לה בון – אם תרצי שאראה לך את העיר באפור

יש מקומות שאני לא יכולה לחזור אליהם. יש גם שירים כאלה, שאני לא יכולה לשמוע. הם הוכתמו בגברים שאהבתי. יש זכרונות שאני לא רוצה לזכור, יש תמונות שאני לא יכולה להראות, אפילו לעצמי. אבל לפעמים אני צריכה לעשות מבחן אומץ, במיוחד כשאני עושה סדר במגירות.

אשה שמנה. מאד שמנה. מבריקה ממאמץ הליכה מחבקת פסל טורקיזי בפאריס. היא לובשת שחור ושיערה פרוע. את כל השחור הזה עוטף מעיל ג'ינס וגם בושה, בגוף הגדול הזה. האשה הזו היתה מאד מרוצה כשמצאה את ז'קט הג'ינס, היא תמיד חלמה על כזה. בסוף היא מצאה באחת מחנויות המידות הגדולות. היא לקחה לעצמה את המידה הגדולה ביותר. היא גם האמינה למוכרת שאמרה שזה נורא יפה וגם מרזה. 'מה זה מרזה?' הקול הרע אומר לה במוח 'ממש מחטב. כל אחד שיעבור ברחוב יתבלבל ויחשוב שמדובר בטוויגי…'.

אבל היא מגרשת את הקול הזה ומחייכת למוכרת שאומרת שהיא נראית מושלם ומוסיפה שיש לה פנים ממש מהממים וגם מציעה לה לנסות להתקבל לתחרות "השמנה והיפה". יחד עם החשבון המפוצץ, המוכרת גם כותבת בכתב יד, מתחת לבס"ד, את הטלפון של המארגנת, וגם כותבת ליד בהצלחה עם המון סימני קריאה.

האשה הזו, השמנה, המבריקה ממאמץ ההליכה המרובה, עם ז'קט הג'ינס הגדול והבושה, האשה הזו היא אני.


פאריס היא פצע פתוח. היא זכרון שאני רוצה לשכוח, או לפחות למחוק ולזכור מחדש. בליבי יש מפה ובה נעוצות סיכות על נקודות ציון מדממות. מקומות שכאבתי בהם ומחכים שהסיכה תישלף ובמקומה יצוייר פרח או לב או דגל ניצחון.

אשה בשחור ובז'קט ג'ינס גדול, יושבת על ספסל בגן קטן. לבד. היא מוציאה כפית קטנה מהתיק. בכל בוקר היא גונבת כפית מהמלון. לצורך הניסויים שלה. בידה קופסא ורודה ובה עוגות. כל מיני עוגות. עוגות קרם ועוגות תותים, פחזניות עם קרם פטיסייר ומרנגים.

היא פותחת את הקופסא, בכל יום קופסא אחרת, מקונדיטוריה אחרת. לפעמים ורודה, לפעמים בצבע קרם. היא שמחה כשעוטפים לה אותה בנייר וסרט, פעם גם קישטו לה אותה בפרח מיובש. לאף אחד לא אכפת למי היא קונה את כל העוגות. פאריס גדולה ואף אחד לא זוכר אותה פה. בישראל היא משקרת. 'זה בשביל הילדה שלי. אני עושה לה הפתעה!' או 'בעלי מת על העוגות האלו. אני בכלל שונאת מתוק!'… אבל בפאריס לא צריך.

הפייבוריטיות שלה הן עוגות התות, עם קרם הפטיסייר הסמיך והזיגוג. היא מחפשת את טארט התותים המושלם. מחקר זה מחקר. מכל עוגה ועוגה היא אוכלת את החלק הטוב. את הקרם, את הפירות, את קישוטי המרציפן הקטנים. את השאר היא משאירה בקופסא ואותה היא משאירה על הספסל. אולי יש בפאריס מישהו שלא אכפת לו לאכול עוגות חצי אכולות.

אשה בשחור ובז'קט ג'ינס גדול, יושבת על ספסל בגן קטן. לבד. שוב היא מוציאה כפית קטנה מהתיק. בידה קופסא שחורה, מבריקה, חגיגית. היא פותחת את הקופסא ומתחילה בעוגה החדשה, שהיא לא מכירה. טארט אגסים ומרציפן, אחר כך היא ממשיכה לאקלייר שוקולד לבן וסיגליות מסוכרות. צל גדול מצל על הקופסא. אולי ענן. צל גדול וכבד שלא זז.

'fucken fat cow' צועק עליה הצל באנגלית וחוטף לה את הקופסא 'you are A disgrace' הוא ממשיך וזורק את הקופסא יחד עם הכפית לפח. הוא לא מניח את הקופסא בעדינות על הספסל. הוא נותן לה אגרוף ואף קבצן לא ירצה לאכול עוגות חצי אכולות ומעוכות.

בימים הבאים בפאריס היא לא עוסקת יותר במחקר. היא הולכת למוזיאון ולאייפל וגם קונה בושם, כי אין בפאריס בגדים בשבילה.  בימים הבאים הוא שותק וגם היא שותקת. היא משתדלת לא לאכול שום דבר שיכעיס אותו ומפנה את מבטה בכל פעם שהם עוברים ליד קונדיטוריה.

