קפה בתיה – כבד קצוץ, שברון לב וחפירות חיינו

'אהבות רעות פוטוגניות כמו עוני' ככה אני אומרת לגברת מרפל 'מענין לעלעל בתמונות של ילדים יחפים בהודו כמו שמענין לקרא שיר של מישהו ששברו לו את הלב'. שתינו יושבות ב"קפה בתיה" מתחת לתמונות של שלונסקי, גאולה כהן וחנה רובינא ומעל כבד קצוץ ומרק קרפלעך. אחת מאיתנו שבורת לב, אחת מאיתנו היא המבוגר האחראי. כל החיים אנחנו בתורות. 'אהבות כואבות, יש מה לכתוב עליהן, כי פרפרים ולבבות זה שיעמום אטומי, כמו סטטוסים קסומים בפייסבוק. אבל, רע לתפארת זה רע. בלי תפארת' אני נואמת והיא מהנהנת ומיישרת את הצד של הכבד הקצוץ. היא לא מקשיבה, וגם אני במקומה לא הייתי מקשיבה.

"הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר – מידיך יבוא…

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת…"

(וידוי, אלכסנדר פן)

אני קוראת לה את השיר מתוך הפנקס השחור שלי. בו אני כותבת דברים שאני חייבת לזכור, משימות, מספרי טלפון וקטעי שירים. 'אני יושבת מולו והוא לא רואה אותי' היא אומרת. דמעות מלוחות וחמות משוות טמפרטורה עם המרק. המלצרית ניגשת ושמה לה עוד מפית על השולחן. בשתיקה. כאילו אשה בוכיה זה מראה שכיח. אלתרמן, פן ושלונסקי אכלו כאן ויחד איתם, מעל צלחות מרק, אכלו נשים בוכיות ושבורות לב.


 

'מרפלינה שלי. את זוכרת שאנחנו חברות? שלא משנה מה, אנחנו תמיד יחד?' אני שואלת אותה ומחזיקה לה יד לצד הכבד. במבט שלה אני רואה שזה לא מספיק לה. שזה כלום. שהיא רוצה אהבה של מישהו שלא אוהב אותה. ועכשיו רע לה לתפארת. 'כל בוקר, אני מצטערת שאני צריכה לקום' עיניי האילה שלה מביטות בי 'אני מאחרת להרדם כי אני רוצה שהלילה ימשך לנצח, שיצלול לתוך הבוקר, שיהיה לי פחות זמן לחשוב, לנשום, להתמודד, להיות אשה לבד. בגילי. אשה של אף אחד…'. אני מבינה כל מילה שיוצאת למרפלינה מהפה. כל כך קל להשתגע ולאבד את עצמך כשאין לך ילדים או מישהו שתלוי בך.

"מכולם מנת חלקך תקחי
בו יגון בו הצחוק בו הכח
ובמותך לא ידעו למי
את הקדשת את ליבך המנוח…"

(לא אני הוא האיש, אלכסנדר פן)


'

נזכרתי השבוע בצילה בינדר. המאהבת של אלתרמן' אני אומרת למרפלינה שלי. 'שלא הביאה ילדים לעולם כדי להמשיך לשאת את הגוף הרזה והשמור שאלתרמן כל כך אהב' מרפלינה משלימה אותי. 'גברת מרפל, את מבינה למה אני אוהבת אותך?' אני מחזיקה לה שוב את היד 'כי את מתעניינת במה שמענין באמת'. אנחנו צוחקות יחד, זו אל זו. אף אחד לא אוהב את השירים שאנחנו אוהבות.

אלתרמן שלי,

הרי לעולם אשאר בצד, לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כתונת והרי בשבילי זה היה שיא האושר.

לא נחוץ לי דבר מלבד אהבתך. אין דבר העושה עלי רושם, ואין דבר המוכשר במשהו לעורר את התלהבותי בלעדיך. ואיתך הכל. …יקירי, אינני יכולה לחיות. אני רועדת מגעגועים. תעזור לי.

