תסביך סב, הקבב המופלא של צ'יצ'ו וטאנטי וגם כולנו בולגרים

להמון נשים יש תסביך אב, אבל לי יש תסביך סב.

לי אין סבא.

אף פעם לא היה לי ואף פעם לא יהיה לי.

נכון, זה קצת פינוק לרצות סבא, יש ילדים שאין להם אבא ויש גם כאלה שאין להם גם אבא וגם אמא וגם אף אחד. סבא זה לא מצרך יסוד, ובכל זאת, כל חיי רציתי סבא.

נולדתי להורים ששניהם יתומים מאב ולא זיכו אותי בסבא. היו לי המון סבתות, עד גיל שבע וחצי הייתי נינה לסבתא רוזה הבולגריה ולסבתא חיה, הוילדע חיה הפולניה ונכדה לסבתא שרה ולסבתא ליליאן. אבל אף אחת מן לא החזיקה בעל או סבא בשבילי. אני זוכרת את נטע, יושבת ליד סבא יוסף ומקשיבה לסיפורים שלו, רציתי שהוא יהיה גם סבא שלי, אבל הוא היה רציני מדי והיו לו נכדים מקיר לקיר, הוא לא היה צריך עוד אסופית.

את הסבים שלי הכרתי מכמה תמונות ומבדלי אינפורמציה, בעיקר שתקו סביבם, אף אחד מהם לא היה איש משפחה למופת. גם ההורים שלי לא הכירו אותם. סבא נעים מת כשאבא שלי היה בן שלש, בעירק וסבא חיים הבולגרי, חי מהר ומת מהר וכל עוד הוא חי, הוא לא ממש היה בבית.

דברים שאני יודעת על סבא נעים:

הוא היה אמיץ ובעירק הוא היה אימת השכונה. הוא הלך מכות עם ערבים שהציקו ליהודים, למשל. היה לו בית דפוס ותנ"ך שהודפס בבית הדפוס שלו נמצא במוזיאון ליהודי בבל באור יהודה. לא ראיתי, אבל אומרים שהוא שם. היה לו שפם. היתה לו את המחלה הזו, בה אני חולה. קדחת ים תיכון. בסוף הוא מת ממנה. הוא היה ציוני ורצה שסבתא שלי ושלושת יתומיה יעלו למדינת היהודים ולא ילכו כמו שאר המשפחה לארצות הברית או ללונדון.

מימין סבא חיים גרשון, משמאל מרקו בר-נס בימי הצבא הבריטי

דברים שאני יודעת על סבא חיים:

הוא היה גבוה, אהב לקרא בתנ"ך, אהב חלה עם חמאה ודבש, עישן כמו קטר, היה לו ג'יפ וכולם קראו לו "חיים המסריט". סבא שלי היה מסתובב ברחבי הדרום ומסריט סרטים בבתי העם של הישובים. היו לו המון נשים, שאהבו אותו והוא אהב אותן. סבא שלי גם אהב את מרקו, בן הדוד שלו. על הקבר שלו כתוב 'פה נקבר חיים גרשון אוהב החיים'. הוא נפטר באדר ובכל שנה פורחות ביום מותו הרקפות שנשתלו על קברו.

זהו.

נזכרתי בכל זה כשישבתי מול אהרון אתרוגי.

אהרון ולידיה אתרוגי, שימו לב לגומות הקטנטנות והנהדרות של לידיה

אהרון אתרוגי הוא זכר אלפא, כמו שני הסבים שלי. ישר רואים שזה מה שהוא, עוד לפני שהוא מדבר. אהרון אתרוגי הגיע למסעדת צ'יצו וטאנטי מלווה בשלש נשים. הוא עמד בראש הלהק והושיב כל אחת בסבלנות במקום שלה. כאילו שכל אלו לא הספיקו לו, אהרון ישר לכד אשה נוספת. ענת.

ענת לנדאו, בולגריה של כבוד

מי שלקחה אותי לאכול קבבים זו ענת, שמכירה לי את השכונה. היא כבר המליצה לי על ספרית ועל מורטת גבות ועכשיו על מקומות לאכול בהם. אז ככה ישבנו לנו להק תרנגולות עם תרנגול בן גבר-גבר אחד וניסינו ללכוד את תשומת ליבו של אהרון הבולגרי.

אהרון התייחס לשתיים במיוחד. הוא ישב ליד לידיה שלו והם החזיקו ידיים, ונתן למבט החודר של ענת לחטט לו בקרביים, לשאול אותו שאלות ובאופן כללי לעשות בו מה שהיא רוצה, או בעצם מה שהוא רוצה. אליי אהרון לא התייחס, למרות שאמרתי לו שיש לי סבא בולגרי ושאולי אנחנו קצת משפחה. כלום. לא היה טעם אפילו לשאול אותו אם בא לו להיות סבא שלי.

