עושים כבוד לצלמי האוכל: אבי גנור

הבמאי ז'אן לוק גודארד אמר" "שכשאתה מצלם  פנים אתה מצלם את הנשמה שמאחוריהן".

כך כשצלם אוכל מצליח להעביר בפריים אחד את הטעם, הריח והטקסטורה של האוכל שמונח לפניו, הוא מצלם נשמה. את זו של האוכל ושל מי שבישל אותו.

זו לדעתנו הגדולה של צלמי האוכל הטובים, לא מיומנות בפוטושופ, לא בעלות על ציוד יקר, אלא היכולת לראות את האוכל ולתקוף בעזרת פריים אחד של טבע דומם את כל החושים שלנו.

בלי הרבה הקדמות אנחנו גאים לפתוח את סדרת הכתבות בבייגלה שמאירה צד מאד חשוב בקולינריה, הצד שבעצמו מאיר את כל הסצנה הרוחשת – הצילום.

רצינו להפנות מבט ופוקוס לאנשים שעומדים עם הרבה סבלנות שעות ארוכות מהצד השני של העדשה במצוד אחר הפריים המושלם. לצלמי האוכל.

בחודשים הקרובים נעלה בכל שבוע פוסט שיוקדש לצלם אחד. הוא יכול להיות מקצוען שמתפרנס מצילום אוכל, שף עם תשוקה לתיעוד היצירה שלו או צלם חובב מוכשר ביותר.

מטרתנו היא גם לארגן לקראת סוף השנה תערוכה שתציג את המיטב של צלמי האוכל הישראלים.

 אבי גנור

לא סתם בחרנו באבי גנור כצלם שיפתח את הסדרה. פשוט אי אפשר להתייחס לצילום אוכל בישראל מבלי להזכיר את אבי גנור שצילומיו מעטרים כבר יותר מארבעים שנה את הטיימליין של הקולינריה המתועדת בישראל.

גנור שגר ברמת השרון מאז שנולד, למד בטכניון חיפה אווירונאוטיקה וחלל, מנהל עסקים באוניברסיטה העברית, ורק אז חתך לסן פרנסיסקו ארט אינסטיטוט ולפראט אינסטיטוט אמנות וצילום.

הוא חזר ארצה ב 1977,  פתח סטודיו לצילום מסחרי לצד הצילום האמנותי ולימד בבצלאל, בית צבי קמרה אובסקורה.

תחום המסעדנות לא זר לו. הוא ועפרה גנור, רעיתו, הקימו כמה וכמה ממוסדות האוכל החשובים והיציבים בישראל. הטאבון בנמל יפו, לילית, מאנטה ריי, רשת גלידות אייסברג ולאחרונה את יונה בנמל יפו.

אבי גנור אחראי ל 2 ספרי אוכל-צילום –  Taste of Israel המיתולוגי עם רון מיברג וצחי בוקששתר (זכה במדליית כסף ביריד הספרים של פרנקפורט ותורגם ל 7 שפות וכפי הנראה נמכר במאות אלפי עותקים)/

ו הגריל עם קרן הנדלר קרמרמן וארז קומרובסקי.

*

פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא צלם אוכל. מתי צולמה תמונת האוכל הראשונה?

ממש לא, קודם צילמתי אופנה. צילמתי הרבה את תמי בן עמי והצילום הראשון של מכאלה ברקו הוא שלי.

היא היתה אז נערה צעירה, שהגיעה יד ביד עם אמא שלה.

כשחציתי את גיל 30 נגמרה האנרגיה עם הדוגמניות והחלפתי את המודלים. את הצילום המסחרי הראשון לא שמרתי אבל צילום האוכל הראשון שלי זה האבטיח המתפוצץ.

אבטיח התנפץ ברמת השרון והתאים את שבריו לצורות של אבן ירושלמית, יצר קשר של ישראליות אבטיח-אבן-ירושלים

מתי הבנת שזה מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

תמיד החשבתי את תחום האוכל כמוליך תרבות אחרת. מחבר התנ"ך לא היה בוחר באכילת פרי עץ הדעת כמפנה הדרמטי שהוציא אותנו מגן העדן והפך אותנו לאובייקט של עצמנו.

