יוסי סליס – מצלם מהזכרון

רגע שאני זוכרת. אני פוגשת את יוסי ונטשה במקרה במסעדת חאג' כחיל. הם מצלמים מנות לטובת כתבה בעיתון. לה יש זר של חובזה ביד והיא מחזיקה אותו בהתרגשות בה מחזיקה כלה את הזר ביום חתונתה. 'תראי כמה שזה טרי, הבוקר עוד היה על העלים האלה טל' היא רוצה שגם אני אתרגש. אחר כך היא מטפטפת בסבלנות שמן זית ויוסי מצלם. הם כמעט לא מדברים בינהם. הוא מכוון, היא מטפטפת, הוא מתקתק והיא מזיזה צלחת, פרומיל ימינה. בשקט. בלי לחץ. מאד ביחד.


בעבודה של יוסי ונטשה יש הרבה ביחד וגם המון זכרונות. תמיד יהיה בצילום משהו מפעם. צלחת חרסינה יפה, כלי אמאיל, מפית רקומה, רגבי אדמה. צילום של זכרונות. עבודה בה כל אחד מביא את הזכרון שלו, את הסבתא שלו ואת הנופים, ובקליק של מצלמה, הצילום הוא זכרון של שניהם וגם של הצופה, למרות שלא חלק איתם את מחנה יהודה ואת באבא יאגה.

ועכשיו יוסי.

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא צלם אוכל. מתי צולמה תמונת האוכל הראשונה?

אני נזכר במטבח של סבתי, בנסיעות ארוכות לשוק בחברון ובקניות לשישי במחניודה. הזכרונות שלי מלאים בתמונות של מקומות שמצטלמים טוב ונחרטים בזכרון, גם ללא נוכחות מצלמה, פריים וקרופ. עוד לפני שהתחלתי לצלם, סדרתי לי את העולם בדימויים ויזואלים, כך ראיתי את השולחנות הצפופים ברחמו (מסעדת הפועלים המיתולוגית בשוק מחניודה) סביב סועדים רוכנים נמוך מעל צלחות חמות של תבשילי פתיליה. אני ממש רואה מול עיניי את האפרוחים הצבעוניים שקבלתי במתנה מאבי אחרי סיבוב קניות בשוק בחברון. את הכוסברה הירוקה שפוגשת את הדג האדום הלוהט במחבת במטבח של סבתא שלי, הפלפלים והעגבניות שהופכים לדם סמיך של סלט המטבוחה החריף של אימי. הזכרונות שלי מלאים ניחוחות עזים ואוכל, תמיד הרבה אוכל.

מתי הבנת שזה מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

החיבור האמיתי בין התאווה לאוכל ובין הצילום נולד בעוד מטבח קטן, בגומחה המיתולוגית של התרווד הוורוד, מסעדה שהפכה לקאלט של השף צחי בוקשסטר ולינדה אשתו הראשונה. באותה תקופה למדתי בקמרה אובסקורה, גרתי בשנקין ועבדתי בתרווד, חיי תל אביבי מובהק. צלמתי הרבה פורטרטים בשחור לבן, נופים עגומים ומלנכוליים, את הים והרחובות. אבל מה שהתרחש במטבח הקטן של התרווד מאוד הסעיר אותי, המנות שהמציא וניסה בוקשסטר על הלקוחות הנאמנים, הפטיסרי הענוג המדוייק שהכינה לינדה, השמחה והאושר סביב השולחנות במסעדה. הלימודים התיאורטיים התחברו למציאות תוססת ומעוררת השראה. ההתבוננות הסקרנית באוכל בלי שאני מצוייד במצלמה, הפכה להתבוננות מקצועית.

צלם אוכל אוהב לאכול? האם אתה מבשל או רק "משחק" באוכל?

אני תמיד משחק באוכל, לא מתחבר לאמרה האימהית המאיימת, "אסור לשחק באוכל", אפשר לשחק, לשבור, להרוס ולהמציא מחדש. כך נראה לי גם עושים השפים בבישול המולקולרי, ובכלל בכל מטבח חדש ומעיז, חוקרים ומגלים דברים טעימים, מרגשים ומסעירים. נכשלים ומצליחים, אני בטוח שרמת האדרנלין בעיסוק שלהם ורמת היצירתיות מאוד גבוהה. אז כן, אני משחק באוכל, לפעמים גם מבשל, לעיתים רק מחמם צ'יפס בתנור, הרבה פעמים נהנה מאוכל ביתי מנחם.

אני גדלתי על המטבח המרוקאי המפואר, מטבח עילי ועדין כפי שמכינה סבתא שלי ומטבח שפע עשיר ועז טעמים כפי שמבשלת אמא שלי. היום אני יותר נמשך לטעמים הים תיכוניים – שום, לימון ושמן זית, איטליה פוגשת את דרום צרפת, יון וטורקיה על גבול חופי ישראל.