צילה

'ומה הוא עושה?' מרפלינה אומרת 'כותב את זמר שלש התשובות'. שתינו צוחקות. "שיר השפוטה" אנחנו קוראות לו בצחוק. 'זה לא שיר השפוטה, מרפלית. זה שיר המנוול! זה מה שזה. ורק שתדעי שהשבוע, אחרי השיחה שלנו, הקשבתי לשיר הזה כמה פעמים ואת הרי יודעת שאני יודעת אתו בעל פה. אבל תמיד שמעתי אותו, לא הקשבתי לו ממש, כנראה. פתאום התחשק לי לתת לאלתרמן בוקס במרכז הפרצוף. לרסק אותו ממש!' אני חולקת איתה תחושה נוראה. 'ואת אלתרמן אני אוהבת. את יודעת…'.

את "זמר שלש התשובות" שמעתי בפעם הראשונה מאבא שלי, שהוקסם מאלתרמן ומרבקה זהר. 'זה שיר על אהבה גדולה מהחיים' הוא אמר ואני הפנמתי. כך צריכות להיות אהבות. אם את לא כמעט מתה, את לא מאוהבת. אם אי אפשר לנגב איתך את הריצפה, את לא מאהבת טובה. פחות או יותר. אני חושבת על רשימת הגברים שאהבתי ובא לי פתאום לתת לעצמי את אותה סטירה מצלצלת שהייתי נותנת לאלתרמן. מי, מי אמר ילדת כאפות?

"אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד
ואותך אעזוב מיותרת
בלילות ארוכים לחכות
עד שובי מזרועות האחרת?"
"אם צריך לחכות אחכה"
כך אמרה ופניה באור.
"אם צריך לא לבכות לא אבכה
העיקר שאדע כי תחזור
כל אשר תבקש ותשאל
אעשה ואוסיף לשמוח
יהיה טוב אהובי יהיה קל
לעולם לא יחסר לי כח"

(זמר שלש התשובות, נתן אלתרמן)

'עוד גבר, שאין לו בשבילה כלום, פרט לפירורי רגש שמדי פעם הוא זורק לה, והיא רצה לקראתם, מנקרת ואוגרת, כמו ציפור מאולפת' אני מתאכזרת אליה קצת, יודעת שזה הסיפור שלה. זה סיפור של כל כך הרבה נשים, פעם זה היה גם הסיפור שלי, בעצם הרבה פעמים. 'ואת ציפור שיר, גברת מרפל שלי. ציפור שיר נדירה. את אולי מסתכלת לך עכשיו בראי, ולא רואה כלום. אבל את ציפור רבת יופי. שוחררת מהכלוב מרפלינה, ואת לא זוכרת איך עפים, אבל זה יבוא. הייתי שם ועכשיו אני איתך…'. מרפל אומרת בשקט שחופש זה דבר מפחיד, אפילו יותר מלהיות של אף אחד.

'אני בעצם תולשת לעצמי נוצה נוצה מהכנפיים, כדי לא לעוף ואחר כך אני כבר לא יפה בעיניי עצמי' גברת מרפל מביטה בי ושוב בעיניים של עולות הדמעות על גדותיהן וליבי נשבר. המרק שלה כבר קר, והדמעות מחממות אותו. היא חוזרת למרק. 'קר' היא אומרת אבל אוכלת בכל זאת. אני מבקשת מהמלצרית עוד אחד, למרפלינה מגיע הטוב מהטוב ומי אם לא אני ידאג לה?

'קפה בתיה' הוא מקום שאנחנו אוהבות. תמיד מזמינות את אותו הדבר בדיוק. לי כבד קצוץ עם בצל חי, לה כבד קצוף עם בצל מת, זאת אומרת מטוגן. ומרק עוף, רותח, עם אטריות וקרפלעך. לפעמים גם קניש עם תפוחי אדמה ובשר, תלוי. ולפעמים גם קינוח של לפתן או קיגל אטריות מתוק, עם המון תפוחים וצימוקים. תלוי.

