להתראות.

נראה שזו הפעם האחרונה, לפחות בזמן  הקרוב, שאשב מול הסמן המקפץ בחוסר סבלנות, מחכה שאמשוך בו סימנים שחורים על הדף הלבן.

יש בהכנות שלי לכתיבה ריטואל. זה מתחיל בעייפות גדולה שמשרתת את הדחיינות ואת הקושי שלי לשבת ולחפש ביד אחת מגששת אחרי החרך הסודי הנפער בכל פעם במקום אחר בין המילים. בכל פעם מחדש, הראש והיד דורכים בזהירות, בפליאה ובתחושה נסית, כאילו זאת הפעם הראשונה והאחרונה להיכנס.

אחר כך קמה לקפה, פעם או אולי פעמיים. החיבור כבר נפתר לפני מלאכת הכתיבה, בהליכה מתונה ברחובות העיר, בראש סואן. מדי פעם נפלטת לי הברה בקול רם  או תנועת יד של סריגה כשאני פונה פנייה נכונה במבוך. איך שהוא קופצת לי הדרך הביתה, אל המחשב, אל הנייר התובעני. שיטת ההרכבה של המילים זו לזו היא המסובכת.

כמה טקסים מסגל לעצמו אדם שגר בבית. להירדם עם הכרית הגדולה מדי בצוואר מתוח כשהספר נשמט מהידיים. לקום מהמיטה ולהחליק את היד על מתג הקומקום כדי להירגע מנהמת המים, לשטוף את הבית ביום שישי בבוקר וללכת לישון בו שנת צהריים בשמיכה חדשה וריחנית לא לפני ששוב הבטתי ברגעי החסד, שבהם אור צהוב-ירוק נח על המרפסת. לצלם את האור הזה, שוב ושוב. לכתוב. הטקסים האלה הופכים לבית, ביחד עם הסדק בקיר המטבח ועם שעות ריקות וחלולות. הטקסים האלה, לא הספיקו לי יותר.

בעוד כחודש בערך אטוס מפה רחוק.

בעוד כשבועיים בערך, אעזוב את הדירה שגרתי בה לבד כמעט שלוש שנים. וכתבתי, גם על אוכל.

ואכלתי. גם מילים. אבל בעיקר אוכל. פשוט. מאוד. צנונית ופלפל אדום וגזר פרוסים ולידם גבינה צפתית או פטה כבשים של שמאי משוק הכרמל וטחינה בהתגלמותה מצוירת מעליהם. פטריות שמפיניון עם עלי בזיליקום טריים ופלחי עגבנייה בשמן זית ומלח גס בזוק מעליהם. ושומר בלימון. והרבה אורז לבן ומדי פעם תבשיל חצילים תאילנדים בקארי ירוק או מסאמן וחפיסות שוקולד מריר שהתחילו ב'רק שורה' ונגמרו במחול סהרורי מוכני מן המחשב אל המטבח.

לרוב אכלתי בהקלדה, בין מקשי המחשב נחים פירורים מן ההיסטוריה הקולינרית שלי. פעמים רבות בהיתי בקירות, לרוב מתוך רצון ולעתים מרוב ייאוש. עד שהחלטתי לעזוב.

אני טסה לנפאל, לתכנית התנדבות ואחריה לטייל קצת בדרום מזרח אסיה. לא אהיה שם לבד לרגע. אולי תחסר לי התקרה. אחר כך – אין לדעת. איפה אגור, במה אעבוד, מה אכתוב. לראשונה מזה זמן רב, סדר הדברים לא נהיר לי. יודעת רק, שיש לי צורך במעש פיזי, בתנועה, בהגשמת הגשמי, כלומר הגוף ובעשייה ממלאת יותר מהישיבה במשרד. צורך בחיתוך גדול ועמוק כדי שאוכל להיות היכן שהלב כבר נמצא והראש עוד לא מעז ללכת.