את התאווה שלי לאוכל אני מתרגם לבלוג חוויות ורשמים קולינאריים, http://www.salistudio.com/blog/

שנולד מתוך אלפי הצילומים שאנחנו (אני ושותפתי, הסטייליסטית, נטשה חיימוביץ')

חוזרים איתם מטיולים בארץ ובעולם. הוא נולד מתוך הצורך שלנו לספר את החוויות שלנו בתמונות. אנחנו מתכננים את הטיולים שלנו לפי האטרקציות הקולינאריות שמזמן לנו האזור. בודקים היכן ממוקם שוק האוכל המקומי ותרים אחרי מזללות אותנטיות. כשאנחנו נוסעים לטייל, אנחנו יוצאים לחקור, לאכול ולצלם, חוזרים נלהבים מטעמים חדשים ומלאים בהשראות.

איזה סוג של אוכל מצטלם הכי טוב?

זו יכולה להיות צלחת מצויירת מינימליסטית פרי יצירתו של שף מוכשר וגם סנדוויץ' טוניסאי שנוזל ממנו החריף בדוכן בשוק.

איזה סוג של אוכל סובל מחוסר פוטוגניות? מה הכי קשה לצלם ואיך מתגברים על זה?

אני חושב שדווקא האוכל שאני הכי אוהב, האוכל הביתי סובל מחוסר פוטוגניות, הבישול העמוק שלו מותיר אותו מסמורטט. האוכל החרוך, השחום הביתי שכולם נלחמים על הביס שלו, אבל מאבד את צבעים והמרקמים בעין המצלמה. החריימה, הדגים של שבת, תבשיל שמיד מעורר אסוציאציות של חלה הכי טריה ורכה שמתחשק לטבול במיצים המסעירים החריפים. במקרה כזה לספר סיפור בתוך הצילום יעזור ליצור פריים משכנע. אפשר גם להשתמש באור, להאיר כך שהרוטב הזוהר של החריימה יהפוך לכוכב, השמן המוכתם בפפריקה ואריסה ינצנץ באור נכון.

מסעדה חביבה עליך בארץ:

הבסטה, טאפס בשוק הנמל, המזנון, המזללה.

מסעדה חביבה עליך בעולם:

אני מתגעגע למסעדות המשפחתיות עם הגינות האחוריות בהם מגדלים פרחי קישואים ומשמשים עסיסיים בכפרים בטורקיה. וגם לטרטוריות קטנטנות באיטליה, כאלה שלא נמצאות על המפה הקולינארית, שבמטבח שלהם מכינים פסטה שחורה בעבודת יד.

עם איזה שף היית ממש רוצה לעבוד? 

אני תמיד שמח לעבוד ולצלם עם כל אדם מוכשר ויצירתי שיש לו גישה שמחה לאוכל.

מי הצלם הנערץ עליך (אוכל ובכלל) ולמה?

אני אוהב את התפיסה הויזואלית של סר דויד לוטפוס, צלם האוכל שעובד שנים עם ג'יימי אוליבר, http://www.davidloftus.com/

יש לו קו מחשבה מאוד בריטי, עם קמצוץ של חוש הומור ושפע אור רך שעומד לרשותו בזכות מזג האוויר המזופת באנגליה.

טיפ לצלם האוכל החובב:

צלם, תטעם ותנסה לשחק באוכל.


צילומים נבחרים

צילומים לחוברת מתכונים ואפליקציה למגזין בלייזר של עומר מילר ושאול בן אדרת

 העיירה גורד, טיול לפרובאנס

מקרונים מעמק האלה

צרור אספרגוס בשוק האיכרים בנמל תל אביב

הטאפס של יונתן רושפלד למסעדת טאפס אחד העם

בחווה האורגנית של מצפה הימים

שערים של מגזינים דיגיטליים סליס סטודיו צילום וסגנון

 הרחות לקום של לירון גורדה וטארט תותים של נעמה שטייר

צהריים בהדסון בראסרי

הדולצ'י של מל ומישל

אייסברג וולקנו בנמל תל אביב

פסטה ומרק עגבניות איטלקי של מנה שטרום

צנוניות טריות מהחווה האורגנית של מצפה הימים

קשה לערוך ולבחור צילומים אהובים מארכיון צילומים ענק של הסטודיו, לסיכום 2011 אספנו במגזין פורטפוליו דיגיטאלי צילומים שאהבנו ללקט בשם FOOD WE LOVE

כך יוצרים איתי קשר:

www.salisstudio.com

http://www.salistudio.com/blog/

סטודיו: 03-5182647

נייד: 052-8923472

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: כלליעושים כבוד לצלמי האוכלצילום אוכל

אודות הכותב:

RSSתגובות (2)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שיקי:

    העבודה של הזוג הזה… מקצועית ומדוייקת. מניסיון!

  2. מאת הילי:

    הצילום של הצנוניות WOW

השארת תגובה