פולנטה מטוגנת וצלעות טלה, יופי (של) נחמה

הבן שלי חולה. אנחנו יושבים ביחד בבית ומנסים להעביר את היום בשלום.

'אבא, אם אתה רוצה אתה יכול להיות בחדר שלך, זה בסדר'. הוא מחייך אליי בביישנות.

בתוך ראשי אני מתרגם לעצמי. אבא, עוף מכאן ותן לי להיות לבד בסלון.

זה כמובן לא נכון. הבן שלי לא מבקש מאף אחד לעוף חוץ מאשר מהציפורים שלו, וגם זה רק אחרי שגמרו לדגמן לו מכל זווית אפשרית והוא עשה להן 'בוק' כזה שאפילו לבר רפאלי אין כמוהו. היתה מתה.

בעצם הוא פשוט רוצה להיות לבד עם המחשב ולגלוש בשקט באתרי הצפרות שלו מבלי שאשאל אותו כל חמש דקות אם הוא כבר עשה את השיעורים שלו בחשבון. ביני לביני אני מודה שלא ממש איכפת לי אם הוא יעשה אותם או לא. זאת אומרת, איכפת לי אבל זה חסר סיכוי. הוא הרי הבן שלי. רואים, הוא כל כך דומה לי. גם חיצונית וגם ביכולת המתמטית המזהירה השלו.

עדיף כבר שינסה את כוחו שוב בהערכות של כמה ציפורים בדיוק יש בלהקה שעפה מעלינו כשאנחנו יוצאים לעוד אחד מסיורי הצפרות האינסופיים שלנו. רק אלוהים והציפורים יודעים איך בדיוק הוא מזהה שזו להקה של קיוויות, זרזירים או בכלל שקנאים  שעפים בגובה של שני קילומטרים מעליו. אבל אני מאמין לו ומקווה שלפחות בסטטיסטיקה הוא מתקדם קצת, עם כל הערכות הכמויות הללו שהוא עושה.זה קשור לסטטיסטיקה, לא?

אז אני מוותר והולך לי לחדר. בסופו של דבר גם לי לא איכפת. אולי עדיף ככה. הרי כשאנחנו בסלון אנחנו שותקים מעט ביחד. שזה טוב בשביל שירים, לא בשביל יחסי אב ובן. לפעמים זה גם לא מעט. אנחנו יודעים היטב איך לשתוק גם הרבה ביחד.

לא שיש לנו משהו האחד נגד השני. אני מקווה. פשוט אנחנו כאלה, שתקנים. לפחות כשאנחנו לבד. יש המון אנשים שאני מכיר, ארבעה לפחות, שלא יאמינו שאני יודע לשתוק. החיים מלאי הפתעות.

בחדר אני יכול לקרוא, לכתוב, לחשוב.

 אז אני ישן.

 בזה אני ממש טוב. אפס טעויות. בדרך כלל לפחות. בזמן האחרון אפילו בזה אני לא תמיד מצליח. יכול להיות שזה בגלל שאת שתי הכריות היחידות בבית לקחו הילדים? אני חייב לבדוק את זה. הייתי מנסה לישון בסלון אבל הבן שלי שם. חוץ מזה, מאז שאשתי מרשה לכלב לישון על הספה, לא ממש בא לי עליה יותר. על הספה, לא על אשתי.

יש גם סיכוי כלשהו שמי שהולך לישון בשמונה, יתעורר מדי פעם – כל יומיים בערך – בשתיים בלילה ושוב לא יירדם. אולי הייתי  מצליח להימנע מנדודי השינה אם הילדים היו נחמדים והיו טורחים להעיר אותי בעשר וחצי לפני שהם נרדמים.

השלמת שעות שינה במהלך היום היא אם כן צעד נחוץ למי שמתמטיקת השינה שלו מאותגרת כמו שלי.  כבר סיכמנו שחשבון ובני משפחת גורפינקל לא ממש הולכים ביחד. אולי אשכנע את בני להחליף את שם משפחתו לזה של אשתי. היא הרי שמרה עליו. על השם, לא על הבן שלי. טוב, גם עליו כמובן.

לצערי הרב, השלמת שעות שינה ביום גם היא לא ממש אפשרית השבוע. אפילו לא ביום שלישי בו אני נשאר בבית ולא הולך לעבודה כדי להגיע בזמן לאיסוף מההסעה. זה באחת וחצי. עדיף לחכות בבית משמונה.