את מרבית הטורים המצחיקים שלי כתבתי בזמן דכדוך עמוק ואילו את טור הפרידה אני כותבת מתוך תחושה של געגוע עתידי, אבל בזמן של התרגשות גדולה.

אהבתי מאוד לכתוב פה ולגלות את לבי כמו שמעולם לא חשבתי שארשה לעצמי. קיבלתם אותי, תקשורתית יותר או פחות. שימחתם אותי בתגובות, בעיקר אלו שהעידו על שצחקתם. יש בכתיבה הוצאה לרגע אל האור את עיסת האנדרלמוסיה השחורה שבראש, אוורור זמני ומקל. תודה על האפשרות.

ותחשבו עלי כשאוכל שלוש פעמים ביום דאל בהאט בנפאל ותרימו כוסית. ואולי עוד נשתמע.

..

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredגוני

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (25)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת חיליק:

    גוני יקירתי
    אלוהים ואת עדים כמה חיכיתי כל שבוע לטור שלך. כמה נעצבתי כשלא היה אחד כזה. כמה צחקתי בקול שהחריד בשיעוליו הלחים את המסדרון שבו שנינו עובדים כבר כמה שנים.צחקתי ולפעצים בסתר מחיתי דמעה. אני שאף פעם לא בוכה.
    עכשיו את נוסעת ולא יהיה מי שיצחיק אותי יותר. לא בבייגלה ולא בחיים. לפחות לא בחלק הגדול שלהם המכונה עבודה.
    אני שולח לך חיבוק וירוטאלי גדול. עוד מעט אלך לקצה המסדרון ואתן לך אחד אמיתי. בינתיים, זכרי מה שתמיד אמרתי ואת אף פעם לא רצית להאמין בו. לא כל אחד זוכה במתנה כמו שאת זכית בה, היכולת להפוך רגשות למילים. שמרי עליה יקירתי, גם שם בגולה וגם כאן כשתחזרי. אני – ונדמה לי שעוד המון קוראים שאינם מכירים אותך- נחכה לך בכיליון עיניים.
    אולי זו גם ההזדמנות הצנועה שלי לספר לקוראים האלה, בשקט דרך התגובה הזו, שגם אני כבר לא בבייגלה, ולהודות להם על השנה המופלאה והאהבה שהעניקו לי.
    נשיקות גוני
    דרך צלחה
    חיליק

  2. מאת מיכל:

    זה יפה גוני,
    איך שהטחינה מתגלמת בציור מעל המנה,
    ואיך שאת יוצאת מהגולם ותיכף מתחילה לעוף,
    ואיך שאת מדלגת בין הגולמי לגבישי,
    בין הגשמי והפיזי לרוחני, ואיך שלאורך כל הדרך
    כתבת על החיים יפה,
    בדיוק כמו שאת חיה אותם.

    ועכשיו, נפאל. איזה כיף,
    איזה הרים ושמים פתוחים:
    עופי.

  3. מאת נעמה פלד:

    מחליפה מג'דרה בדאל? השתגעת?!

    את יודעת, לפעמים אני רוצה להיות כמוך. לארוז מזוודה ולנסוע, נגיד להודו. אבל אז אני נזכרת בריח ובמיטה הלא נוחה ובלכלוך ואני עושה לעצמי פרצוף פנימי כזה של "מה חשבת לעצמך?!". ואז אני חוזרת מהר מהר למחוזות ה"פאן לי", ריקני אבל נקי.

    בטח יהיה לך שם מצחיק ועצוב ואני מחכה שכל אלה יתחברו למילים, אבל לא לסתם מילים. למילים שלך.

    אני מחכה לך. את אחת ויחידה.

  4. מאת גיל:

    למה לא לעזור בארץ? עניי עירך קודמים.