האשה הזו, ה-Fucking fat cow, ה-Disgrace, היתה אני.

ביום הראשון של האביב, תל אביב התחפשה לעיר באפור. היא היתה מאובקת וברחובות הלבנים שלה נשבו רוחות ערות שאיבקו את תריסולי הפלסיק והפכו אותם ממכוערים למכוערים ומטונפים.

באותו היום, בשעת צהרים, ישבה על ספסל בגן סמוך לבזל, אשה, לא שמנה, נגיד רבע לרזה. היא פתחה קופסת קרטון לבנה ובה אוצרות. סברינה עגולה עם תות מזוגג בכיפתה, טארט ריבת תותים עם שכבת מרציפן בגובה של סנטימטר וחצי, אקליר קפה ופחזנית "גלגל הצלה", מילפיי עם עלעלי בצק קרנצ'יים וקרם פטיסייר סמיך וגם טארט תותים.

בדרך כלל היא נכנסת למאפיה הצרפתית הקטנה, מבקשת מיץ תפוזים וקרואסון שקדים. אבל היום היא מנסה לשלוף סיכת זכרון בעצמה, מי יודע מתי תגיע לפאריס. אף אחד לא שאל אותה בשביל מי העוגות. המלצריות המשיכו לדבר ביניהם בצרפתית. דווקא היה לה תירוץ מוכן 'לחגיגה בעבודה, כן. שימו לי מלא מפיות כדי שיהיה לכולם', אבל לא היה צורך.

האשה בג'ינס ובמשקפיי השמש הגדולים, פתחה את הקופסא בזהירות וצילמה את העוגות היפות באייפון. מכל עוגה היא אכלה ביס וזה היה טעים. ממש טעים. עכשיו יש לה במקרר קופסא של עוגות, כל מיני, עם המון חלקים טובים. כל החלקים הטובים והעוגות הנחמדות יחכו למחר ולמחרתיים ולמי שיבוא.

האשה הזו, בג'ינס, הרבע לרזה, עם העוגות במקרר, היא אני. הפצע עדיין שם ועדיין אי אפשר לשלוף את הנעץ ולצייר ליד החור שיצר לבבות, פרחים ודגלי ניצחון. אבל יום אחד, האיש שאני אוהבת, יסע איתי לפאריס. שנינו נגנוב כפיות מבית המלון ושנינו נבחר את העוגות הכי מופרכות ונדרג אותן. אני לא ארגיש פרה וגם לא בושה לאנושות. לא יהיה בי שום דופי, אני אהיה סתם אשה שאוהבים אותה, שאוהבת עוגות תות ואת פאריס ואותך.

"…על ספסל אז נשבה ועם רדת האור
אם תגידי עייפתי מן העיר באפור
אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים
אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים."

(העיר באפור, נעמי שמר)


שני פרטי טריוויה שכדאי שתדעו:

נעמי שמר, כתבה את מילות השיר 'העיר באפור' על פאריס, למנגינת השיר "היא היתה כה יפה" של אלן ברייר (נסו לשיר את המילים העבריות ותראו שהן מתאימות ללחן). אחרי כתיבת המילים היא החליטה שמגיע לשיר הזה לחן משלו וכך עשתה.

את העוגות הנהדרות הללו ועוד מאפים צרפתיים מצויינים אפשר למצוא ב"לה בון פטיסרי" ברחוב בזל 40 בתל אביב. יש להם עוד שני סניפים, האחד ביפו ברחוב רזיאל 32 והשני ברחוב בן יהודה 96 בתל אביב.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: Featuredמקומות שאהבנונעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת רינת:

    קראתי ונהייה לי עצב בלב, לא העצב המשובח של פריס שמביא איתו שלכת צעיף וערמונים חמים, עצוב לי שזו החוויה והכאב שיש לך מהעיר הנפלאה בעולם, העיר שבה גם אני משחקת את המשחק הפריסאי השני בנפלאותו בעולם – כמה עוגות אפשר לטעום ב-X זמן ומי הכי טעים. (המשחק הפריסאי הראשון הוא איפה אני רוצה לגור וכמה זה יעלה לי)

    לפעמים כשככה עצוב אין עוד מה להגיד, רק לחבק

  2. מאת מירי:

    יש לך אומץ להכין מתכונים שאני לעולם לא הייתי חושב עליהם, עליזה, שמלת כלה שאת לובשת נראית מדהים, אשמח לעוד תמונות.

  3. מאת מאיה:

    כל פעם שאני עושה בדיקת דם בקופת חולים ליד, הפרס הוא טארט לימון מענג אצל הצרפתיות האלה. ז'ונגלר. עכשיו אני פתאום אוהבת לעשות בדיקות דם.