 בשאר הימים אני דווקא כן הולך לעבודה. אף אחד לא מושלם.

אבל היום, יום שלישי, הבן שלי בבית והוא מפריע לי לישון. הוא אמנם בסלון אבל מדי פעם הוא רוצה פומלה. וטחינה. ותה לואיזה-ורבנה. וסתם לבדוק שאני חי. ילד מתחשב. אז אני לא ישן.

במקום זה אני כותב. תפריטים. לארוחת הצהריים של הבן שלי. מכיוון שהחלטתי לפצוח במשטר צנע, אפילו לפני שדב יוסף (תבדקו בויקיפדיה מי זה) ציווה עלי לעשות ככה. מכיוון שכך, החלטתי לבשל לאיתמר מה שיש בבית ולא ללכת לסופר לקנות תפוחי אדמה. זה יפה שאני חוסך על תפוחי אדמה אחרי שהוצאתי אתמול 125 שקלים על ספרים. אבל קניתי שבעה במחיר הזה בחיסול של מחסני עם עובד ברחוב מאז"ה. אם הכתבה הזו מתפרסמת במהלך השבוע שנגמר ב20.1, אני ממליץ לכם לרוץ ולהצטייד. מה כבר יהיה לכם לעשות במקלט האטומי חוץ מלקרוא את הספר על הפרושים באיי גלפגוס.

 בדקתי מה יש במקרר ומצאתי חצי שקית פולנטה. מכיוון שאיתמר מעדיף פולנטה מטוגנת ולא דייסתית, העמדתי סיר מים כבר בשמונה בבוקר. בשביל חצי קילו פולנטה, בערך, הרתחתי שני ליטר מים, בערך, עם כפית מלח. בערך.

הפולנטה שלי היתה איטלקית אמיתית ולא אינסטנט. גם אינסטנט יוצא מצוין אם אין לכם סבלנות או פולנטה איטלקית או שתיהן.

 בשביל להכין פולנטה כזו צריך לערבב ללא הפסקה 40 דקות. מזל שיש לי את ספר הבישול האיטלקי הקלאסי של מרצ'לה חזן, כן-כן זה מהכתבה הקודמת על האוסובוקו. שם כתוב שיש טריק. מערבבים דקה, מכסים לעשר דקות וחוזר חלילה.

רגע, שנייה, אני מסביר מסודר.

שני ליטר מים רותחים עם כפית מלח על אש גבוהה. נותנים ערבוב חזק בכף עץ ואז שופכים פנימה לאט-לאט את הפולנטה בזרם דקיק ורציף. לא מפסיקים לערבב אפילו לשנייה. לשפוך ולערבב בו זמנית דורש סוג של קואורדינציה ותיאום עין-יד שלי למשל אין. מה שאומר שכל אחד יכול להכין פולנטה.

כשכל הפולטנה בפנים, או כשהדייסה כבר מאד סמיכה – גם אם לא כל הכמות נכנסה לסיר, מפסיקים לשפוך את הפולנטה. בפולנטה כמו בהרבה דברים טובים אחרים, ההוראה הנצחית של כל הסבתות בעולם – 'כמה שלוקח' – מתאימה במיוחד.

כשכל הפולנטה נכנסה לסיר, וכאמור לא כולה נכנס – נשארו לי איזה מאה גרם, אלוהים יודע מה אעשה איתם, אולי ציפוי לבצק פיצה. גם את זה כבר הסברתי לכם פעם אני חושב. ובכן, כשכל הכמות הנחוצה לדייסה סמיכה מאד נכנסה פנימה, נתתי עוד ערבוב קטן ונמרץ, כיסיתי והעברתי את הסיר ללהבה הכי קטנה שגם אותה הנמכתי.

כל עשר דקות ערבבתי דקה, כמו שכתוב בספר. אחרי כל ערבוב כיסיתי והמשכתי לבשל. בין לבין בכיתי.

ניסיתי להסביר לעצמי מה זה 'אוכל מנחם'. מה, הוא בא ונותן לך לבכות לא על הכתף? לפולנטה אין כתף. לטלה דווקא יש אבל לי היו בפריזר צלעות. כן, אני מקפיא. אל תגלו. כבר בערב הקודם זכרתי להפשיר אותן במסגרת תוכנית ההבראה הכלכלית הנ"ל.

צלעות טלה זה מאד חסכוני. במיוחד אם יש לך.

