רונימוטי – מילה טובה או שתיים או יותר מזה

כל יום אני מחכימה קצת. כל יום אני מתקנת.

למשל היום הבנתי שכל הסיפור הזה בעזה הוא בגלל שנאת חינם. 'זה מה שקורה שמקללים אותנו כל היום, בסוף אנחנו מכניסים להם!' כך הסביר באופן שקול וברור האיש האמון על הבשרים והעופות בסופר ל"זאת מהנקניקים" שהיא גם "זאת של הגבינות" כשהיא מחליפה כפפות חד פעמיות מחלב לבשר.

היא בתמורה אמרה לו 'דה' של הסכמה מוחלטת והוסיפה וסיפרה, כמו מרת מינה למר זבארה על אחותה באשדוד שאין לה מקלט והיא רצה בחלוק לחדר המדרגות וקינחה בקללה.

'אל תקללי, גברת. את יודעת איזה כוח יש לקללה? זה אוי ואבוי שהשם ירחם! מה את, ערביה?!' אמר ההוא מהבשרים, שהוא שילוב מוזר של רוני דניאל ומדונה מהמרכז לקבלה והיא חדלה מיד וראיתי שהיא עושה כל מאמץ כדי לחשוב חיובי.

'אז זה הכל בגלל הקללות, הא?' שוחחתי עם עצמי. מונה ביני ובין עצמי את כל הקללות שקיללתי היום. לא קיללתי בקול, אני חושבת. מקסימום איזה ס'אמק קטן על השכן שטיפטף את דרכו לפח האשפה ולא ניקה אחריו ואיזה 'סתומה' עדין על הנודניקית שמתקשרת אליי קבוע על הבוקר וחושבת שאני הנוכחית של האקס שלה. לא שטף קללות, לא משהו שיכול להחריב את עזה או את תל אביב. קילולים ממש בקטנה.

זו התורה שבעל פה, אבל בתורה שבכתב זה משהו אחר. בפייסבוק אני מקללת ומגדפת חופשי. קללות מתוכחמות, כאילו נקיות, כאילו מתורבתות וגבוהות מצח. אבל אם מפשיטים את הסטטוסים שלי, בסוף יש שם סתם 'בן זונה' או 'חרא ממשלה'. בחיי.

הכי קל לקלל בפייסבוק. זה כאילו נבנה עבור קללנים ושונאי חינם. כי כמה כבר עולה לשנוא? גרושים! טוויסט עולה יותר. על פניו הפייסבוק מחבר אנשים, גורם לך להרגיש פחות בודדה בעולם, עם המון חברים. אבל בפועל אנשים מתאגדים סביב זירות עימות, סביב מה שרע. "כאן מחרימים ביחד בכייף". פעם מחרימים טוויסט ופעם קוטג', פעם את שטראוס ופעם את תנובה.

אנחנו חכמים על קטנים. אף אחד לא יעז להחרים את מי שלוקח את אוצרות ומשאבי המדינה לעצמו, גם לא את הממשלה שלוקחת קומיסיון נדיב על הדלק, גם לא את חברת חשמל או את הרכבת.

חרמות לייט, כאלה שלא יפריעו את שלום הציבור והממשלה. אני מסתכלת בחשבון החשמל שלי ומבינה שגם אני, כמו כולם, ירדתי מהפסים. אני נובחת יחד עם כולם על הגנב הלא נכון. האנשים שהעלנו לשלטון בטח מבסוטים, יש להם שקט.

העם צולה את עפרה שטראוס או את זהבית התנובאית בככר העיר, והם בינתיים יכולים לעשות מה שבא להם. אין מה לדבר, טוויסט ופסק זמן הרבה יותר חשובים ממחירי דלק, חשמל ומתפקוד תנועת הרכבות, בתי הספר ומערכת הבריאות. נראה אתכם מעבירים שבוע בלי טוויסט, זה מוצר צריכה ברומה של עגלת קניות.

'טמבלית שכמוך!' אני נוזפת בעצמי ושולפת אותי מיד מכל קבוצות החרמות הלא חשובות. שלום כתה ג' ולא להתראות. על הדרך אני מוחקת מרשימת החברים שלי איזה ממורמר או שניים שמקללים אישים באופן אישי. 'מה יש לך נגד סטטוסים קסומים שמאחלים לעולם אור ואהבה?' אני נוזפת בעצמי 'לפחות הם לא פוגעים באף אחד…' אני מנסה לשכנע אותי, ועצמי אומרת לי במשיכת כתף ובהתנצלות 'אבל ציניות זה קצת מצחיק ואור ואהבה פחות…'.

ומה עכשיו?

עכשיו מילים טובות. מתקנות. מכירים את הסיפור על הסנדלר והנר הדולק? אני חושבת שסיפרתי אותו פעם, אבל אם לא, אני מספרת שוב, ליתר בטחון.

שנתו של רב העיירה נדדה והוא הלך לטייל ברחובות עיירתו הנמה. התריסים היו מוגפים, עפעפי החולבות עצומים ואף תרנגול לא קרא. שקט. כאשר עבר הרב ליד חלונו של הסנדלר, ראה כי אור עולה מחלונו וקולות פטישו נשמעים. הציץ הרב דרך החלון וראה כי הסנדלר מתקן נעליים במרץ ומסמרים קטנים תקועים בין שפתיו.