אבל יש דברים שהם קבועים. אנחנו תמיד צוחקות על התמונה של גאולה כהן שיש להם על הקיר, תמיד קוראות את הפתק שהשאיר שלונסקי ותמיד תמיד עוקבות אחרי המלצריות שמכוונות שם את התנועה ומדברות לא יפה לקבועים. אלינו דווקא מדברים יפה, כי אנחנו קבועות לייט. קבועות של לפעמים.

בדרך חזרה עברנו דרך דיזינגוף 211 וצילמנו לאלכסנדר פן את השלט. ארבעים שנים למותו. 'דווקא היית חתיך ומוכשר' גברת מרפל אומרת לשלט 'תגיד שאתה מצטער שאמללת נשים. תגיד!' מרפלינה מרימה יד על השלט. 'מבעס לכתוב כל כך הרבה דברים חשובים ובסוף להזכר רק כרודף שמלות, זיין ודרעק, הא?' אני תורמת את חלקי וגוררת אותה משם. 'בואי נלך לנורדאו לפוצץ את אלתרמן במכות' אני מפתה אותה.

אין אשה אשר תיסוג מחפירות חייה.

כתובת מחירים לאוכלות:

קפה בתיה, רחוב דיזנגוף  197 תל אביב

כבד קצוץ 19 ש"ח

מרק עם קרפלעך 25 ש"ח

קניש (לביבה) 18 ש"ח

קיגל לקינוח 16 ש"ח

כתובות לחופרות:

אלכסנדר פן, רחוב דיזנגוף 211 תל אביב

נתן אלתרמן, שדרות נורדאו 30 תל אביב

וגם זמר, כצידה לדרך:

עָיַפְתִּי לֶאֱהֹב… שָׁלוֹם לְךָ לֹא לִּי 


.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredהרהוריםכללימסעדותמקומות שאהבנונעמה פלדעודף מחמישיםתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (22)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת תחיה שירן:

    מוזר: על לוח הזיכרון למשפחת אלתרמן-מרכוס-אתר נכתב שנתן אלתרמן היה משורר ומחזאי, ושתרצה אתר הייתה משוררת, אבל לא נכתב שרחל מרכוס הייתה שחקנית תיאטרון. על מה ולמה ההפליה הזאת?

  2. לפחות אלתרמן לא היה חתיך. סוג של נקמה.
    ואין ספק שלכבד קצוץ יש איכויות משככות כאבים – עם בצל חי כדי לשרוף ולחטא, ועם בצל "מת" כדי להתפנק ולשכך אפילו עוד יותר.

  3. מאת ELDAD MISCHARI:

    את כל פעם מרגשת אותי מחדש.נהדר!
    ואני גם נזכר בסיפורים של אמי ז"ל, שלמדה בתל אביב של שנות השלושים, ומוריה היו אלו שעל שמם יש רחובות בתל אביב.
    ואפרופו קפה בתיה- אני לא אוהב אותו. בעצם איך הפכו מסעדה אשכנזית ל"קפה"? תעשייתי מדי, עמוס בסופי שבוע, ולטעמי (מתנצל) גם לא טעים. מתגעגע למסעדה (שאיני זוכר את שמה) שהיתה באלנבי, עלו אליה בכמה מדרגות והיתה בה שנים רבות מלצרית בת 80 בערך, חרוצה ומקסימה. הכבד קצוץ היה נהדר, המרק-ללקק את האצבעות, והחמין – אלוהי. יום אחד נסגרה. אולי מישהו זוכר את שמה?

    • מאת נעמה פלד:

      אתה בעצמך מרגש אותי בכל פעם מחדש. והמסעדה הזו שאתה מתאר, רק מלקרא אני מצטערת שלא הכרתי. אולי באמת מישהו פה ישלוף את שמה מהזכרון. אשאל את אבי הגרגרן מאוחר יותר.

    • מאת ניצה:

      שכחת את הברווז הצלוי, עם עור שחום שחום, לא זוכרת את שם המסעדה, אלא רק את הטעמים המצויינים.