מה שבעיקר רציתי להיות זה לחוות הוויה וחווית חיים שבמרכזם ההתנגדות לשרירות כובלת, תקועה ומאובנת, התנגדות עזה לעריצות ובעיקר עריצות הדעת, בחרתי לנסות לקיים חיים שנשאר בהם רוח של חתרנות ורצון חופשי שמפציעים בכול שחר מחדש. המראה של חירות אנושית של שכל, רגש והומאניות. זה הרבה לבקש?

צלם אוכל אוהב לאכול? 

יש פתגם באידיש שאני מכיר שלא על פי גילי הטוען שאפשר לשכוח הכול אבל אף פעם לא שוכחים לאכול.

אני מאוד ניטשיאני באוכל: כל דבר שנעשה מאהבה, מתרחש מעבר לטוב ורע וגם מאמין שאוכל טוב מציל אותנו מהאמת. כשאוכל מול עיניי אני משתדל להיות לא שיפוטי כמו מבקר מזון אלא כמנטור שמעודד עשייה.

האם אתה מבשל או רק "משחק" באוכל?

אני מבשל אבל אבדתי את התשוקה לאחרונה. פעם הייתי אקספירמנטלי באוכל, עכשיו אני חייב לפתות את הילדים באוכל ביתי שאף פעם לא היו לנו, כי הם גדלו עם שרימפס קריסטל ביד וסיפרנו להם שזה פולקע דגים. אז יוצא לי אוכל ביתי מדומה כמו כבדים עם בצל על פירה או שניצל לא מצופה. יאללה ילדים, תזמינו אותי כבר אליכם לשישי.

איזה סוג של אוכל מצטלם הכי טוב?

אוכל לא מאופר שלא מסתכל מצלמה. אבל כנראה זו אוטופיה, אוכל מצטלם הוא כמעט ההיפך מאוכל אכיל. אוכל מצטלם הוא הנוירוזה של האוכל כמו דוגמנית אנורקטית על שער ווג.

רק דגים ודג אחד שהוציא לשון- צילום לספר של מאנטה ריי- לא נגענו.

איזה סוג של אוכל סובל מחוסר פוטוגניות? מה הכי קשה לצלם ואיך מתגברים על זה?

קווץ'. לא מתגברים עליו אלא מוותרים עליו. אולי זה הסימן שהגיע הזמן להשמיד את הקווץ' חציל בטחינה גולמית, כבר לא פאן.

מסעדה חביבה עליך בארץ:

אני אגיד עשר שאליהן אני שמח לחזור, בכול זאת אני בתחום. אבל כיוון שאני מחבב את המסעדות של רעייתי, מאנטה ריי ויונה בנמל יפו, אמנה רק שמונה.

שמונה המסעדות שבהן אני אוהב את האוכל והחוויה הכללית ואת בעליהן ובעלותיהן, כי ללא אהבה לאוכל אין תקומה: סלון, אברקסס, מחניודה, שילה, יפו-ת"א, טוטו, הרברט סמואל, הוטל מונטיפיורי.

מתגעגע למסעדה של ארז ורחוק לי לנסוע אליו בשבת, אפילו שהוא עושה חמין עם כרוב ועוגת שמרים עם קקאו.

מסעדה חביבה עליך בעולם:

ז'אן ז'ורס, בחרתי אחת מפונפנת בניו יורק מסיבות אמוציונאליות כי ביומולדת האחרון הוא הכין לי עוגה במו ידיו.

וארזאק בסאן סבסטיאן (מבוטא ארשאק) כי הוא ובתו הצחיקו אותי מאוד מאוד. הכול אישי באוכל.

עם איזה שף היית ממש רוצה לעבוד? (בארץ או בעולם)

עם ארז כי כך אני אהיה בשנות השלושים הוירטואליות שלי, אולי דיוויד צ'אנג כי הוא מצחיק.

מי הצלם הנערץ עליך (אוכל ובכלל) ולמה?

לא מכיר לצערי. ההשפעה עלי כצלם בתחום האפנה היה גי בורדן.

טיפ לצלם האוכל החובב:

מה שאמר ניטשה מתאים לי: האמנות ניתנה לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת.

