אלוהים תן לי רק עוגית מזל וגם עוגיות בוטנים ושוקולד לבן מעלפות

בבית שלנו, היו שני דברים שהם NO NO.

אסור להמר.

אסור לאחר.

הסיבה לשנאת ההימורים של אבי, היתה סבח, אחיו הבכור. יתום שעלה לארץ בגיל הכי מבלבל ודי מהר נפשו נקשרה בהימורים. סבח מת בחוסר כל, בניו יורק, אחרי שהוא הפסיד את הטקסי, הדירות ואת חנות הירקות. הכל.

אין לי מושג למה קשור האיסור לאחר. אבא שלי בא לכל מקום רבע שעה לפני הזמן וחמש דקות לפני הזמן הנקוב הוא כבר מתחיל להתעצבן שמאחרים לו. חמש דקות אחר כך הוא כבר לא שם.

בכל פעם שאני חולפת על פני דוכן של הפיס אני נזכרת בצנצנת העוגיות של טובה. טובה לימדה אותי אנגלית. זאת אומרת, הלכתי ללמוד אצלה אנגלית. זאת אומרת, הלכתי אליה, אם להצמד הרמטית לעובדות. היא לא לימדה אותי כלום, אבל לא ממש באשמתה.

פעם בשבוע, חלמתי אצלה שעה שלמה, חלומות שעלו לאמא שלי ביוקר ולי בעונשים עם קבלת התעודה. כי למרות שלא למדתי שום דבר ונשארתי בורה גם אחרי שלושים שיעורים, טובה דרשה את הכסף שלה וגם קיבלה אותו. אמא שלי לא האשימה אותה בזה שהיא מורה גרועה, חס וחלילה. אמא שלי ידעה שהאשם הוא בי. אני הייתי חסרת תקנה. ילדה שחציה חלומות וחציה אשמה.

יצאתי מהבית עשרים דקות לפני השיעור, כדי להיות אצלה עשר דקות לפני הזמן. בעשרה ל-לזמן הייתי יושבת ומחכה בתחנת האוטובוס שליד הבית של טובה, שלא תגיד שאני לא מחונכת ומפריעה לפני הזמן. בחמישה ל-לזמן, הייתי "מחריקה" את שער הברזל שנצבע לבן פעם בחצי שנה ונכנסת לגינה של טובה. היו לה שושנים ופרחי ציפורן החתול כתומים שהדיפו ניחוח נעים. עכשיו הייתי דרוכה. עמדתי ליד הדלת והסתכלתי טוב טוב בשעון. בדקה ל-לזמן הייתי מקרבת את היד לדלת ומחכה שיהיה רבע-לדקה ל-לזמן ואז הייתי דופקת.

'ככה אני אוהבת. תמיד בזמן!' טובה היתה אומרת תמיד ואני הייתי מחייכת לעצמי בלב. רציתי שיגידו שאני מחונכת ומדייקת, כמו שפעם, כשעמדתי בתור למרפאה במושב ונתתי לכולם לעקוף אותי ולהכנס לפניי ואז גברת רוזנשטוק אמרה ש'הילדה של גלי כל כך מחונכת. יופי של נימוסים…' וזה היה לי מאד נעים לחשוב שלפחות בנימוסים ובדיוקים אני מצטיינת, גם אם באנגלית ובחשבון אין לי תקנה.

'הבאת לנו כסף היום?' היתה טובה שואלת, למרות שאף פעם לא הבנתי מי זה "לנו". הייתי עומדת בפתח ומושיטה לה את הכסף. טובה היתה סופרת את הכסף ורק אז היתה מכניסה אותי לגמרי הביתה וסוגרת את דלת הרשת. אם הייתי מביאה צ'ק היא היתה מתמהמהת.

'את יודעת שזה בעייתי, כי עד שאני מגיעה לבנק בגן יבנה עובר שבוע והכסף כבר לא שווה כלום'. הייתי מורידה את המבט ומחכה שניה ארוכה. 'טוב נו, תיכנסי, תיכנסי. כבר באת, לא? אני עוד לא סגרתי לאף תלמיד שרצה ללמוד את הדלת בפרצוף' טובה היתה אומרת ושתינו היינו יודעות טוב מאד שיותר משאני לא רוצה ללמוד, היא לא רוצה ללמד ושכל הרעיון למפגש הזה היה של אמא שלי, שלא התייאשה והמשיכה לבזבז כספים כאילו שיצא מזה משהו.