'זה מקום טוב מאד. אנחנו אוכלים פה הרבה' אומר אהרון לנינה, שבאה ל"טנטי וצ'יצ'ו" בפעם הראשונה. נינה ולידיה חברות המון שנים, הן לא ממש זוכרות מאיפה. נינה, בת התשעים היא הדבר הכי צלול וחיוני שראיתי. היא נולדה ביוגוסלביה ובזמן המלחמה ברחה לבולגריה, שם המלך שמר על היהודים. 'מי שלא ברח הלך' נינה מספרת ועדיין יש לה חיוך, כזה של אנשים אופטימים במיוחד. 'צעירה לנצח. את תהיי איתנו עוד הרבה שנים!' ענת מאבחנת אותה בפניה ונינה מאשרת, מבסוטית.

מימין נינה היוגוסלבית ומשמאל לידיה הבולגריה. חברות ואוהבות.

'טעים לך?' אהרון בודק עם נינה. 'מעולה! טעים! עסיסי ולא יבש. וכל כך הרבה סלט. בדרך כלל אני אוכלת רק סלט, אבל היום אני אוכלת הכל…' נינה מתלהבת, וגם אנחנו. גם אני וגם ענת לא בנות שאוכלות רק סלט, חס וחלילה, אותו אנחנו משאירות לסוף.

הכל נורא טעים. הקבבים העסיסיים, מבשר טוב ותיבול בסיסי שמשאיר לו מקום, הפיתה התימנית שבאה כל הדרך מכרכור, רכה, רכה, רכה (אפשר גם מקמח מלא, אבל בשביל מה?), פלחי תפוחי האדמה השמנמנים, רכים מבפנים וקריספיים ובחוץ. לסלט לא נשאר לנו מקום.

מעל הקבבים של "צ'צו וטאנטי" התפתחה שיחה ערה. ענת ניצחה עליה ואני הקשבתי. כשאני שואלת שאלות אף אחד לא שומע, וענת שואלת שאלות טובות. כך למדנו שאהרון ולידיה שלו, שיש לה זוג גומות חן קטנטנות משני צידי השפתיים וגם שפתיים נהדרות, הם זמרי אופרה. אהרון שמח לשיר, לידיה קצת מתביישת. היא מסכימה רק אחרי שהיא מורחת את האודם האדום שלה. 'נו, נו, תשירי' מפציר בה הגבר שלה והיא שרה. שיר שלם. בקול סופרן נפלא.

'שרנו בבית האופרה הישן של תל אביב. עד היום קוראים למקום מגדל האופרה. אחר כך בן גוריון סגר את הברז. אמר שלא צריך פה אופרה, פה צריך שירי עבודה וציונות…' אהרון מספר בצער.

בית האופרה הישן של תל אביב

'אז איך אתם מחזיקים כל כך הרבה זמן מעמד?' ענת ממשיכה לטייל לאהרון בורידים. 'אה' אומר אהרון 'אני אף פעם לא בגדתי באשתי, מרגע שהיא הסכימה, אני שלה. לפני כן אפשר היה לכתוב ספרי עבי כרס, אבל אני נאמן!' הוא מכריז ולידיה מלטפת לו את הרגל מתחת לשולחן.

'ואתם לא רבים?' ענת ממשיכה לשחות בורידים של אהרון שחיה צורנית. 'רבים, בטח שרבים' הם מסכימים בינהם 'ומשלימים?' ענת שואלת. 'לא. מתגלגלים. שוכחים. עוברים הלאה, לריב הבא…' הם צוחקים. 'הוא עקשן, ואני יותר רכה, מוותרת' לידיה מנסה להסביר את סוד הקסם 'היום נשים לא מווותרות. כבר אי אפשר להגיד לאשה תבואי תלכי שבי בשקט…'. 'לאשה יש דיעות משלה' נינה מחזקת את חברתה 'למרות שלי היה בעל נהדר, מודרני, שלא חיפש אשה שתעשה מה שהוא אומר. היה לו כבוד אליי.' נינה נזכרת בגעגוע באיש המודרני שלה. היום יש לה מטפלת שגרה איתה וזה לא אותו דבר.

עדיין מאוהבים

אנחנו נפרדים בנשיקות. אהרון מנשק כל אחת מאיתנו על שתי הלחיים. לידיה מרשה 'שיחבק צעירות, שיזכר איך זה. מה אכפת לי…' היא מצחקקת. שתינו לא יודעות מתי נפגש עם אהרון, לידיה ונינה שוב. אבל אני יודעת שבכל פעם, שאשב בשולחן הארוך של טאנטי וצ'יצ'ו, הדמויות הנהדרות שלהם יעברו לי בראש ואני אחכה להם.

