יהודי אינו בוער ככה סתם בקלות

'שמנים הם אנשים קטנים שרוצים לתפוס מקום בעולם. לתפוס נפח. שישימו לב אליהם!' כך פתחה אחת מכוהנות הדיאטה התורניות את מסע ההסברה שלה למיגור השומן בעולם.

נֶפַח

היא כתבה בגדול בכתב יד על הלוח.

אחר כך היא עמדה עם ידיים על המותניים והסתכלה בנו, חבורה של תופסי נפח נפוחים, בשאט נפש.

'את!' היא צדה אותי מיד, למרות שממש השתדלתי לא לתפוס נפח, לא להתקיים, לא לנשום ולא להיות. 'אני בטוחה שחיילת נחמדה כמוך יכולה להרים תרומה בעולם הזה בלי לאכול חצי מקרר כל לילה!' היא התקרבה אליי והביטה בי טוב טוב, בטח מחפשת בנרות איזו תרומה שאני יכולה לתרום.

'את אוכלת מהשיעמום' היא איבחנה צ'יק צ'ק 'במקום להשתעמם את יכולה להתנדב, לעזור לזקנים, לילדים שאין להם. אבל מה את בוחרת לעשות במקום? להתבטל ולאכול!' היא ביישה אותי טוב-טוב, עד שלא רציתי לאכול, לתרום או לנשום. 'את יכולה לבחור, מתוקה שלי. את יכולה להיות אשה רזה שתופסת מקום בצדק בעולם ושואפת לתיקון ולעולם טוב, או להיות אשה שמנה וקטנה שמתעצלת ואוכלת ותופסת לאנשים אחרים ותורמים את המקום!'.

טיפול בהלם. את לא רוצה לאכול ולא רוצה לנשום וגם לא לתרום שום דבר ולא לקחת. הכוהנת עזבה אותי ועברה הלאה, לאיש שמן שישב מזיע וניסה להגן בכל כוחו על חיי המין שלו 'אני לא מדמיינת איך זה להיות מתחתיך, זה עושה לי בחילה!' הכוהנת הסבירה לאיש המסכן שיש מצב סביר שאשתו ברגעים אלה ממש עם אחר, או אורזת ועוברת לחיים אחרים, כי ככה זה, בעודו תופס מקום לא לו בעולם, החיים שייכים לרזים, החרוצים, התורמים.

המון זמן לא חשבתי על המנוולת הזו ועל מסכת ההשפלות שעברתי כאשה שמנה. בקלות ניתן היה לשכנע אותי שאני סתם תופסת מקום בעולם ושאולי כדאי שאפנה אותו לטובות ונחוצות ממני.

הכי קשה היה בטיסות. המבט הזה של הדיילת שאמר 'הארכה לחגורה' וגם 'בטח זאת תריץ אותי הלוך חזור למטבח, ועד שהיא לא תאכל את הטייס היא לא תרגע'. טיסות שלמות הייתי יושבת מבלי לזוז ולהטריד. 'רק מים בבקשה, לא, אני לא רוצה לאכול' הייתי מוכיחה גיבורות על ומוותרת על ארוחות הגורמה של המטוס, כשאף אחד לא ירגיש אוכל את השוקולד שקניתי לי בדיוטי פרי, מתחת לשמיכה. שעות ארוכות ללא קימה לשירותים, רק כדי לא לבקש מאיש לקום בשבילי, בשביל השמנה שצריכה שתקום, אדוני, כי היא לא יכולה לקפץ בקלילות מעל הברכיים שלך ולא בא לה שהישבן שלה יתחכך לך בפרצוף.

המנוולת כתבה על הלוח שלה עוד כל מיני מכוערות כמו:

זיעה

בושה

גועל

בצקת

וכל אחד מאיתנו כתב על לוח ליבו מילים איומות הרבה יותר. אבל אף אחד מאיתנו לא כתב את המילה:

זֵכֶר

זה בגלל שגדליה לא ישב בקהל. אם גדליה היה יושב בקהלה של המנוולת הוא כבר היה מראה לה.

