מסופלקי ועד ראמן – שלש ארוחות בחמש שעות

מיומנו של גבר בעיר הגדולה.

16.1.2012

בדרך למקווה חשבתי על זה שיש שני סנדוויצ'ים שכבר מזמן התייאשתי שיהיו כאן. וגם מרק אחד שאני מוכן להרוג בשבילו.

הסנדוויץ' הראשון הוא ההוט פסטרמי הניו יורקי, מלך הסנדוויצ'ים העולמי. אישית אני מעדיף את הגרסה המזוקקת של סקונד אווניו דלי, אבל מסכים להתפשר בכל יום נתון גם על אחד מקרנגי דלי או מזייבאר.

לא מובן לי מה יש בפשטות הזו למעלה שהיא חייבת להשאר בגולה וכל כך קשה להביא אותה לישראל. אני דווקא כן מצליח בייבוא האישי שלי, ואין פעם שאני בניו יורק שאני לא מכניס למזוודה לפחות קילו פרוס וארוז בואקום של המעדן הזה.

כולה הוט פאקינג פסטרמי. מה כל כך קשה? אנחנו יהודים לא?

והנה עוד אחד,  Salt Beef Sandwich.

את זה, למרבית האירוניה, הגויים של סלפרידג'ס בלונדון גנבו מהיהודים ועשו עליו מליונים.

תראו איזו פשטות. נתח ברוסט, מלח, סוכר, פלפל אנגלי ועוד כמה תבלינים קצת סלפטר ובישול ארוך במים.

שימו לב גם לפשטות שבהגשה בתמונות למעלה ולמטה. שתי פרוסות דקות של לחם (רצוי שיפון) כי הוא לא הכוכב כאן והרבה הרבה בשר באמצע. למה לסבך סנדוויץ' מושלם? לא צריך לדחוף ירקות לכל דבר. לעיתים יותר מהדבר האמיתי עדיף.

ואנחנו משום מה מתעקשים להגיש במקומותנו הכלאה בין השניים. קורנד ביף מעושן.

זה בכל מקרה מה שהגישו לי אתמול במקווה. רצתי לשם אחרי שראיתי את התמונה שלו ברשימה של סנדוויצ'ים מנצחים שעכבר העיר פרסמו. מה זה רצתי? יום וחצי לא יכולתי להוציא את התמונה מהראש. ואני, הרי אתם יודעים, לא כל כך טוב בדחיית סיפוקים.

המקווה הוא מקום של קבועים. ישר שמתי לב לכך כשפתחתי את הדלת ותחבתי את ראשי פנימה לתוך חלל שנראה אפלולי גם בשתיים בצהרים. היה משהו בדרך בה הדיירים שישבו על הבר הרימו את ראשם מהמגש שהיה מונח לפני כל אחד מהם להביט בי לשניה וחזרו לטפל בסנדוויץ' שלהם, שהבהיר לי שלכל הדיירים כאן יש קילומטראז' עם הכריך ועם מי שמגיש להם אותו.

"אחד לקחת" ביקשתי מהאיש הטוב מאחורי הדלפק והתפללתי במשך כל הזמן שהוא חצה את הלחמניה המרוקאית שלו וכיסה אותה בשלושה רטבים שאת הנתח הוא ישלוף ממים ולא מעשן. לשוא. קורנד ביף מעושן הוא הסחורה הלוהטת במקווה. והיא לוהטת.

האיש הטוב גזר לי להערכתי כ 200 גרם מהבשר וניסה לשכנע אותי להוסיף ללחמניה חסה ושאר ירקות. עמדתי על שלי, בלי חסה אבל נכנעתי לפרוסת עגבניה. לא רציתי לצאת טראבל מייקר וסרבן כבר ביקור הראשון שלי במקום. שילמתי 36 שקלים.

את התמונה למטה צילמה סו-אלן שחיכתה לי במכונית אחרי שהבינה שאני לא מתכוון להגיע הביתה כדי להבין אם זה הדבר האמיתי. אז ככה. זה קרוב, אמנם לא הדבר האמיתי אבל סנדוויץ' ממש טעים ומושקע.

