגם בימים אחר כך. כשאהיה גדולה גם לי יהיה חבר ואני אדבר איתו שעות בטלפון כשאני אעשה בייביסיטר ואזמין אותו לבוא להתנשק איתי על הספה וככה הזמן יעבור לי מהר. כשאהיה גדולה אהיה שיפי.

השבוע נזכרתי בעוד סימן לחגיגה. דוד אהרון מאמריקה היה סימן לחגיגה. לא חגיגה עם גרלנדות צבעוניות ודגלים, גם לא משהו שעובר חלק בלי מריבות חס וחלילה. אבל הייתי ילדה כפרית קטנה, ודוד מאמריקה שמביא מגבות מבית המלון בו התאכסן זו חגיגה.

דוד אהרון הוא האח העשיר של אבי. איש ברוך כשרונות שסבתא ליליאן שלחה אותו לאמריקה ללמוד רפואה אחרי שסילקו אותו מהקיבוץ בבושת פנים.

דוד אהרון היה מגיע לארץ קבוע, כמה פעמים בשנה, רק כדי להראות לקיבוצניקים שהיו איתו כמה הוא עשיר והם עניים וגם כדי להראות לאבא שלי, הבן האהוב של סבתא ליליאן, כמה הוא עשיר ו"הבן יקיר לה" עני.

אבל כבר כילדה הבנתי, מבליל הויכוחים והדיבורים בעירקית, שדוד אהרון היה מחליף את כל מה שיש לו, כדי להיות קיבוצניק שמו"צניק גאה וכדי להיות הילד שסבתא ליליאן הכי אוהבת.

אז לא הבנתי את זה, כי אמריקה נראתה לי יופי של אלטרנטיבה לחדר האוכל ולעוף המכובס וגם הבנתי שסבתא ליליאן היא אמא לא משהו, למרות שהיא היתה אחלה סבתא. אבל פצע זה פצע, ודוד אהרון רצה את מה שלא יכול היה לקבל, כמו כולנו. כמה אנושי ועצוב.

אבל נחזור לסימנים למשהו הטוב.

בכל פעם שדוד אהרון היה מגיע לארץ, הוא לא רק היה "מפנק" אותנו במגבות מההילטון והמלך דוד ('הוא תמיד ישאר ילד עני' אמרה אמא שלי, כיבסה והכניסה את המגבות לארון, יחד עם המגבות מהביקור הקודם), הוא גם היה לוקח את כולנו למסעדה, כדי שתהיה לו הזדמנות להראות כמה הוא עשיר.

בדרך כלל זו היתה מסעדה מזרחית עם שיפודים וצ'יפס. אבל מותר היה לנו להזמין מה שאנחנו רוצים ואני תמיד הזמנתי צ'יפס גדול רק לעצמי וטחינה ומיץ אשכוליות ובוואריה והייתי מבסוטית.

שני דברים בעולם גרמו לי ל"קריז". צ'יפס וטבית. ידי היו רועדות מרוב תשוקה. בעצם, אני לא זוכרת שהן רעדו, אבל ההורים שלי אמרו שהן רועדות, אז בכל פעם שהגישו לי צ'יפס או טבית הייתי יושבת על כפות הידיים. בעצם עד היום, כי אולי הן רועדות. בכל מקרה, הייתי כל כך מרוכזת בצ'יפס שבכלל לא היה לי אכפת שסבתא לילאן מקללת את דוד אהרון ושדוד אהרון מעליב את אחיו הקטן, אבא שלי.

אין טוב בלי רע. גם לא משהו טוב.

יום אחד חרג דוד אהרון ממנהגו והזמין את הורי למסעדה אחרת. יקרה. "מסעדה סינית" לא סתם מסעדת שיפודים.

'בלי ילדים!' דוד אהרון התנה את הבילוי. לי לא היה מושג מה אוכלים במסעדה סינית, אבל כשאמרו לי שאין שם צ'יפס נרגעתי.

מה יש להצטער? בטח אוכלים שם רק תה ואורז וגם שיפי תבוא ותספר לי כל מיני סיפורים על נשיקות. למסעדה קראו 'ין יאנג' והיא היתה של איזה כוכב עולה שנראה כמו הקיסר הסיני האחרון. צמה, כרס וצמידי זהב. אהרוני.

ביום המחרת מצאתי אמא נסערת ואבא מוקסם.

'ין יאנג' אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע.