אני נזכרת בגדליה כשאני עומדת במטבח ומכינה קרפלעך. עוד מעט יתעופפו בארץ מופלטות ופוליטיקאים ילבשו תרבוש ויאכלו מופלטה טבולה בחמאה, דבש וברכה. הם יגידו דברים על אחדות העם ועל תרבות ואולי אפילו ימציאו זכרונות מהמגרב וזהו. אחרי הקולולו תבוא הצפירה של יום השואה שתזכיר לכולם שעת לחגוג ועת לבכות. פריחת הטלאים הצהובים מתחילה ודוחקת את פריחת החרציות והקניידלעך ועוד מעט יבואו גם הסטטוסים המעיקים בפייסבוק 'נגמרה המימונה של המרוקאים, מתחילה המימונה של הפולנים' או 'המימונה זה יום השואה של המרוקאים או יום השואה זו המימונה של הפולנים?'.

אני מביטה בערימת הקרפלעך היפה שלי וחושבת שגדליה היה זולל את כולה בלי בעיה. הם נחמדים ושמנמנים, כל אחד מהם הוא 'הבן יקיר לי אפרים', נקרץ ולוטף באהבה. כל אחד מהם הוא זכר לעיירה היהודית הבוערת. כל אחד תפארת.

בית הכנסת של הבעל שם טוב

יום אחד אחזה בבעל שם טוב, עליו השלום, סקרנות רבה. מי יהיה שכנו לחדר בעולם הבא? עצם את עיניו וכיוון את לבבו והתשובה לא אחרה לבוא: בכפר פלוני, צדיק, ושמו גדליה. החליט הרב ללכת לצדיק, לגור במחיצתו מספר ימים. אחרי הכל, צריך להתרגל לגור יחד. שכנים, או לא?

הלך הרב לכפר הנ"ל. כפר קטן, כל הסיפורים עוסקים בכפר קטן אבל הכפר הזה היה באמת קטן. כפר קטן. וליהודים?  אין סימן.

ניגש הבעש"ט לאיכר אחד:
"סליחה, אולי שמע היכן נמצא כאן צדיק, רבי גדליה?"
"יהודי?  בכפר שלנו יש רק יהודי אחד לא רב ולא צדיק. זפת. שם, בקצה הכפר שם הוא גר"
"זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק גדול!"

מה זה? בית משונה, מט לנפול. כלבה גדולה ונירגזה ואין אפילו מזוזה!
"מי שם?" – "רבי גדליה?" – "מי זה?" ועל הסף – הזפת. גוליית, עוג מלך הבשן. כתפיים רחבות, ומתחתן כרס עצומה ומבקיעה. צדיק גדול כזה עוד לא היה!

"מי אתה?" שאל הבעש"ט "רבי גדליה?". "זה שמי" עונה הזפת. "רבי?!" שואל בזהירות הבעש"ט. "שטויות. לא יודע אפילו צורה של אות. אני עובד בזפת. מה אתך?" מתענין הזפת. "אולי אפשר ללון, פה אצלך?" שואל הבעל שם טוב, מחפש הסבר. "ללון? אצלי? כאן?" מתפלא הענק. "רק ליום יומיים!" משתדל הבעש"ט. "כאן לא מלון ואין לי כלום" נרתע הזפת ועומד לסגור את הדלת. "תמורת תשלום. חצי רובאל ליום!" מציע הבעש"ט. "תשלום? חצי רובאל?!" מתפלא הזפת. "עוד מלומד שנשתטה תמיד אמרתי שללמוד אסור" הוא חושב לעצמו.

"אין לי מיטה!" הזפת מתריע. "אישן על התנור!" מציע הבעש"ט. "כן?! שם אני ישן!" הזפת פוסל את הרעיון. "על הרצפה איפוא!" מנסה הבעש"ט. "אבל…" הזפת מתלבט . "רובאל ליום!" מפריז הבעש"ט, להוט להבין. "רובאל? בבקשה,כל הרצפה שלך!" נכנע גדליה הענק.

השחר בא. מן הרצפה מציץ הבעל שם-טוב בעין אחת. הזפת פקח את העיניים, וקם.

בלי נטילת ידיים. בלי תפילה. בלי ברכה. ישר לארוחה! ואיזו ארוחה יושב ואוכל, ואוכל. כיכר לחם שלמה, הייתה? נעלמה. ועוד כיכר. צדיק מוזר… ועוד כיכר נוספת בדרך לדוד, להרתיח זפת ושוב, ללא מלה, ישר לאכילה! לא נטל. לא ברך. שוק על ירך! כבשה שלימה היתה? נעלמה. יושב וטורף, וטוחן, וטוחן.