אני בטוח חוזר למקווה, ולו רק כדי לראיין את האיש שעשה לי את הסנדוויץ' כדי להבין למה אין הוט פסטרמי בארץ.

הסנדוויץ' אגב מגיע עם שלוש תוספות. הום פרייז חמודים בקוביות, כרוב כבוש/מבושל בבירה עם קבנוס וסלט ירקות. יש גם מלפפון חמוץ וביתי חביב שלא מזכיר במאומה את בן דודו הבומביל מלונדון או ניו יורק.

המקווה

מקווה ישראל 3

פתוח עד 18:00 ויש גם משלוחים

*

שעתיים אחרי זה הגיעה השעה ארבע. ומה עושה בשעה ארבע אחד שבת זוגו מבלה לה בארוחת צהרים ארוכה ומפנקת לנשים בלבד? הולך לחפש לעצמו ארוחת ארבע.

שוב, בעקבות מה שקראתי בעיתונים שמתי פעמי לנמל תל אביב. איתן טרבולס מאגאדיר, היה כתוב, פתח שם סופלקיה בשם ניקוס גאליס.

שם הוא מגיש מלבד שיפודי סופלקי מכל מיני סוגים, גם ג'ירוס, שזה מין סיח של שווארמה רק במאוזן.

רוצים את השורה התחתונה למעלה? קבלו אותה בתוספת תחזית: איתן אולי לא יודע את זה, אבל הוא פתח שם את הסניף הראשון של רשת ניקוס גאליס, כי מה שאכלתי היה היסטרי.

את כל מה שמוגש מקבלים במין פיתה/לאפה מיוחדת שמיובאת מיוון. הפיתה עוברת טיפול/חימום על הפלאנצ'ה שהופך אותה ליין של היאנג שתיכף ימלא אותה.

היאנג הראשון היה שיפוד האנטריקוט שעליו החלטתי למרוח טחינה ולימונים כבושים. יש גם חסה ובצל אבל אני, אתם בטח כבר מנחשים, לא אוהב לסבך דברים. וטוב שלא כי היין והיאנג הסתחררו לי בפה בצורה מושלמת עם חצי הסטלה שנלוותה אליהם.

היאנג השני היה מנת ג'ירוס קטנה (29 ש"ח) נתחים דקים של טלה שנשרו מהסיח אל הפלאנצ'ה, שם קיבלו טלטול אחרון לפני הרכבתם לתוך היין. כאן הלקוח צריך לקבל החלטה גורלית. צזיקי או טחינה. במילים אחרות יוגורט כמו שהדוקטור רשם או טחינה לאלו שאומרים בעעע כשרואים חלב על בשר אבל מתים מרעב.

נו בריינר. צזיקי וגם טפטוף נדיב של סלסה חריפה.

ביס מהג'ירוס. נשימה עמוקה. וואלה. עוד ביס. זה אמיתי. זה קורה. ביס מהאנטרקוט. איזה יופי של משחק. שלוק סטלה. שני זיתים. שלוק סטלה. ג'ירוס. אנטרקוט. ג'ירוס. ג'ירוס. סטלה. סטלה. שלמות. איתן. שיחקת אותה. זה טעים רצח.

ניקוס גאליס – סופלאקי בר

נמל תל אביב (מול אגאדיר)

*

זוכרים שסיפרתי לכם קודם שיש מרק שאני מוכן להרוג עבורו?

השעה שבע בערב. אני ויואל מתייצבים ב the bun לבחון את האחים אייל ושי קיצ'ס.

לפני כמה ימים האח אייל התרברב בפייסבוק שהוא התחיל להגיש ראמן אצלם בבר האסיאתי. אם לא הייתי טועם את מרק האודון האלילי של אייל לפני כמה שבועות הייתי פוטר אותו מן הסתם כעוד אחד שמתיימר למכור קערת מרק עוף עם אטריות כראמן. מי שלא גר בטוקיו או ראה את טמפופו לא יבין. לא חסרים מתחזי ראמן. גם לא בישראל אבל לא ננקוב בשמות.

