בניולה – הפרבר המוצלח של התחנה המרכזית הישנה

יש מקומות שאני מפחדת מהם. כמו שאנשים פוחדים מכלב, גבהים או מרוחות רעות, אני פוחדת ממקומות. אני פוחדת משדירת הפיקוסים המובילה לבית הורי. נדמה לי שבין הענפים רובצים שדים ועטלפים שרק מחכים להסתבך לך בשערות. כשאני עוברת שם בלילה אני מגוננת על הראש בעזרת הזרועות וכפות הידיים. ביום אני פשוט יודעת שהם שם, מסתכלים ולא עושים דבר. הם פוחדים מהאור כמו שאני פוחדת מהחושך.

גם מהתחנה המרכזית אני פוחדת. השדים של התחנה המרכזית הישנה לא רגישים לאור יום, לגשם ולקור. הם לא רגישים לכלום. הם פועלים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בכל פינה צילי אדם. זונות רחוב עם מבט מחוק מסמים, אונס ומחלות. פליטים רעבים ללחם ועבודה. הומלסים שאוספים ברזל ופחיות, טיפה לטיפה. מרה.

צילום של Emese Benko מתוך האתר של דלת לתקווה

ילדה צעירה עם מבט זקן, עומדת בקרן רחוב. ביום הכי קר בשנה היא לובשת שמלה קצרה מגפיים וסיגריה. היא מדברת עם מישהו בסובארו חבוטה. היא לא זזה מילימטר מהקיר ולא נראית שותפה מלאה לשיחה. הוא כנראה לא לקוח פוטנציאלי. כשאנחנו מתקרבים אני שומעת שהוא מקלל אותה בערבית. 'אמא'לה!' אני מחזיקה למוריד הגשם את היד חזק חזק. לה לא אכפת, אולי היא כבר לא מרגישה כלום. עדיף לא להרגיש אם רוצים להחזיק מעמד במקום הזה.

התחנה המרכזית הישנה היא אולם הקבלה של "בניולה". מסעדה חדשה שנפתחה בשרון 14. המיקום נבחר בשל העדר השכנים. יש שכנים, אבל הם לא כאלה שרעש מפריע להם. הם שכנים נוחים כאלה, הם יודעים שגם אם משהו מפריע, אין סיבה להתלונן. אין אף אחד שיקשיב. כולנו טאטאנו אותם, יחד עם הלכלוך, האבק והעייפות, לכיוון התחנה המרכזית. הם חיים שם עד שהם מתים, או עד שקורה להם נס או סיפור סינדרלה. מעניין אם גם בארץ זונת רחוב יכולה להפוך ל"אשה יפה". הלוואי.

מחוץ ל"בניולה" עמדו אנשים. שתי נשים שדיברו על מישהי מהמשרד ושלושה גברים בחליפות שחורות ששתקו ומידי פעם אחד מהם העיר משהו על הגשם ועל מזג האוויר 'נשבר הזין מהגשם הזה! מת לשמש ולים!'. עשר דקות המתנה ואנחנו בפנים. המסעדה מפוצצת. מלאה מקיר לקיר. כולם נראים שמחים.

מארחת יפה מקבלת את פנינו ומושיבה אותנו ליד החלון בכירסאות הכי נוחות שפגשתי בתל אביב. רגע, מה אני מדברת איתכם על כורסאות? מארחת מהממת כבר אמרתי? רגע. סטופ. אחת היפות שראיתי. מלכת שבא של ממש. ונעבור לכורסאות.

יש מעט מאד מקומות בתל אביב בהם הישבן שלכם יחוש נוח לשבת יותר מארבעים דקות רצוף. המסעדנים בארץ כנראה למדו משהו מאלן יאהו והחליטו להעתיק ממנו את הרעיון של ישיבה ללא משענת וללא ריפוד לטוסיק. מושבים שגורמים לכם לקום שניה אחרי הקינוח ולבקש חשבון בעמידה, רק שיתנו לכם ללכת (לכירופרקט). ב"בניולה" לא מטאטאים אותך לרחוב, יש להם נימוסים. התחלנו טוב. מארחת מהממת וכורסאות נוחות מרחיבים ליבו של סועד. עכשיו אוכל טוב ואנחנו מסודרים.