  4. מאת עוד יעל אחת:

    רעייתו שחקנית "הקאמרי". כתוב.
    למה להתעצבן סתם?

  5. מאת דנה ב:

    אני אוהבת לאכול חמין אצל בתיה וגם שניצל. המנות גדולות הפירה והפתיתים פחות טובים.

  6. מאת מירי:

    הכל טוב ויפה אך המלצריות שם צריכות
    מעט עזרה ולימוד בנושאי נימוסין והליכות.
    כמה פעמים ישבנו שם מזועזעים מיחס שנתנו שם לאנשים זקנים.

  7. מאת נעה זני:

    אני אסתפק בקישואים בטעם כבד קצוץ. כי בפרדס חנה אין קפה בתיה, ואין כבד קצוץ. יש מוקפץ יש תאילנדי ויש מקדונלד חדש אבל כבד קצוץ אין . "תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן" ע.ע תרצה אתר והאריה שרצה רק
    ת ו ת

  8. מאת כרמית:

    מדמיע

  9. מאת שרית:

    אוכל מזעזע !!! לפני שבועים הזמנו הביתה ולאחר שהבטחתי לילדים כי מחכה להם טעם של הילדות שלי ( ככה זכרתי את האוכל *) הגיע האוכל ומעבר ל- 2 ביסים כולו!!!! הושלך לפח. החמין היה תפל, מרק העוף היה מלוח מאוד ושומני, השניצל היה בלתי לעיס והפתיתים היו מעוכים . הפירה היה חסר כל טעם ואפילו הלחם היה לא טרי .
    זו היתה הסיטואציה הכי מתאימה לאמירה הפולנית "לזרוק כסף
    לפח !". החויה היתה כל כך טראומטית שהילדים שלי לא מוכנים עוד לשמוע את צמד המילים "אוכל פולני "…..

  10. מאת שרית:

    ושכחתי להוסיף שהכבד הקצוץ היה דומה לסלט חצילים גרוע !

  11. מאת טיבה נוף:

    קבלו תרגום חפשי, עכשווי, בוטה של השיר ״וידוי״ ותיווכחו שכלום לא השתנה .
    לחיי כל הנשים ה״אהובות״ , המוכות, באשמתן כמובן.

    הייתי ״שרוטה״ כבר כשנפגשנו, זוכר?
    לא ראיתי אותך ביום אביבי שמח אלא בלילה קודר
    ואלמלא נפגשנו- היה מגיע בודאי איזה מתעלל אחר.
    והיה לי ברור שאני בעיניך חפץ מובן מאליו
    שתמיד אהיה כאן, מחכה, כנועה ושמחה כמו כלבלב.

    הבטחת לפרנס אותנו ונכשלת, כמובן שרק בי האשמה
    לכן הסכמתי לספוג עוד קללה ועוד מהלומה.
    אפילו בזה ראיתי גילוי של אהבה.
    ידעתי בוודאות שהסוף הוא בלתי נמנע
    אתה תעצר (בגללי, אלא מה…)
    אבל אמשיך לחכות לך עד נשימתי האחרונה.

    אני יודת שזה לא טוב. זה היה רע!
    אבל אני מוכנה על הכל בדיוק לחזור
    כי אני לא ראוייה לאהבה שונה מזו.

    חיכיתי ערה בלילות, עיני מבכי נפוחות
    ושנאתי אותך , אבל זה מה שהכרתי.
    הבית שלנו עצוב וריק
    אני פה לבד, איש כאן אינו צוחק.
    ואז אתה שב מבלוי, מצחין מטבק ואלכוהול
    לא פעם מקשט את צווארך ״איקי״ כחול
    ובכל פעם שהפסדת בפוקר , ידעתי שאשלם על כך ביוקר
    והרכנתי ראש בהכנעה כי רק בגללי לא יצא לך ג׳וקר!
    אבל ידעתי- אם אתה חושב שאני היא בכל אשמה
    אז לפחות אתה מקדיש לי מחשבה וגם זו נחמה.