לקחתי את יואל גם כי הוא מבין אמיתי בראמן וגם כפיצוי לכך שגררתי אותו אחרי בפעם האחרונה בטוקיו בשיא החמסין של אוגוסט בסימטאות שיבויה לראמניה האהובה עלי בעולם. זה היה לפני שש שנים ואני לא טעמתי ראמן אמיתי מאז. יואל דווקא אוכל לא מעט ראמן, כי הוא גר בניו יורק החרא. סתם סתם, לא חרא, הוא הבן שלי.

שניות לאחר ששתי קערות של ליטר הונחו לפנינו חבר המושבעים חזר עם פסק דין. זה לא רק ראמן חוקי, אלא ראמן שיכול להתחרות בכל מקום בטוקיו. הם שוב פעם עשו את זה הקיצ'סים האלו. דומו אריגטו גוזיימשטה.

"אתה גר בניו יורק" אייל שואל את יואל.

"כן"

"לך לאכול במומופוקו" הוא נותן טיפ לבן שלי.

"אני מכיר את מומופוקו, אכלתי שם" יואל מפתיע ומוסיף "כאן יותר טעים".

 the bun

הלל הזקן 18

תל אביב

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredאוכל רחובאוכלים בחוץדודי כליפאכללימסעדותתל אביב

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (13)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת נועם:

    אחרי שפירסמתם תמונה של השיפוד בבייגלה רצתי לבדוק…
    מה נגיד? מקום שווה ביותר!!! אכלנו סופלקי בלי לטוס ליוון ונהנינו.
    אף פעם לא הבנתי למה זה לא הצליח לחדור לארץ שיש בה שווארמה בכל פינה.

  2. מאת אבי בן שבת:

    תודה על ההמלצות

  3. אני מזיל ריר וכמעט אוכל את המסך של המחשב, לא סתם מרייר, ברמה כזאת שאני עוד שניה טובע!

    אני חייב להבין, המקווה הוא מקום שמגיש כריכים בסגנון ניו יורקי? היה לי הרושם שהם עושים סתם סנדוויצ'ים עם רצועות אנטריקוט וירקות מהפלנצ'ה, ולכן תמיד נמנעתי מללכת לשם.

    כריכי רוסטביף\ קונרביף \ הוט פסטרמי \ פולד מיט הם אחת האהבות הגדולות שלי.
    לצערי מלבד מקומות עלומי שם שנעלמים מצאתי רק מקום אחד שמספק את הסחורה, וזה רובן, שמציע כצפוי כריכי רובן.
    יש גם את הדלי באלנבי, אבל הם לא שמים מספיק בשר וזה פשוט חטא שלא יאמן.

    לגבי הג'יירוס, נראה תענוג ואני בהחלט אפנה איזה יום לביקור.

    תודה!

  4. מאת סמדי:

    יש חוק נגד הדברים אילו
    אנשים עובדים כאן

    תודהעל ההמלצה ינוסה בקרוב

  5. מאת מיכל:

    לגבי הסנדוויץ' הניו-יורקי – מה עם רובנס? יש בחיפה ולדעתי גם ברמת החייל. פשוט וטעים.

  6. היום אחרי העבודה סחבתי איתי את האישה לכיוון המקווה, מהר מהר לפני שיסגרו. היינו שם בשש וכמה דקות בתקווה שנראה משהו, וגם קראתי באינטרנט שהם בעצם פתוחים עד שמונה.

    האכזבה הייתה רבה, לא היה פתוח, לא ראו אפילו שלט מהבהב או משהו.

    הלכנו לאכול במקום זה בנקניק בוטיק בלווינסקי. היה סבבה אבל לא משהו לכתוב עליו לדודים בניו יורק.