אחרי שגמרתי להכין את הפולנטה, שיטחתי אותה בתבנית אפיה והנחתי בצד לקירור בכדי שאוכל לפרוס אותה אחר כך בקלות ולטגן ריבועים קטנים בשמן זית כמו שאיתמר אוהב. ואז סיפרתי לו מה אני מכין.

'יש רוטב עגבניות?' הוא שאל.

'אני אכין'

'ופרמזן?'

הלכתי לסופר.

במקום לקנות תפוחי אדמה בארבע שקלים קניתי גבינת גרנה פדנה – פרמזן ל'עניים' – בארבעים שקלים. לא היה פרמזן.

 כדי שלא יחסר כלום השלמתי ל200 שקל.

 רק מצרכי יסוד.

 ארטישוקים, גבינת גרנה פדנה, חטיפי באונטי, כאלה מין. צנע.

גדול אני.

חזרתי הביתה, והתחלתי לכתוב. זה לקח כל כך הרבה זמן הפעם שכמעט שכחתי לרדת לאסוף את הקטנצ'יק מההסעה. כשהוא הגיע, לא באמת שכחתי זה סתם בשביל הסיפור, אני הרי היסטרי לגמרי ואף פעם לא שוכח, ובכן כשהוא הגיע ואחרי התחקיר הביטחוני הרגיל בדרך (איך היה היום? בסדר.יש שיעורים? קצת. במה? בחשבון.  אכלת? מה?)  חיממתי את מחבת הברזל הענקית וטיגנתי צלעות ופולנטה בשמן זית.

קצת לפני עוד הספקתי להכין רוטב עגבניות – קצת שמן זית במחבת הטפלון המתקלפת  שלי (מחר אני זורק. ראיתי כלבוטק) ארבע שיני שום פרוסות, כמה עלי בזילקום קצוצים והשום מתרכך קמעה קופסת עגבניות מקולפות מאיטליה (תאמינו או לא, היום קניתי כאלה מקומיות. אני מקווה שאיתמר לא ירגיש בהבדל. צנע.)

רתיחה, אש קטנה, 10 דקות וזה מוכן. לא לשכוח מלח ופלפל ועוד בזיליקום טרי קצוץ בסיום.

כמה ריבועי פולנטה מטוגנים, שליכטת רוטב מעל וקצת פרמזן מגוררת.  ליד הפולנטה אגיש לילד החולה שלי כמה צלעות טלה מטוגנות בזריזות לדרגת מדיום (בודקים עם האצבע שזה עדיין רך במחבת. עניין של דקה מכל צד אולי אפילו פחות) מתובלות במלח ופלפל בלבד. אולי כמה מחטי רוזמרין מהאדנית. אם הוא היה בן 15 כבר הייתי נותן לו גם כוס יין אדום. בינתיים שישתה ויטמנצ'יק לימון. אוכל נחמה. יופי של נחמה.

אהבתם? המליצו גם לחברים לקרוא

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredבשרחיליקכללימתכוניםשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (10)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת עזי:

    מנה אולטיטיבית !

  2. נרשמתי לפולנטה.
    אני לא יודע אם פספסתי משהו או שהידע שלי בפולנטה לא מספק – באיזה שלב הפולנטה הופכת מדייסה סמיכה למעויינים שבתמונה לפני הטיגון?

  3. מאת חיליק:

    עמרי, כשהדייסה מוכנה משטחים אותה בתבנית ומקררים היטב ואז חותכים למעויינים ומטגנים.

  4. מאת אדם:

    אתה נשמע נורא עצוב. הכל בסדר?

  5. מאת גיא:

    חיליק, אין לי מושג איך אתה עושה את זה אבל בממוצע מכל טור שני שלך אני בוכה.
    אם אי פעם חלילה תתגרש, אני רוצה להתחתן איתך ולו רק עבור הרגש שאתה מביא לנייר ולשולחן-

  6. מאת שי:

    חיליק, תודה.
    הפשטות, הרגש, העוצמה שבה אתה מספר את הדברים-תודה.
    מה גורם לנער בן 17 לשוב ולקרוא את מה שאתה כותב, ולבכות כמעט בכל פעם מחדש? אני מעריך אותך מאוד.
    אתה מרגש אותי בכל קריאה מחדש.

    פשוט תודה.

  7. מאת יהלי:

    אנא המלצתכם היכן קונים צלעות טלה באזור המרכז בבקשה?

  8. מאת שרה:

    המתכונים נראים נפלא ,למה אין אפשרות להדפיס אותם ?

השארת תגובה