יש במקום ארוחות עסקיות בכמה דרגות מחיר מארבעים ותשעה שקלים ועד תשעים ותשעה שקלים. בערב המחירים עולים. תחליטו לבד מה מתאים לכם.

שנינו לקחנו עיסקיות בשבעים ותשעה שקלים. המבחר גדול וקשה לבחור.

לראשונות בחרנו בעלי גפן ממולאים אורז בר ובסמאטי, פירות ים קצוצים ולימון כבוש על קציפת לבנה. עלי הגפן הממולאים היו נחמדים, המלית היתה מעט יבשושית אבל קציפת הלבנה אלוהית.

מוריד הגשם חיסל בשניות פטה כבד עם מרמלדה. לא בשורה, אבל טעים. בחוץ ירד גשם, הכורסאות הפכו לנוחות יותר ויותר, האנשים סביבנו קיבלו מנות עיקריות ענקיות ונראו מבסוטים וזוהרה של המארחת עדיין לא הועם.

ואז זה קרה.

שתי מלכות יופי. שתי "צרות טובות" נחתו לנו על השולחן.

מוריד הגשם, חובב לחיים באשר הן, הזמין קדרת לחי פרה עם ירקות שורש ביין אדום ורימונים. בשר שנמס ומתרצה למגע קל של כף, תפוחי אדמה, גזרים, קוביות שורשים. הרוטב סמיך, מתובלן במעט אניס, אולי חמש תבלינים, אולי לא. מנה שגורמת לך לחזור ולבקש את הלחי השניה. קבענו פה אחד  שזו מלכת היופי של הארוחה.

ואם מנת היבשה קטפה את תואר היופי, הרי שהמנה שלי, שבתפריט קוראים לה "ריזוטו שרימפס קריסטל וצלופח, קרם יוזו, פרמג‘נו רג’אנו וטריו שומשום קלוי", ראויה לפחות לתואר "מיס יוניברס". ריזוטו מעולה, עשיר ונגיס. מלא בחסילונים שמנמנים ובבשר צלופח. אין לי מושג איפה היה טריו השומשום, אבל יכול להיות שהוא היה. די מבאס להיות טריו שומשום כשאתה מתחרה בשרימפס וצלופח. מוריד הגשם, בוגדן שכמותו, הזיז את קלחת הלחי וחפר בריזוטו שלי (!) ולא נח עד שלא פגש את תחתית הסיר. לא הייתי צריכה להתווכח איתו על תארי היופי והחן. הסכמנו פה אחד ומלא. מנה להתגעגע אליה.

בחוץ ישבו שני טבחים ועישנו. איש מבוגר ניגש אליהם, דוחף עגלת קניות ריקה. אחד הטבחים נכנס למסעדה ויוצא כעבור דקות עם מגשית וכמה פרוסות לחם. האיש עם העגלה מחייך חיוך דליל בשיניים ונשאר לעשן איתם סיגריה. כשהגשם מפסיק הוא והעגלה הולכים. בדרך הוא לוקח מהשולחנות שבחוץ בקבוק זכוכית די ריק. שכנים.

לא בא לנו ללכת. אנחנו עדיין הלומים ממפגן היופי של העיקריות, הכורסאות נוחות, יופיה של המארחת בעינו עומד וגם יפי הטבחים הנדיבים תורם לרצון שלנו להשאר. אה, וגם קר שם בחוץ וגשום.

- תרצו קינוח?

- רוצים. בטח רוצים.