"במה זכה להיות לי שכן?" תוהה הבעש"ט.

ובערב כנ"ל. ישב וזלל. "הוא בגן עדן?! איזה נס! אם רק יניחו לו להיכנס הוא יחסל, תוך פרק זמן קטן, את שור הבר ואת הלוויתן!". ולמחרת – אותו זפת אוכל ואוכל ואינו חדל. אוכל וגדל וגדל וגדל. נכון, אומנם, של"ווניק אינו חייב להיות רזה אך לא נברא עוד ל"ווניק עם תאבון כזה!

"יש צדיקים נעלמים המתגלים רק בשבת. אם אשאר פה עוד מעט, עד יום ראשון…" חושב הבעש"ט ומבקש מהזפת להמשיך ולהתארח במעונו הדל. "תשכח מזה. לא בא בחשבון! ובכלל…". "עוד שני רובל?" מציע הבעש"ט. "שני רובל? בתנאי אחד – רק עד מוצאי שבת!".

שבת בבוקר והרב מציץ דומם:
אולי עכשיו? אולי הבוקר? קצת תפילה? איפה?! הוא שוב כולו זלילה. הסעודה הראשונה לא תמה עוד ומגיעה – סעודה שניה. אולי בסעודה שלישית, נראה במה האיש חסיד?  אך זו נמשכת עד אין קץ. האיש עומד להתפוצץ. לא יאומן. הוא עוד רעב. "שלא תשכח שאתה עוזב מיד אחרי הארוחה!" מזהיר אותו הזפת.

"במה זכה? במה זכה? אולי. אולי בזכות אבות?" תוהה בקול הבעש"ט.

"אבי? זכות אבות?" צוחק בלעג הזפת גדל הגוף. אבי היה סמרטוטר פשוט. מלקט סחבות. מעיל ישן פה, מכנסים טלואים שם. מכפר לכפר, סמרטוטר. וגם אני הייתי סובב אתו, כשהייתי ילד…" מספר גדליה.

"פעם, בערב שבת, בתחילת הסתיו, ביער, שני קוזאקים. עם צלב. אמרו לאבא, אבא שלי: 'נשק!' ואבא סרב.

'נשק יהודי מטונף, או שתיצלב!'

ואבא סרב. אבא שלי. ואמר פשוט: 'אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט'.

'נשק!' אבל הוא התעקש. אבא שלי.

והם קשרו אותו לעץ, והעלו אותו באש. את אבא שלי. יהודי קטן. צנום. סחבה. להבה קטנה כזאת.

רגע אחד, ופתאום כלום.

אבא שלי.

ומאז, מאז נשבעתי: לאכול. לאכול. לאכול. לא לחדול. לגדול. לגדול. כל החיים. בלי להפסיק. בלי להתבייש.

שאם, יום אחד יתפסו הקוזאקים גם אותי ויעלו אותי באש -

זאת תהיה להבה!

לא ככה סתם, להבה קטנה ודי, כמו אבא שלי.

אני אבער לאט. אני אבער הרבה.

שיראו, שיראו את האש למרחקים.

עד קצווי עולם. עד סוף הגלות.

שיראו. שידעו.

שיהודי אינו בוער ככה סתם בקלות."

"ואותו רגע" כך אמר הבעל שם-טוב לתלמידו. "השגתי בהשגה רבה, במה זכה זפת ושמו גדליה לעולם הבא. רק דבר אחד אני לא תופש" אמר הרב הזקן "במה זכיתי אני להיות לו לשכן?".


את הסיפור הנפלא והעצוב הזה כתב דן אלמגור, ואבא שלי, איש בעל גוף בעצמו, היה מספר לנו אותו בשבתות, הלוך ושוב. 'השואה האמיתית הוא אובדן העיירה היהודית, השירים, המאכלים, התרבות ההווי' הוא היה אומר בכל יום שואה, כועס על מס השפתיים ומזכיר לנו שוב להרבות בקריאת שלום עליכם, באשביס זינגר וקדיה מולודובסקי.