  7. מאת דניאל:

    דודי
    אשמח אם תתייחס לרובן.
    2 הזכירו אותו וגם אני מאוהביו.
    יש טענות?

  8. אכן כרגע אנחנו סוגרים ב-18.00 בגלל מיעוט פציינטים בשעות האלה.
    לשאלה הקודמת את כל הבשרים אנו מכינים לבד כולל עישון הקורנביף.
    עושים גם משלוחים מעל 100 ש"ח בחינם

  9. מאת גור:

    הלכנו בעיקבות ההמלצה לBUN, ואני חייב להגיד כמה דברים.
    קודם כל, היה טעים. האם זה אותנטי? לא. האם זה יפני? ממש לא.
    האודון היה טעים מאוד ואני ממליץ עליו, אבל אני רוצה להעיר לגבי שני דברים. קודם כל, הלחמניות המאודות הופשרו במיקרוגל מולנו ויצאו מפוררות ולא נעימות. בנוסף, הלחמניות המקוריות (ניקומאן) מגיעות עם המילוי כבר בפנים והן טעימות טעימות. כאן חותכים אותן לשניים ומניחים את המילוי בפנים כך שמתקבל סנדוויץ נחמד בלחמניה מתפוררת.
    בנוסף, אני חייב להגיד משהו לגבי המנה הנקראת כאן "קריספי צ'יקן". מדובר בסטייק פרגית שמונח על הפלנצ'ה להמון זמן (חיכינו וחיכינו וחיכינו) כשלבסוף הוא מונח על מצע של פירה עם בזיליקום טרי ורוטב חריף כלשהו. אז קודם כל, אין טעם במנה לא מיוחדת שלוקחת יותר מדי זמן הכנה. ובנוסף, מה הקשר בין בזיליקום ואודון? בשביל שניצל ופירה לא צריך לבוא לכאן, אפשר לקחת כל עסקים צהריים בכל בית קפה פריפריאלי בישראל.

    וסתם הערה קטנונית….כדאי שהטבח במטבח הפתוח יביא לעבודה חגורה יותר טובה, כזאת שלא חושפת את האינסטלטור שלו. זה לא מאוד מעורר תיאבון.

    מקום נחמד עם מקום לשיפור. כמה שינויים וזה יהיה אחלה מקום.

    • מאת שי:

      היי, רק רציתי להגיב על ההערות הנ"ל
      קוראים לי שי ואני מה"באן". הלחמניות נעשות מדי יום והן ממש לא מופשרות למרות שאין בכך שום בעיה ומקומות רבים מפשירים את הלחמניות המאודות וזה כולל את מומופוקו בניו יורק…אנחנו מכניסים את הלחמניות למיקרוגל לחימום של מס' שניות ואת לאחר שבדקנו וגילינו שזה יוצא טוב יותר מאידוי שני שגורם ללחמניה להיות רטובה.
      בקשר לצ'יקן זה כמובן עניין של טעם, זה לא שניצל משום שמה שקריספי במנה זה העור בלבד ודרך אגב אין יותר פירה אלא אורז סושי קריספי עם קימצ'י
      בקשר לאינסטלטור אתה צודק לגמרי, אספנו כסף קנינו לו חגורה אך הוא לא איתנו יותר.
      תודה לך על הביקורת
      ודבר אחרון, אנחנו "מזנון אסיאתי עכשווי" אנחנו לא מתיימרים להגיש אוכל מסורתי אלא מה שנראה לנו טעים ויגרום לאחרים הנאה

      • מאת ליאור:

        שי…. לחמם במיקרו זה חובבני…. ישבתי אצלכם יומיים ברצף…. והטרטרים היו מעולים אבל הרמאן היה סתמי ויקר ולראות את הלחמניות במיקרו ביאסו לי תצורה….

    • מאת אפרת:

      מצטרפת!
      ממש לא טעים, שירות לא נעים,
      ומחיר שלא מצדיק את המנה.

השארת תגובה