נזכרתי בטובה בגלל טקס העוגיות המזל. בסוף השיעור המורה טובה היתה ניגשת לשיש במטבח ומביאה צנצנת חרס כבדה ובה עוגיות. היא היתה פותחת לשניה את פקק העץ העגול ואומרת 'בבקשה'. אני הייתי מכניסה יד לתוך הצנצנת ושולה מה שיוצא. היו שם כל מיני עוגיות, מכל מיני זמנים. כאלה שנשארו משבת, וופלים לא ממש טריים, עוגיות חמאה משגעות ופריכות, עוגיות סנדוויץ' ('רק שלא יצאו לי אלו עם מילוי הלימון'), עוגיות בוטנים שממש אהבתי ועוגיות שוקולד רכות ומתפוררות שהנגיעה בהן השאירה תמיד חצי עוגיה בתוך הצנצנת.

ישבנו לנו במטבח על כסאות העץ, טובה דיברה על פאטס סימפל ועל פאסט פרוגרסיב ואני חשבתי על העוגיה שאגריל. 'רק לא וואפל' חשבתי 'וגם לא סנדוויץ' לימון' חישבתי את קיצו של השיעור לאחור. 'בבקשה בבקשה שיהיה עם מלאאאא שוקולד' התחננתי בלב וכל הזמן הסתכלתי על הצנצנת. גם כשטובה עשתה הפסקה מהשיעור והלכה לקרוא קצת ז'ורנלים באנגלית במרפסת, משאירה אותי לענות על שאלות בשפה זרה שאין לי שמץ של מושג בה, ערבבתי אותיות זרות (לי) וחשבתי על עוגיות ועל מזל.

טובה היתה יושבת במרפסת וקוראת ואני הייתי עסוקה בחישובים ובדימיון מודרך. שיטת ה"תחשוב טוב יהיה טוב" – אם אני אחשוב חזק חזק רק על עוגית שוקולד מלאה בחתיכות שוקולד שאפשר למצוץ אותן לפחות עד שדירת הפיקוסים בטח אקבל כזו. או אולי פאסיב אגרסיב? תחשבי על העוגיה הכי דוחה, נגיד וואפל לימון משנה שעברה. מרוב שהמזל יחשוב שזה מה שאת רוצה, הוא יפנה לך עורף ויתן לך מה שנדמה לו שלא בא לך. עוגית שוקולד, למשל או ערגלית תות.

ככה הייתי עסוקה בספקולציות וטובה היתה חוזרת אחרי שקראה לפחות שתי כתבות ופתרה חצי תשבץ ומצאה שלא עשיתי כלום. 'טוב, בואי נגיד את כל האיי בי סי ונסיים' הייתי שרה כמובן, כי לא זכרתי בלי המנגינה. בעצם, עד היום אני לא זוכרת את הסדר בלי המנגינה.

ועכשיו, לעיקר. עוגיות המזל.

'מה שיוצא – אני מרוצה!' היתה טובה מזהירה בטרם פתחה את צנצנת ההגרלות. הייתי משפילה מבט שלא תראה שבעיניים שלי יש רק רצון לעוגיות חמאה, בוטנים או שוקולד. חשבתי שאם היא תראה את זה היא ישר תכוון את ההגרלה לכיוון הואפלים הלא טריים מלפני שבועיים או לעוגיות הקוקוס הדוחות שנשארו לה מפסח.

כשהייתי שולה עוגיה שלא אהבתי טובה היתה אומרת 'נו, בחיים צריך מזל!' כנראה שיגוני היה נשקף מעיניי. אף פעם לא ביקשתי להחזיר, לא רציתי שיגידו במושב ש'הבת של גלי חוצפנית וחזירה!' מספיק היה שאמרו שאני לא תלמידה טובה ושאני חולמת ומסתובבת בעולמות אחרים. לפחות שישמר לי שמי הטוב כילדה מחונכת ושקטה שתמיד אומרת שלום ברחוב.

השבועות האחרונים הביאו אליי כל מיני עוגיות.

לולו שלי, עוגיה בת ארבע, כבר כמעט אומרת ר' כמו שצריך. היא ביקשה מסבתא שלה ברבי מזרוכית. פתאום בכל מילה יש ר'. מהיום שמה בישראל אינו לולו אלא רורו.