'שלום עליך' פנה הרב אל הסנדלר 'לא הגיע הזמן לעלות על משכבך וללכת לישון? הנר עוד מעט נגמר והאור הולך וכבה' שאל הרב את הסנדלר. הרים הסנדלר את עיניו ממלאכתו לרגע, העיף מבט ברב ואמר בפשטות 'כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן' וחזר מלאכת התיקון.

'תמיד אפשר לתקן?' אני שואלת את יפה העיניים שסיפר לי את הסיפור. 'תמיד. אסור להתייאש… הנר שלך עדיין דולק' הוא אומר בבטחון של אנשים צעירים.

אז אני מתקנת. כי מה שמגיע מגיע.

לה רפובליקה די רונימוטי – רומא של מאז"ה

לפני כשנה היינו ברונימוטי שברמת החייל. היינו שלושה, ציפינו התאכזבנו. מאז לא הלכנו לשם אף פעם. אבל רונימוטי נפתחה במקום חדש ויעלי, שהיא גם אופה וגם מבינה וגם חברה של שנים, אמרה שטעים שם. אז הלכנו, פעמיים, יום אחרי יום. ובאמת היה מצוין. ללא דופי.

צהרי היום, פיסת רומא באמצע תל אביב, עם אוכל שהייתי שמחה לאכול גם ברחובות צבועי השלכת של רומא.

לפתיחה אכלנו ברוסקטה רוסטיקו ריקוטה עגבניות פרמזן נהדרת, עם לחם חמצמץ מצויין וסביצה מוסר ים, גספצו עגבניות בשלושה צבעים, סלרי וצנוניות. שתי מנות רעננות, צבעוניות ואביביות. המון עגבניות וחומרים טריים ומצויינים.

שתי העיקריות שהצטיינו בשתי הארוחות שאכלנו היו ללא ספק קנלוני העגל. גלילי פסטה עשויים במקום, ממולאים בבשר עגל שבושל שעות ארכות בירקות שורש ויין ופורר בידיים. רוטב העגבניות היה נפלא. מתקתק ופשוט, קצת הזכיר את הרוטב הבלתי נשכח של הקציצות של סבתא שרה, שמעולם לא הצלחתי לשחזר, ואולי כל מה שהייתי צריכה הוא לשמור על פשטות ועל מיעוט מרכיבים. מנה להתגעגע אליה.

העיקרית השניה, שהצטיינה לא פחות, כיכבה בארוחה השניה שאכלנו.סקלופינה אלה סלביה, נתחי סינטה בשר לבן עם  מרווה, חמאה ולימון.

קינחנו בריבוע פטיפור שוקולדי, עשיר, טעים ונדיב. השירות נהדר, מקצועי, ידעני וסבלני. מלצרים עם מבט מתענין ולא מרחף. המקום מואר ונעים. אולי מחר אחזור, או אולי מחרתיים.

התיקון שלי הוא לא במילים. התיקון שלי הוא בביקור החוזר ובזה שאחריו ובביקורים שעוד יבואו.

"תמיד השארתי פתח לתקווה
אפילו כשכבתה האהבה
חלמתי על ימים יותר יפים
אפילו בלילות שינה טרופים…"

(יעקב גלעד)

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץמסעדותנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ניקי:

    הצילום של הקנלוני….

  2. מאת אפרת:

    רשמתי לפני לפעם הבאה שנחליט להרחיק עד תל אביב.

  3. מאת יעקבב:

    אמר פעם אדם חכם [המצאה שלי...] "לא קונץ למצוא אוכל טוב, החוכמה היא לקבל אוכל טוב במחיר זול או לפחות סביר…"
    בכתבה שלך אין התייחסות למחיר והאם הייתה זאת עיסקית, או לא..[למעט צילום החשבוניות שגם אינן קריאות וגם אינן אומרות דבר על רמת המחיר..]

    • מאת נעמה פלד:

      אתה צודק, יעקב.
      הארוחות נאכלו בצהרים במסגרת הארוחות העיסקיות. המחיר הוא מחיר המנה העיקרית. ארוחת נתחי הסינטה עלתה 98 ש"ח וארוחת הקנלוני עלתה 78 ש"ח.
      לקחתי את הערתך לתשומת ליבי. תודה.

  4. מאת נעה זני:

    שיאואו איך אני אוהבת כשאת כותבת . ובטח!בטח שתמיד אפשר לתקן ,הנה אפילו אחרי שהתפרצתי על הילדים (מרוב עלבון שלא רצו לאכול את הפיצה שהכנתי במו ידי ) התאפסתי ביקשתי סליחה ,הכנתי חביתות ,הסברתי שנעלבתי קיבלתי אחד :"בבוקר את הכי חמודה "מכחול העיניים והתחלנו לצחוק. תמיד תמיד לא מאוחר לתקן .
    אוהבת את הליין החדש שלך של תיקונים ומחשבות פחות גרועות…לא להתחיל להפיץ קלישאות בשנקל (:

    • מאת נעמה פלד:

      צלמונעה,
      תודה. על המילים שלך ועל ההתייחסות המיוחדת. זה הליין הורוד, פוקסיה. בקרוב יהיה לי גם מיקסר כזה שיערבל לי מחשבות ועוגות בטוב טעם.

השארת תגובה