    אבל כשבישרתי לך שאני הרה
    לא הצלחת לעמוד בזו הגזירה
    וזה רק מפני שכאב לך לחשוב על יסורי הלידה)
    והלכת
    לתמיד
    אבל אני עדיין יושבת ומצפה
    שתחזור, ששוב תתנצל
    עד הכאפה הבאה..
    ואני, כמו תמיד, אסלח ואשמח
    זו ״הבחירה״ שלי ורוצה אותה רק כך!

    ברור לי שאיש לא יאהב אותי מלבדך
    גם ברור לי שמותי יבוא לי מיידך
    ואני מצפה לו…
    אני משתעשעת במחשבה איך הוא יהיה:
    מכת מחץ שתכריע אותי באחת
    או שמא שוב בעינוי וביסורים, עד שסופית אדעך.
    זה לא באמת משנה, העיקר שזה יבוא מידיך
    וגם כשאדע שזה הסוף שלי- אבוא אליך
    ואחכה לו, בראש מורכן
    כי זה מגיע לי

  12. מאת בשמת:

    גניה,חמותי שתחייה, עושה את האוכל הפולני\רוסי הכי טעים בעולם!!! כבד קצוץ בדיוק במרקם הנכון, מרק עוף צלול בדיוק כמו שצריך, בורשט סלק ובורשט חמציץ קר לקיץ. מי יתן שתמשיך לטפח את החלק הפולני שלי .אומרים שזו טעות לומרשאני חצי תימנייה חצי טריפולטאית

  13. מאת מאיר וצינה:

    קראתי, גב' פלד, כי כל מה שקשור באלתרמן מסקרן אותי.
    קצת מעצבן לפעמים, אבל ככה זה, ואני לא מעלה על דעתי להאשים בזה את אלתרמן, ובטח שלא "לתת לו בוקסים", חחח.

    מניין לקחת שצילה בינדר לא ילדה כי רצתה להישאר רזה? ומניין שאלתרמן אהב דוקא גוף רזה?
    ברור לך שכל אלה הבלים, אם לא להתבטא בצורה חריפה יותר.

    אם את רוצה לדעת את האמת, עייני בבקשה בביוגרפיה שכתב פרופסור דן לאור.
    תגלי שם פחות או יותר את ההיפך ממה שאת טוענת לגבי יחסי אלתרמן – בינדר.

    מצד שני אל תמהרי לקרוא. כי אם יש לך אג'נדה, אם את רוצה סתם להתעלק על גברים "נצלנים", כדאי שתוותרי על זה. אל תקראי את הביוגרפיה. תמשיכי להשמיץ אדם חף מפשע.

    מובן שבאפשרותך לטעון לחופש יצירה. הרי ליוצרת דגולה במוך מותר גם לעוות קצת את העובדות, מותר גם להמציא או לפברק.
    בלי החופש הזה היינו עלולים לאבד חלילה את היצירה המונומנטלית: "קפה בתיה – כבד קצוץ, שברון לב, וחפירות חיינו".
    ואנה אנו באים.

    אבל אם כבר חופש יצירה, מדוע שלא נעניק אותה גם לאלתרמן?
    אם אלתרמן כותב שיר על אהבה "גדולה מהחיים" (כולנו יודעים שיש כאלה, אם גם מעט), ומעלה על הכתב יצירה העוסקת בזה, האם מיד יש לתלות בו אישית את מה שהוא מתאר?
    זה לא קצת… לא אינטליגנטי?
    מדוע שלא ניתן לו את הקרדיט שהכל שם פרי דמיונו היוצר? מדוע לחשוב שהדובר הוא אלתרמן ושהנמענת היא צילה בינדר?

    אני יודע שאלתרמן כבר איננו, וכלום כבר "לא כואב" לו.
    אבל יש לו קרובים, בני משפחה, אנשים שהיה קרוב להם ושזכרו יקר להם.
    "לתת לו בוקסים"?
    תארי לעצמך שמישהו היה כותב דבר כזה על הורה שלך, או סבא שלך.
    נו? דמיינת? היה נעים? נעמה.

השארת תגובה