רורו שלי, רציתי שתדעי שלא הכל צריך להיות מושלם, שמותר לך ליפול, שכל מה שאת מוציאה מפיך הוא פנינים, ולא פחות. את הכי הכי, רורו שלי. אל תהיי פחדנית כמוני, רורו, אל תהססי לקפוץ, ליפול, לטעות ולסלוח לעצמך.

פעם, כשתהיי גדולה, נדבר על המשפט הזה "בסוף הדרך יש תהום לאמיצים". אל תשכחי, את לא לבד גם כשאת קופצת לתהום הכי עמוקה. יש לך את עצמך. אבל די עם החפירות.

ר' ר' ר'!

איזה כייף שאת אומרת ר'!

עוגית ידי זהב. מיקו, כבר בן שנתיים, יש לו תלתלי זהב ויש לו גם ידי זהב, ואם לא היה לו את המבט הזועף של יפתי, הייתי יכולה לחשוב שהילד הזה הוא תרומה נאה מבנק הזרע. מיקו יכול לעשות הכל בכפות ידיו הגדולות-קטנות.  ועוד מעט הוא ידע לנגן על אקורדיאון כמו סבתא גלי. ליום ההולדת קניתי למיקו אקורדיאון צעצוע, בטלפון לולו, אחותו הגדולה, הלשינה שקשה לו מדי לנגן כי הוא עוד קטן. אבא שלו מספר שבינתיים הוא דופק את האקורדיאון בקיר במרץ. אז קניתי לו גם מקדחה וברגים, שיתקן משהו עד שהוא ילמד לנגן. העיקר שירעיש. מיקן, ילד שלי מוצלח.

וגם את העוגיה הזו העלה השבוע הזה בחכתו. הצילום הזה של נעה זני, מסתובב לי בראש ולא מניח. הצבה הזו, הזקנה, נפלטה לחוף בליל סערה. כשראיתי אותה חשבתי שכל אחד יכול להיות צב שלא יכול לסערות. החיים מטיחים כל אחד מאיתנו בכוח לחוף, ברגע שאנחנו הכי צריכים שהם יהיו נהר ארוך ורוגע. הצבה הזו מתה, אבל אני לא. אני נזכרת באגדת הילדים הרוסית, מתוך "תפוחי העלומים" של מרים שטקליס.

שתי צפרדעים נפלו לכד השמנת. האחת, עצלה, טבעה מיד בשמנת הסמיכה. השניה, פעלתנית ומתנגדת. פירפרה, נלחמה, הפעילה את רגליה והפכה את השמנת הסמיכה לחמאה קשה ולקרקע יציבה. הופ, והיא בחוץ. פעם, הייתי הצפרדע הטובעת. היום, אני רוצה להאמין שאני זו המפרפרת. אולי בגלל שיש לי מה להפסיד.

"ואני אמשיך להתעקש, לא אפחד. והלב ימצא את שביקש, יום אחד…" (אהוד מנור)

ועכשיו, עוגיות העצב המתוק. כאלה שהייתי שמחה לדוג מהצנצנת של טובה. יש בהן מתוק ויש בהן מלוח. נשיקה ודימעה. שני דברים שלמדתי על בכי לאחרונה:

1. דמעות זה טעים.

2. מומלץ לבכות ליד מראה. את מרגישה לא לבד, אלא איתך. וגם, כשבוכים מול מראה, זה פוטוגני טילים, במיוחד אם מתאמנים בזה הרבה. "כשאת בוכה את לא יפה" זו סתם אגדה אורבנית. אני מהממת גם כשאני מיללת.

עוגיות העצב המתוק – עוגיות בוטנים ושוקולד לבן

מתכון: עוגיות בוטנים ושוקולד לבן

מצרכים

  • 100 גרם חמאה רכה
  • 1/2 כוס חמאת בטנים
  • כוס סוכר חום (דחוסה)
  • חצי כוס סוכר לבן
  • ביצה אחת + חלמון
  • שתי כפיות וניל
  • כוס ורבע קמח תופח
  • כוס שיבולת שועל
  • מאה גרם שוקולד לבן קצוץ (אפשר להחליף בשוקולד חלב, זה יוצא לא פחות טוב)
  • 1/2 כוס בוטנים מלוחים קלופים קצוצים / שבורים לחצי