  4. מאת אילנה:

    אין בך ולא היה בך שום דופי.
    אני כאן רק בגלל הכתיבה שלך. כל-כך כל-כך נוגעת.תודה

  5. מאת דליה:

    אפרוריות זו בדיוק המילה למה שנח עלי אחרי שקראתי על האישה בשחור. הרשי לי להאיר או להעיר (מה שתבחרי) כי ה"רבע לרזה" מטעה. את בפירוש נמצאת במקום בו את יכולה להשמיט את כל ההתנצלויות ו/או מגננות הקשורים ל"רזה". את שם ואני עדה.
    מאחלת לך להתענג על עוד הרבה קרמים, תותים ושאר אוצרות, כאן בעיקר או בפאריס בפרט.

  6. מאת רון:

    את מדהימה! להתאהב בך….

  7. מאת אריקה:

    אני כל כך מזדהה איתך
    אני כל כך אוהבת את העוגות האלה בדיוק כמוך
    למדתי עם השנים רק להסתכל ולפעמים גם לאכול,
    מתי שתרצי נישב ביחד בספסל ונהנה בלי יסורי מצפון:)
    לבי איתך תמיד ,

  8. מאת טובה:

    יש לי את הצורך לקרוא את הפוסט הזה עוד ועוד, ולהזכיר לעצמי דברים שכבר הפנמתי ובזכותם אני אני אחרת.
    כולנו עוברים שלבים בחיים. האנשים שלצידם אנו צומחים – יכולים להשקות אותנו או לייבש אותנו [במטרפורה של פרח]. רק העוצמה הפנימית שלנו היא המנוף.
    כל כך מתאים לי עכשיו לתת בשבילך זָפְּטָה איומה בתגובה ל-fucking האפור ההוא. חצוף! ובכל זאת, גם הוא היה שיעור לחיים…
    כמו רינת, גם אני מצטרפת חיבוק חם ((:

    ואיןןןן, אין על השיר "העיר באפור". אחד השירים, אם לא ה…

  9. מאת תחיה שירן:

    כרגיל – כתיבה יפה ומרגשת.לי יש זיכרונות אחרים מהעיר האפורה ההיא. הנה קישור לצילום אפרפר ויקר.
    https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10150642273709401&set=a.10150236984889401.324887.677184400&type=1&theat

  10. מאת a:

    נעמה…
    אוי נעמה.
    כמה כאב יש במילים.
    כמה גילוי לב שלא כולם אמיצים מספיק…
    להבין. להכיל.
    רואה אותך שמחה ומחייכת בתמונות. יודעת כמה כאב נורא את מכילה.
    העיניים מדברות והנפש…. היא רושמת מילותייך.
    נידמה שלא התרגלת לדמותך החדשה. משם באות הבעיות…

  11. מאת גלית:

    מרגש. מאוד.

  12. מאת טל:

    את כותבת כל כך יפה ומרגש, מתחברת לצערי לחווית הפצע וליחס המשפיל אבל שמחה בשבילך (ומאחלת לעצמי)על החויה המתקנת של האהבה והכבוד והציפיה

  13. מאת Betty:

    מאוד הזדהתי ומאוד התרגשתי.. אמנם לי היה סיפור אחר, אבל התחושות הן מאוד מוכרות. גדלתי עם תחושה שאסור לי. רוב החיים שלי לא העזתי להכנס אפילו לקונדיטוריה, כי האשמה הייתה גדולה מדי..ואם נכנסתי זה היה אחר כך מלווה בהמון אשמה. אשמה שאפילו לא הייתה שלי. שהעבירו אלי. והכי מצחיק שככה רק השמנתי.

    היום אני שוב נהנית מלאכול מתוק ובעיקר להכין.. ומנסה לא לאכול את הלב על זה ולשמור על הבריאות יחד עם זה.

  14. מאת משב:

    כתוב ממש יפה, פשוט ומרגש. אני גרה בפריז ומזדהה כי באמת קשה לעמוד בפיתויים בכל פינה. אחרי חצי שנה פה עוד לא טעמתי מכל-טוב הפטיסרי אומנומנומ

    • מאת פזית:

      נעמה, כל הנועם שבך, ספון בנפש שאפילו שידעה ייסורים, יודעת לראות דברים בורוד, לטעום טעמים מתוקים, להבחין בצבעים הנכונים ולחייך אל העולם… מחבקת אותך ושולחת נשיקה גדולה לאישה היפה והמוכשרת שכתבה משהו כל כך אמיץ. פזית

  15. מאת חני:

    אפשר לקבל כתובת ושעות פתיחה?

  16. מאת לת:

    נעמה

    הכתיבה שלך כל כך מרגשת. לכולנו יש מאגר זכרונות עצובים כאלה שמשום מה טעמים וריחות מפעילים אותו. גם לי יש רחובות שלמים שאני עוקפת כדי לא להיזכר בדברים הקשורים בהם.
    אני מחכה תמיד לקרוא את מילותיך. מאחלת לך שתמשיכי להיות מאהבת ושיצטרפו לספר הזכרונות שלך הרבה זכרונות נעימים.

  17. הכתיבה שלך כל כך נוגעת ומרגשת ….

    מגי

השארת תגובה