נתחיל ברע, כדי לשמור את הטוב לקינוח. דוד אהרון הביא איתו את הלנה, נערת לווי שאך עלתה מרוסיה 'זכתה' ללוות את הדוד מאמריקה בטיולו בארץ הקודש. הלנה באה בשמלה צמודה, שתתה המון והזמינה את המנה הכי יקרה בתפריט. חסילונים. 'שרימפס' תיקן אבא שלי. 'זה כמו צ'יפס?' נעורתי לחיים, מרגישה שהפסדתי משהו ממש שווה. 'לא' הסביר אבא שלי 'שרימפס זה שרץ שבא מן הים. כמו ג'וק' אני עשיתי פרצוף נגעל ויפתח, אחי הצעיר, ישר רץ לחדר שלו לחפש את שרץ הים במדריך הדגים.

אני המשכתי להקשיב לשיחות המבוגרים, כי אני יודעת איך נראה ג'וק וגם לא מתכוונת לאכול את זה בחיים.

'שרימפס ברוטב חמוץ מתוק הזונה הזאת הזמינה' קוננה אמא שלי באזני שרה'לה חברתה הטובה 'ועם המזלג היא ליקטה את כל השרימפס והשאירה לנו את האננס והפילפלים'.

'ואני אשה מכובדת!' אמא שלי היתה מזועזעת באמת 'ואני לא הולכת יותר לאף מקום בלי הילדים שלי כדי לשבת עם זונות!' הבטיחה אמא שלי וקיימה. יותר היא לא הלכה לאף מקום עם דוד אהרון והשתדלה ככל יכולתה ללכת למסעדות רק איתנו.

בעוד אמא שלי תקועה עמוק בענין השרימפס והנערה העובדת, אבא שלי חזר מאוהב. לא, לא בנערתו של דוד אהרון, אלא במנת הבשר בחצילים שאכל שם. הוא דיבר על החצילים של אהרוני במשך ימים ושבועות והבטיח שביום ההולדת שלי נלך כולנו ל'ין יאנג' ונאכל לנו בקר בחצילים ואגרול ומרק תירס ובננה מטוגנת, אבל לא נזמין שרימפס כי זה יקר מאד (וגם מגעיל, הוספתי בלב).

מאז את כל החגיגות המשפחתיות חגגנו בין-יאנג. ימי הולדת, סיום התיכון, ימי נישואין וגיוס. תמיד הזמנו שתיים-שלש מנות של בקר בחצילים ותמיד תמיד ניסינו לפצח את הרוטב המדהים, הסמיך, המתוק חריף ולא הצלחנו. לא היינו היחידים שניסו "לפצח" את הסוד של הסינית של אהרוני. כל כך הרבה מסעדות מגישות בקר בחצילים ובאף אחת מהן זה לא אותו דבר.

בסוף 2008 נסגרה הסינית ברחוב רוטשילד ואנחנו לא הפסקנו להתגעגע. כן, ניסיתי לאכול בקר וחצילים בכל מיני סיניות, בארץ ובחו"ל ובאף מקום זה לא היה אותו דבר. זה היה טעים, נחמד כמו סטוץ לרגע, אבל הזכרונות מהמנה ההיא לא הניחו. ואולי אני מדמיינת? אולי היא לא היתה טעימה כמו שאני זוכרת? הרי זכרון יכול לתעתע ולצבוע אהבות בוורוד. התנחמתי בחסילונים, בהם התאהבתי כמעט מיד. טוב שרימפ אחד ביד ממנת חצילים בדמיון.

אבל אני זכרתי נכון. שתדעו. אהרוני אמנם הזדכה על הסינית ברוטשילד אבל השאיר את "פת קואה" ההרצלינית ושם יש בקר בחצילים. כן, כמו פעם. קטיפתי, חרפרף, מתוק, קרמי. שנות השמונים העליזות, כמו הסבא של וורטרס אורגינל.

זו המנה שהמתיקה לי את השבוע. בקר בחצילים של אהרוני. רוצו לפת קואה, המנה הזו שווה נסיעה להרצליה. אפילו פעמיים ביום.

פת- קואה, גלגלי הפלדה 6 הרצליה פיתוח.

נסיימה בזמר, לחיי ימים מתוקים יותר, לחיי הדרך אל האור.


.

.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץהרהוריםמסעדותנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (5)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת תמר:

    יאמי!
    תמיד כשאני חולפת ליד פת-קואה אני מרגישה כאילו מישהו משך אותי במנהרת הזמן לשנות השמונים בשנייה.

  2. מאת כרמית:

    המנה היחידה ששווה דיבור. השאר די בינוני..

  3. מאת הילי:

    תודה על ההמלצה

  4. מאת בן:

    פת קואה פשוט מעולה, אחת הטובות בארץ לדעתי, ממליץ בחום לכל מי שלא אכל שם עוד, ואם אתם כבר באזור, ולא בא לכם אוכל אסייתי, ורוצים אוכל איטלקי או משהו בסגנון, כדאי מאוד מאוד לקפוץ לטאבולה המצויינת

השארת תגובה