'כל כך הרבה עלה למעלה דרך הארובות, שירים, מילים, מתכונים, צחוקים, חגים, רכילות, מריבות. חיים. חיים שלמים. אנחנו זוכרים את הגדרות ואת המספרים על היד, אבל אף אחד לא זוכר את הדגים הממולאים של אמא שלי ואת טעם החלות של שבת. גם אני כבר שכחתי.' היתה בתיה הפרטיזנית המשוגעת מקוננת מעל מרק עוף מכובס. בתיה, שחנקה את הבת שלה בידיה, ביער, כי בכתה. בתיה הקשוחה שנלחמה כמו גבר עד שהפכה לכזה. בשיער הקצוץ, בידיים הגסות, בצפורניים הכסוסות. בתיה אבדה הכל והמכאיב ביותר הוא טעם הבית שאבד, המגע של אמה הבשלנית. רק המספר הכחול הלך איתה עד המוות.

הזכרון והטעמים היו שם תמיד. הם היו שם כשסבא אברהם הקים את גן יבנה, רחוק מבני משפחתו והוריו שנשרפו חיים בבית הכנסת בליטא. הזכרון היה גם כשסבתא חיה התרוצצה אחרי ברברים בגינה ובלול, רגע לפני שהיא הופכת אותם לכוכבי מרק 'בוליון' חושבת אולי על האח הצעיר שלה, שנשאר בורשה לנצח, בלי להפרד. לא דיברו על זה, אבל הוא היה שם, כמו אד שעולה ממרק מהביל, רגע נוכח ואחר כך נעלם.

לזכר העיירה הבוערת, האמהות הטובות, הטעם שאי אפשר לשחזר. לזכר חיים שלמים שעלו השמיימה.

 

קרפלעך של בשר

חומרים לבצק (מבוסס על הבצק הנפלא של רות סירקיס מתוך "מהמטבח באהבה"):

2 חלמונים (שומרים את החלבונים להדבקת הכיסונים)

כף שמן

1/2 כוס מים

1/4 כפית מלח

שתי כוסות קמח

אופן ההכנה:

בקערה גדולה לשים יחד כוס קמח, חלמונים, שמן ומלח ומוסיפים בהדרגה את יתרת הקמח עד לקבלת בצק גמיש, חלק ונעים למגע.

מניחים את הבצק בצד מכוסה (לא בקירור).

מלית:

250 גרם בשר בקר טחון

4 כבדי עוף יפים חתוכים לקוביות

בצל גדול קצוץ

מלח, פלפל

מעט שמן לטיגון.

אופן הכנת המלית:

במחבת מחממים מעט שמן ומטגנים לשקיפות את הבצל. מוסיפים את הבשר ובוחשים עד שהוא מפסיק להיות ורוד מוסיפים את קוביות הכבד ומשחימים. מוסיפים מלח ופלפל ומניחים בצד עד שהמלית מתקררת.

זהו, מכינים כיסונים:

מחלקים את הבצק לשלושה חלקים. על משטח מקומח קלות מרדדים את הבצק לעלה דק וקורצים עיגולים. ממלאים כל עיגול בצק במלית הבשר והכבד ומהדקים את קצוות הבצק. אני משתמשת במעט חלבון אותו אני מעבירה בעזרת האצבע על קצוות הכיסון ומהדקת. חשוב להדק את הקצוות היטב כדי שהמלית לא תצא בעת הבישול.

את הכיסונים המוכנים מניחים על משטח מקומח.

מרתיחים סיר גדול עם מים ומלח, כשהמים רותחים מכניסים את הכיסונים. כאשר הכיסונים צפים הם מוכנים.

אוכלים עם מרק עוף או מטוגנים עם בצל מטוגן וחושבים על גדליה שהיה שמח לאכול את כל ערימת הקרפלעך שהכנתם בעצמו, בלי ברכה אבל עם זכרון בוער.

"גופיה חמה תילבש אל נא תיתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח'.
כמה לי קשה עכשיו איך כנף ארימה,
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך אמא אל עינייך,
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח…"


.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: Featuredבשרהרהוריםמרקיםמתכוניםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (20)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ניר:

    סבא לא דיבר על טרבלינקה אבל
    דיבר על הבורקס של אימו מסלוניקי
    כמה נוגע ללב הסיפור.

  2. מאת רעות:

    מרגש..