אנחנו מתלבטים. המבחר יפה ובא לי הכל. מוריד הגשם מכריז שהבחירה היא שלי, אבל ברגע שהוא שומע 'בקלאווה עם גבינת עיזים' הוא שוכח שפינה לי את הדרך. 'את זה!' הוא חוסם את הדרך כמו טנק מרכבה ובוחר קינוח. אני עושה פרצוף. ברור. 'קחי מה שבא לך'. אז אני לוקחת קרם ברולה.

הבקלאווה, היא בעצם סוג של קדאיף-כנאפה, קרנצ'י, מבושם ומעולה. מוריד הגשם מחסל אותו בשניות (אחרי שהוא מצלם אותו מכל הכיוונים, כמובן). הוא מהלל את המאפה בפני כל מי שמוכן לשמוע. במקרה הזה, צוות המלצרים שמח להאזין.

אני התרכזתי בברולה הטעים והמתפצח שבא עם כדור גלידת אננס, שלא כל כך התאים. לא נורא, מוריד הגשם מטפל גם בו תוך מלמול 'אני לא רוצה לאכול כלום אחרי הבקלאווה הזו. הטעם… הטעם…'.

שילמנו 208 ש"ח על ארוחת צהרים נהדרת . לא חוייבנו על הקינוחים, לא ביקשנו, קיבלנו.

יצאנו שמחים למקום הכי נמוך ונורא בתל אביב.

הילדה שעמדה ליד הקיר לא היתה שם. במקומה עמדה אשה די מלאה, עם שיער שחור, שמלה מוזהבת קיצית וסיגריה. המבט שלה היה עירני ולא זקן כמו זה של הילדה שעמדה שם קודם.

'תפסיקי להסתכל' מוריד הגשם מזהיר אותי ומושך אותי ביד.

'טוב' העיניים שלי מפסיקות, אבל המחשבות לא.

בניולה. מסעדה טובה. מאד. במקום רע. מאד.

השרון 14 ת"א.

ולפני שנסיים, פינת "אנשים טובים באמצע הדרך" (או בסופה):

מי דואג לילדות של אף אחד?

בתחנה המרכזית, בלב הסחי, ההזנחה והניצול, ממוקמת נקודת חן של ממש. "דלת לתקווה".

 אבא שלי אומר שעל ערימת הזבל המטונפת ביותר צומחת הפטריה הלבנה ביותר. הלובן הזה, הוא לובנו של דיויד, מלאך אדום שיער שתמיד יש לו חיבוק, מילה טובה, מבט מלא תקווה וארוחה חמה לילדות ולנשים של אף אחד.

דיויד מפעיל כבר כמה שנים את "דלת לתקווה".

דלת לתקווה הוא בית מחסה לכל מי שהחיים ויתרו עליה והיא עליהם. זונות רחוב, הומלסיות, מכורות לסמים, כולן יכולות לבוא בשערי המקום, לנשום, לנוח, להתקלח, לאכול ארוחה חמה, לזכות במבט נטול ביקורת, לקבל חיבוק ללא שפיטה ויד מושטת שרק מחכה שהטובעת תתפוס אותה ואולי בזכותה תצליח להנצל.

עמותת "דלת לתקווה" לא זוכה למימון המדינה ומתקיימת מתרומות של אנשים טובים, פרטיים. במקום בו אלוהים לא מרחם על אף אחד ודלתותיו נעולות, דלתי נדיבים לא ננעלו. הם מספיק נדיבים כדי לתת לאלוהים מקום במעשיהם, לחלוק איתו בטוב שהם מפיצים בעולם, בכוחותיהם הדלים ובאמונתם החזקה.

אז הילדות האלה, שפעם היו של מישהו והיום הן של אף אחד, אפילו לא של עצמן, זקוקות לכל מה שידכם משגת ויכולה לתת. כי דיויד גדול ורחב לב וכתפיים, אבל הוא לא יכול לבד.