  5. מאת חנה תדהר:

    ממש לא מכירה אותך אבל מתירה לעצמי לקרא לך יקירתי.אהבתי את כתיבותייך, את המילים הזורמות בטעמים השונים את הריחות שעלו מהשורות והגיעו אלי כמו בסרטים מצויירים – חבלים המושכים לסירים השונים. מאחלת לך שלא תשכחי עצמך בשום פינה בעולם, שתדעי להביא מזור לחוסר השקט שלך ושל העולם בטעמים שתבחרי בהם בצבעים שתפגשי בהם ובאנשים שתכירי על הדרך. בחרת בהרפתקאה ממשיכה לכתיבה שלך, בסקרנות אין קץ וברגישות מפליאה. רק טוב והרבה ממנו ושתזכי למלא את מעיל החיים שלך במה שתבחרי, שתשכילי לבחור במה שימצא אותך על הדרך ובכלל, את לוקחת את עצמך לאן שלא תהיי ולכן גם אם לא תכתבי בבלוג הזה הרי שתכתבי תמיד. בראש ובנשמה. מקווה שגם מעת לעת תשתפי. כתיבה כמו שלך חבל להפסיד. דרך צלחה.

  6. מאת נילי ונילי:

    אני יכולה לכתוב על הכתיבה המופלאה שלך, על האומץ להיחשף, על הקסם שאת ועל איך התחלת כבייגל'ה קטן, התפתחת לשטוחים בטעמים ועכשיו את בדרך להיות באגט גדול. אז כתבתי ועוד אגיד בעל פה ואחבק ואומר כמה את מוכשרת ואהובה ולמרות הגעגועים למפרע, את עושה בעיני את הדבר הנכון.

  7. מאת shilon:

    אשמח לקרוא חוויות מהמזרח הרחוק.

  8. מאת טובה:

    הדרך הציורית שלך לכתוב על כל דבר. אפילו על פרידה. מופלאה! מאחלת לך שימייך יוצפו בתחושת סיפוק ומימוש. שתהני ותצברי חוויות, עד שתרצי כבר לחזור כדי לשתף…

    שמרי על עצמך

  9. מאת מיכל רבט:

    היי גוני,
    קראתי את שכתבת, קראתי מה שרציתי לקרוא, וקראתי גם קצת אותך(אפילו שזה קצת מתיימר). אז אני מעניקה לך כרטיס "ללונה פארק" של החיים. במתחם הזה, יש צחוק ופחד. תתחילי ברכבת ההרים תהיי פעם למטה ופעם למעלה, סומכת עלייך שתעברי את הדברים עם הומור, סקס, ותאווה. אז יאללה תעופי על החיים!!!!

  10. מאת טליה:

    שתדעי לך שקראתי את טורייך בשקיקה והתאהבתי בך וירטואלית…
    זה נפלא שאת מרשה לראש ללכת אחרי הלב,כך צריך לעשות.
    שיהיה לך הכי טוב שאפשר,קארמה טובה.

    שלך,
    טליה

  11. מאת גוני:

    וואו, פתחתי עכשיו את הטור, אחרי שעות של התנזרות ופחד ממה שאולי לא אמצא. תודה רבה על המילים של כולכם. במידה מסוימת, היה שווה לעזוב :).

  12. מאת sharon:

    dear Goni,
    you will be greatly missed, which is in itself a good enough reason to take time out and move away.i'm comforted by your description of how hard it is for you to write. it is hard for me too and i'm not anywhere near as tallented as you are. good luck on your trip. xx

  13. מאת יוחנן פלד:

    מצתת את חיליק:
    "כשתחזרי. אני – ונדמה לי שעוד המון קוראים שאינם מכירים אותך- נחכה לך בכיליון עיניים."
    בטוח תמצאי דרך להעביר גם מהגולה הרחוקה שורות של מילים מצחיקות מרגשות ומרטיטות.
    בהצלחה ולהשתמע או בעצם לראות את המילים.

  14. מאת רותי:

    שיהיה לך מסע קסום, עם הרבה הנאה וחוויות שלא מהעולם הזה, תענוג לקרוא כל מה שכתבו לך ועלייך, הלוואי והיה לי כזה כושר תקווה, צאי לדרכך מלווה בהרבה אהבה של קוראייך וחזרי אלינו בשלום

  15. מאת תחיה שירן:

    מחכה לחוויות משם, שברור לי שינותבו לכתיבה, איך אפשר אחרת.
    מעריצה אותך על האומץ להתנער ולשנות הכול, מאחלת לך הצלחה בחוץ ובפנים.