  3. מאת לילך:

    י לי תחושה שכתבת את זה בשבילי, במיוחד לכבודי, בדיוק השבוע, בדיוק ברגע הנכון

  4. מאת כרמית:

    לסיפור אין זמן וכמה טוב שהבאת אותו והבאת כבוד לדן אלמגור.

  5. מאת טליה:

    צובט בלב. מה זה צובט…מועך!

  6. מאת יפה גלס:

    תבורכי מנשים. על הכתבה הזאת ועל אלה שכתבת בעבר ועל אלה שתכתבי בעתיד

  7. מאת טיבה נוף:

    השבוע ביקרתי בבית הכנסת היהודי בברלין. עדיין לא הושלם שיחקומו אך מראהו מעיד על תפארת העבר שלו.
    אפשר היה לחוש את האנשים שבעבר מילאו אותו. שגדשו (בנוי להכיל 3200 אנשים!) אותו בתפילות השבת והחול, שנישאו שם, שערכו בו טכסים ומפגשים .
    אפשר היה להריח את התבשילים שהתלוו לארועים וביניהם גם הקרפלך…
    על קיר מרכזי ניצב לוח גדולמועליו כתובים 50000 שמות, של יהודי ברלין שניספו בשואה. אותיותקטנות,צפופות ,שורות שורות , כמו יהודים רזים. וכל שם הוא אדם שהיה עולם מלא ועכשיו נאלץ להסתפק במקום כה קטן…
    לא הרחק משם משתרע גן זכרון ענק לאותם ניספים. מין יציקות בטון דמויות מצבות. גדולות, קטנות, שוכבות, ניצבות, שטוחות, משופעות… ואתה מטייל ביניהן ומרגיש איך לאט לאט מתגבר הלחץ בחזה.
    והלב מתמלא בגאווה על מה שהצלחנו לבנות לנו בארץ הזו שלנו.
    למרות הכל ואפילו בהתרסה ימשיכו אלפי קרפלך כאלה להאיר כמו נרות זכרון קטנים שיבטיחו כימלעולם לא נשכח.
    ואני , בכלל, מלוב… 

    • מאת דינה:

      טיבה שלום!

      אני מזדהה עם התגובות וכתבתה של נעמה.נוגע …ומרגש.
      אך ברצוני להתייחס לסיום תגובתך ,ואני ,בכלל,מלוב…
      אמנם קרפלך בלןב אין!
      אך השואה הגיעה גם ללוב … יהודי לוב חוו את מחנות העבודה
      היו שניספו… אבא שלי נפצע .הם ניצלו בזכות בנות הברית.

      • מאת טיבה נוף:

        הי דינה
        תודה על תגובתך.
        כאמור, אני לובית וגם אבי היה במחנה.
        הסיומת: ״אני מלוב״ נועדה להעלות קצת חיוך ועל הדרך להראות שכולנו שותפים וריחות האוכל היהודי, האשכנזי והמזרחי, מעוררים הזדהות והשואה היא של כל העם היהודי באשר הוא.

  8. מאת פיטר:

    הניצחון שלנו הוא בלוגים כאלה, תאבי חיים ועשירים בטעם ותוכן.

  9. מאת מיכל פישלר:

    נעמה הרגת אותי…. אולי גם אני אכין קרפעלך, לזכר פאני פרס שהייתה מכינה לי כאלו.

  10. אוי נעמה, איך שאת נוגעת.

    מגי

  11. מאת תמי:

    הי נעמה, את כותבת מקסים ואפילו שאני צמחונית, בא לי להכין את הקרפלך האלה…

    • מאת גליה:

      תמי , אפשר להכין כאלה גם במילוי תפו"א או דובדבנים. קוראים להם ורניקי. מתאים גם לצמחוניים :)

  12. מאת נאוה:

    אין מילים.
    מרגש, חכם, כתיבה נוגעת.

  13. מאת Shimon Braunstein:

    Just like my mother ,rest in peace used to do!

  14. מאת פועה אילוביץ:

    לא ברור באיזה שלב מכניסים את המים. כנראה, יחד עם הכוס קמח השניה.

  15. רשימה יפה יפה , ורגישה, מלטפת. תודה!!!

  16. נעמונת….
    כמה התגעגעתי. את כותבת כמו מכשפה. את כל כך נפלאה.
    כייף לקרוא אותך.

    תודה ♥

השארת תגובה