הכנה

  1. שימו בקערה גדולה את החמאה ואת חמאת הבוטנים וערבבו היטב.
  2. הוסיפו תוך כדי עירבול את הסוכר החום, הסוכר הלבן, הביצה, החלמון ותמצית הוניל. ערבבו עד לקבלת תערובת אחידה.
  3. ערבבו את הקמח התופח ואת שיבולת השועל.
  4. הוסיפו את השוקולד הלבן ואת הבוטנים וערבבו שוב עד לפיזורם בעיסה.
  5. חממו תנור לחום בינוני.
  6. צפו תבנית אפיה שטוחה וגדולה בנייר אפיה או ביריעות סיליקון לאפיה.
  7. בעזרת כף גלידה או ביד צרו כדורים מן הבצק ומקמו אותם במרחק שלושה סנטימטרים זה מזה.
  8. אפו את העוגיות כ-12 דקות או רבע שעה. הן אמורות להיות רכות מעט ו"צ'ואיות".
~~

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


קטגוריות:: Featuredמתכוניםנעמה פלדעוגיות

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שילת:

    אכין רק בלי הבוטנים בגלל הילדים הקטנים שעלולים להחנק.

  2. מאת הילי:

    התמונה של הצבה,
    מעוררת מחשבות ועצבונות..
    תודה!

  3. מאת Liora:

    אוף איתך.

  4. מאת עירית:

    פוסט מקסיםםםם ומרגששש
    תודה

  5. מאת תיקי:

    כתיבה מאוד מיוחדת.בעוצמתה וברגישות המיוחדת כל כך. בשורות טובות!

  6. מאת אני:

    נעמה את אחת ויחידה ואנחנו אפילו לא מכירות!
    אזרי כוחות וארזי את עצמך ותמשיכי לעשות רק טוב…אה המתכון הזה יהיה מושלם רק שתאמיני שאין עצב והכל קורה כמו שהוא צריך לקרות ומי שעושה טוב מקבל טוב…
    גם אני קצת דומה לך והרבה לא דומה לשום דבר ולחיים במסלול הזה יש מלא מלא דברים טובים ובגלל זה כל דבר רע, נראה רע כפליים, לפעמים זה "על פרש" ולפעמים זה מחנך.
    עזבי אותך דמעות מלוחות הרי אנחנו שתינו יודעות שיש משהו נעים בעצב הזה ולכן הדמעות הללו אף פעם לא כאלה מלאות נתרן כמו שחושבים כאלה שלא קוראים את אלתרמן.
    בר מזל מי שיש לו כוח לשאת את כל הדבר הנפלא שנקרא נעמה! אה וגם את לא באמת תאבדי את מה שיש לך להפסיד, כל מי שמספר אחרת הוא בודה מעשיות אורבניות, עזבי את אלה, הם שקרנים! בחיים כמו באגדות, לא מכשפות רעות ולא תפוחים מורעלים ימנעו את ההפילי אוור אפטר!

  7. מאת טובה:

    להתענג… כמה מקסים אַת מספרת את הילדות שלך. יש נקודות נושקות ומזכירות תקופות, ויש רגעים מעלים חיוך, של נחת, של השלמה.
    מקסימה! וגם המתכון! ((:
    תודה

  8. מאת נעה זני:

    שאלתי את עצמי לאן נסחפה הצבה. ועכשיו ראיתי. טוב היה שבוע לא קל , גם לי.
    עדיף להיות צפרדע חובצת חמאה מאחת שמוגשת ברוטב שום באיזה בולבר צרפתי.
    ובכלל לצפרדעים יש טעם כמו של עוף ולכן זה סתם לא טעים.

  9. מאת ג:

    שלום,

    הכנתי והעוגיות נפלאות. שאלה: האם ניתן להכין עם ממרח שוקולד במקום חמאת הבוטנים (לא כולם אצלנו אוהבים חמאת בוטנים)?

  10. מאת tamar:

    עשית חשק

  11. מאת מוטי וחנן:

    נעמה,
    כמה שאת מרגשת…
    אנחנו מאוד נהנים לקרוא שוב ושוב את הפנינים שלך. החויות, הזכרונות, זה מרגש עד דמעות. וברקע מתנגן השיר של מתיכספי וריקי גל, כך שלא השארת לנו אפשרות אחרת, חוץ מלילל…
    אוהבים מאוד!
    מוטי וחנן

  12. כתיבה,צילום ומתכון מקסים. תודה לך

  13. מאת דורית:

    מה אפשר לשים במקום בוטנים קצוצים? קוקוס? אגוזי מלך גרוסים?

השארת תגובה