אוכל, מוצרי מזון יבשים, סדינים, מגבות, שמיכות וכן, גם כסף, כל אלה יעזרו לו להמשיך להתקיים ולהקל ולו במעט בנשים הללו ולהחזיר להן ולו לשעה קלה מעט כבוד שכל אדם ראוי לו.

רוצים לעזור לדיויד לשמור על הבנות של אף אחד? כל הפרטים כאן. את המייל אליו כדאי לכתוב באנגלית.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredאוכלים בחוץכללימסעדותמסעדות חדשותנעמה פלדתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (16)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת betty:

    היו ביקורת לכאן ולכאן אז באמת צריך לבדוק ולהחליט לבד.
    מודה שהמיקום ממש מוזר ומרתיע אבל אם האוכל מצדיק את זה אז מילא. עוד מעט מר חולדאי יגלה גם את התחנה המרכזית ויהרוס אותה ובמקום הג'יפה יצוצו מגדלים יוקרתיים וגורדי שחקים…

  2. מאת ורד ש.:

    מתאים לחגיגת יום הולדת?
    ידוע לך אם יש אלטרנטיבות לצימחוניים ולילדים?

  3. מאת rinat b z:

    הסצינה של ההומלס והטבחים שנתנו לו אוכל ממש מרגשת..
    כל הכבוד על הנדיבות כן ירבו מסעדות כאילו.

  4. מאת עמית:

    דווקא האזור של המסעדה הוא הנעים ביותר שם בסביבה, בקו התפר בין תל אביב המהוגנת לזו שלידה.

  5. מאת לירי:

    למה לא משתמשים הרבה בצלופחים בארץ? במזרח הרחוק זה כל כך נפוץ. תודה על המידע לגבי העיסקית כי בערב התפריט ממש יקר(ראיתי ברסט).

  6. מאת יוחנן פלד:

    נעמה ודודי אהבתי את הפוסט. והעיסקית נשמעת ממש טובה!

  7. מאת מירי:

    מסכימה עם רוב הדברים… הסביבה של המסעדה דווקא בסדר וזה לא ממש במרכז התחנה המרכזית המגעילה. העיסקית במחיר סביר אבל בערב יקררררר!!! ממש כמו במסעדה של חיים כהן…..
    היינו לפני שלושה שבועות עם חברים בערב והמחיר היה בשמיים. נחזור רק לעיסקיות אחרת לא יהיה לנו מה לאכול ונהיה הומלסים כמו האיש שסיפרת עליו.

    ממליצה למסעדנים לשקול מחדש את המחירים המופקעים שהם גובים מלקוחות בשעות הערב. לא רק לבניולה אלא לכולם.

  8. מאת נועה:

    תודה על ההמלצה. הקינוחים ניראים מדהים!!!

  9. מאת עירית:

    תיאור מפתה, סיפור מרגש.

    ו..די! אני לא יכולה להתאפק יותר, ומבקשת: תפסיקו לצלם את הקבלות! אין צורך בהוכחות. כל פעם שאני רואה אותן – יש לי קווץ' בלב:(
    אני חושבת שגם המלעיזים-לשעבר (אם הם בכלל עדיין כאן) יסכימו…

  10. מאת חנה טלמון:

    האם לצמחונית כמוני יש מה לאכול?
    אשמח ביותר אם תסקרו גם מסעדות צמחוניות עם כיוון בריא. יש הרבה קהל לזה וניראה לי שאתם מתעלמים ממנו..

    • מאת ורד ש.:

      איתך בעניין הזה!

    • מאת נעמה פלד:

      לדעתי יש אופציות צמחוניות, אבל אני מודה שלא התעמקתי בצד הזה של התפריט. כדאי לך להכנס לאתר שלהם ברסט ולבדוק את התפריט.
      אני לא צמחונית ולא נמשכת למטבח הבריא באופן טבעי. לא מתעלמת, פשוט כותבת על מה שאני אוהבת.

  11. מאת משה ר.:

    מתובל ולא "מתובלן" !

השארת תגובה