לכו לצ'יצו וטאנטי. זה מקום טוב עם יחוס בולגרי-חיפאי. זה מקום לאנשים שאוהבים לאכול טוב ופשוט, לאנשים שאוהבים לשבת בשולחן ולזמן אליהם אנשים שבדרך כלל היו עוברים לידם ברחוב, מבלי להתעכב. זה מקום עם אוכל טעים, ממש. ואם אתם שם, תקראו לי, תמיד יש לי מקום לקבב. מעוז הליכוד ובית ז'בוטינסקי מעולם לא היו כל כך מעוררי תיאבון. באחריות.

מחירים: טאנטי בצלחת 53 ש"ח, אפשר גם בפיתה, זה פחות. שפוי לגמרי ומשביע.

צ'יצו וטנטי, רחוב קינג ג'ורג' 38 תל אביב (חזית בית ז'בוטינסקי)

שעות פתיחה: ימים א'-ה' 11:30 עד 23:00 יום שישי 11:30 עד כניסת השבת.

ונסיימה בזמר.

"אנשים רבים יש בינינו
לבנים, חומים ושחורים.
מבחוץ כולנו נראים שונים
אך בפנים הם בולגרים…"

(המנון ליום חול. דני סנדרסון)

ותודה מיוחדת לגיא אלון ולמוטי דיכנה שמצאו לי את השיר. אם אתם כבר פה, עשו סיור בערוץ היוטיוב של גיא אלון, לא תתאכזבו. אוצרות!

וגם… יש סב בקהל? מי מוכן להיות סבא שלי?

קטגוריות:: Featuredאוכל רחובאוכלים בחוץאנשים עם בייגלהבטוב טעםכללימסעדותמסעדות חדשותנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שלי:

    עברתי שם כמה פעמים ולא ידעתי שזה גריל בולגרי. אם הייתי יודעת הייתי נכנסת מיד. בפעם הבאה אוכל שם. תודה על ההמלצה ועל הסיפור היפה.

  2. מאת avi sh:

    ללכוד רגעים..

  3. מאת לי ק:

    האם זה הגריל מחיפה? הוא מעולה!!!!!

  4. מאת עידן שלו:

    מקום מעולה עוד מחיפה והסיפור שלך מרגש ונוטע תיקווה בלבבות.

  5. מאת tamar:

    סיפורי אהבה כאלה הולכים ופוחתים.. מקסים!!!

  6. מאת רוחלה:

    תודה על סיפור קסום יש עוד תקווה לאהבה ובעיקר לזוגיות

    לי לא היו סבתות או סבים
    ורק כשהורי הפכו לכאלה הבנתי את ההפסד שלי
    אז היום אני על תקן דודה סבתא לילדים של אחייניי
    בעצם השרשרת המשפחתית מאפשרת משחקי תפקידים
    העיקר החום והאהבה

  7. מאת Shoshi:

    אני מבקשת את עזרת הציבור במציאת מסעדה חמודה עם אכל טעים ואווירה נעימה שיש בה קבלת שבת בימי שישי והיא בתל אביב.
    למשל כמו בארוד הירושלמית. הרבה תודה!

  8. מאת אסף:

    היינו אתמול בעקבות ההמלצה ונהנינו מכל רגע. האווירה נהדרת, הצוות מקסים, והאוכל – תענוג.
    חשוב לשים לב שהקציצות עשויות להרגיש מעט לא מוכנות בהזמנה ברמת צלייה מידיום (ענייני שומן וכאלה לדברי בעל המקום…), אבל הן מוכנות לגמרי. מי שאוהב את הקציצות שלו יבשות ו/או קשות יותר שיילך על צלייה ארוכה יותר.
    נחזור ללא ספק.
    תודה על ההמלצה!

  9. מאת רותי:

    מה עם מרשם? איזה תיבול?

  10. מאת דוד:

    היתי אתמול לאחר המלצת בייגלה, במילה אחת,חוויה !! החזיר אותי לימים מבולגריה ולקציצות של סבתא שלי

    מומלץ בחום, אין םפק שאחזור

  11. מאת חלי:

    איזה יופי של סיפור
    רק חבל שהבולגרים הם עם הולך ונעלם בארץ
    תודה, הרגשתי לקרא
    מבולגריה גאה :)

  12. מאת איה:

    את יודעת אם למסעדה יש תעודת כשרות?

השארת תגובה