אנחנו בסוף עריכה של ספר על הפילוסופיה של צילום, מכון שפילמן ואנוכי בעריכת חיים לוסקי. אצטט כאן משהו שכתבתי בפייסבוק בעקבות נפילת קודאק :

 עצוב למרות הגשם

הרהורים על קודאק
קודקכרום נתן את הירוק לקיץ. קודק פילס את הדרך לכך שאנשים יוכלו לחלוק מבט. המבט של האחר פתאום נהיה חשוב. החלפנו מילים, החלפנו שירים וציורים, דברנו הצגנו אבל קודק איפשר להחליף מבטים. צילום הפך לפרדיגמה חדשה לדוג שינוי בשטף זמן. קודק נתן לנו רשות להציג מבט ולא רק נקודת מבט. קודק גם אפשר לנו לבצע רצח מושלם של מציאות עוד לפני הפוטושופ. רצח עם מניע נסתר וללא עקבות. אז במה החלפנו את קודק? במצלמות אבטחה, לווינים מצלמים, מזל"טים ואייפון. במקום הרשות לראות ולצלם ולשגר מבט אנחנו אובייקטים של צילום ללא פילם. רואים אותנו ומצלמים אותנו יותר משאנחנו מצלמים אחרים. תגידו גבינה.

צילומי אוכל בין השנים 1985 -2012

וקיים בבית לפני בישול כסימן ליתרון הביתיות לרבות הדרמה הטמונה בזוג צעיר ואוכל של אמא

תמרה עם סרטן במאנטה ריי- אין על אוכל בידיים שמקרב אותנו לדברים עצמם, תמרה על מרפסת מאנטה ריי בסתיו

 

תמרה עם לובסטר- לובסטר צרפתי אחוז בידי צרפתיה בפסטיבל פירות ים של מאנטה ריי 

 

בויאבז וסיר ברזל שחור עם פירות ים הם סימן שהחורף כבר כאן, הדגים והסרטנים קופצים לסיר כדי לעשות לנו נעים.

 

מלפפונים חמוצים- אולי השפה מתחכמת אבל הרעיון בהחמצת מלפפונים הוא לא להחמיץ את העונה, מלפפון חמוץ הוא סימן לדיוק ולתיזמון, כול היתר דברים זוטים.

 

חסה ורק חסה עם אור נכון ושיש חברון במאנטה ריי זה כמעט כנות, לפחות כנות של ירוקים. 

 

דגני בוקר- לא רק שהם הורסים לנו את הבריאות הם גם מטמטמים את המוח, אבל בנימה יותר מפויסת זה מהזה מצחיק לראות איך נעשינו ברוקלין וחסידים בגיטו.

 

דיויד צ'אנג השף הכריזמטי עושה גלידה משארית חלב של דגני בוקר.


צינצנות של יונה, מסעדה בקוד פתוח בנמל יפו עם פולנטה על הפלנצ'ה- תענוג

כך יוצרים איתי קשר:

אני כבר אינני מצלם מזון כשירות אלא לעסקינו: מאנטה ריי, יונה, אייסברג כתחביב, חזרתי להיות צלם חובב.

052-2450441 aviganor@gmail.com

לאלבום תמונות בפייסבוק

.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredעושים כבוד לצלמי האוכלצילום אוכל

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (9)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת טובה:

    תמונות מעלפות! ותמי בן עמי – ישר זיהיתי אותה, על פי הרזון שהתפרץ מעצמות לחייה ומותניה – ואיך שאנחנו קינאנו בה, לפני יותר מעשרים שנה. נוסטלגיה.

  2. מאת shira rozenfeld:

    המעבר בין צילום נשים שלא אוכלות לצילום אוכל מרתק.
    בעצם פעם דוגמניות אכלו וניראו אנושיות..
    גם הצילום של אבי גנור אנושי. שאפו על הכתבה!

  3. מאת הילי:

    האמנות ניתנה לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת – יש צלמים שהחליפו את המילה אומנות בריטוש.

    הריטוש ניתן לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת – נשמע רע.

  4. מאת נתנאלה:

    אהבתי את צילום האבטיח על הריצפה הירושלמית.

  5. מאת מירי:

    צילום האננס על השער של בייגלה פשוט גורם לך לרצות לתת ביס!!! מה עשיתם לי על הבוקר? אני בעבודה ואין פה אננס!!!

  6. מאת kobi v:

    אבי גנור הוא איש מרתק. זה רק קצה הקרחון.

  7. מאת דנה ב:

    יפה ומעניין.

  8. מאת ענבל:

    לא נפלתי. שבלוני.

השארת תגובה