  16. מאת סמדי:

    גוני אל תלכי השמש לא ….

    נסיעה טובה תעשי חיים

    תמשכי לכתוב כי אני אחכה

  17. מאת אנו נימית:

    אין, אין, מצטרפת לכל המילים הנהדרות שנכתבו כאן. גם אני קוראת וירטואלית סמויה, שהגיבה מידי פעם. אפילו התגובה שלך היום, הוציאה ממני פרץ של צחוק גדול.
    את מרגשת ורגישה וכותבת באופן נדיר. חיליק היטיב לתאר זאת במילותיו ואני מצטרפת ממקום מושבי למרות שאינינו מכירות.
    היה כיף במיוחד לפתוח את היום עם טור שכתבת. לפעמים השכנים באו לבדוק מי זו המשוגעת שצורחת מצחוק, (בצחוק, אבל לפעמים חשבתי שתיכף הם באמת יבואו…)
    תצליחי הלאה בדרכך
    טליה

  18. מאת זהר:

    בשבילנו את לא וירטואלית,
    פשוט אמיתית ומצחיקה(רוב הזמן).
    אני בטוח שתמשיכי להצחיק ולרגש אותנו
    באמצעי התקשורת הקיימים בימינו.
    הפוסט הזה יחסר .

  19. מאת גוני:

    ושוב – תודה רבה לכל אלה שאת תגובותיהם קראתי עכשיו. כושר תקווה זה ביטוי מקסים, אני אחטב אותו באימונים. אכתוב מדי פעם משם, להשתמע.

  20. מאת אופיר:

    אח… נפאל, נופים מדהימים (בימים בהירים), אבל האוכל ישמור השם. זה הדבר שהכי מפריע לי בחזרה לשם. דאל בהאט עשה לי כל הטיול חשק למג'דרה טובה (ולפעמים עשה דברים אחרים, אבל זה לא המקום). ונראה שהנפאלים לא ממש מאמינים בקשר הגורדי שבין טעם לאוכל. לי היה גם ניסיון לא טוב עם הזעפרן שקניתי בקטמנדו. אבל זה לא משנה – אין תחליף לחוויות, להתמודדות, לקשיים ולהישג. היי שלום (ותודה על הדגים). מצפה לקרוא דיווחים תוך כדי ואחרי.

  21. מאת שי:

    גוני, גם הנדרסון מלך הגשם נסע עד לשם עם דחף עצום שפיעם בו ללא הרף ולא פסק גם כשחזר , אבל תובנה אחת היתה לו מכל המסע : " זה " היה אצלו כל הזמן . תהני תבלי תפתחי תקלטי.
    תמיד אשמח לראות את כתיבתך . תמיד אניות חוזרות לנמל הבית .דרך צלחה .

  22. מאת אלינור:

    תכתבי לנו מנאפל! את כותבת נפלא, תהיי חסרה מאוד…

  23. מאת יורמיקו:

    במקרה, כמו כל הדברים הטובים שקורים, הגוגל הביא אותי לקריאת אחד הטורים של גוני (על הפלאפל של גבאי). התגולגלתי מצחוק. כשסיימתי להתפקע, חזרתי למעלה הטור, לשם הכותבת, לחצתי עליו והגעתי הלום. איזה בעסה להתאהב במישהי שכבר לא כאן. מישהו יודע מה קורה איתה?

  24. מאת גוני:

    שלום יורם (יורמיקו)
    רק עכשיו יצא לי במקרה, כמו שאר הדברים הטובים, לקרוא את התגובה המשמחת שלך. אינני יודעת אם תראה את תגובתי, אבל תודה רבה. אני פה, בארץ.

השארת תגובה