ממלכת השוקולד של אלי טראב

השבוע דיברתי עם סוכן נסיעות והתעניינתי בטיסה שהוא לא הציע לי, שתחילתה בשדה התעופה של ירדן והמשכה בדוחה שבקטר. מדינות אקזוטיות לכל הדעות המציבות בפני התייר הישראלי אתגר הישרדותי וניסיונות נואשים לגרד מארסנל המילים שהוא מכיר בערבית משהו תקשורתי מעט יותר מ"חומוס". ולא סתם נזקקתי פה למילה "ארסנל", משום שבשיחה עם הסוכן, שנדמה לי שאבא שלי שלח אותו, הוא העלה את האפשרות הסבירה ביותר ושאל: "ומה אם בדיוק ביום שתעברי שם ירצחו את המלך?"

"מצוין!" עניתי לו "בדיוק השבוע קבעתי תור לכתר". מומחנו לענייני המזרח התיכון התעלם וכדי להכניס אותי לפאניקה מוחלטת אף הוסיף: "ואת יודעת למי הם הולכים ראשונים". מכיוון שאני שונאת להודות שאני לא יודעת משהו, שתקתי. לו רק היה יודע שמזלי אף פעם לא איתרע לי, לא באירועים מסוג זה. אני מאלה שצריכים להגיד תודה על בריאות, משפחה, קורת גג וכל שאר הדברים המשעממים.

כשהייתי ילדה, אני ואח שלי אכלנו עשרות מעדני דני במשך כמה חודשים כדי לאסוף מכסים ולשלוח אותם במעטפות מבוילות לתנובה. אכלנו בבוקר, בצהרים, בערב ובלילה מתחת לשמיכה. להורים לא היה כסף לבגדים חדשים ואנחנו עם הדני. אח שלי כבר שקל לשנות את השם שלו לדני ולאחותנו הקטנה שבדיוק נולדה קראו דניאל, אבל בכרטיס כניסה ללונה גל לא זכינו. אחרי שכבר התעטשנו דני וההורים שלי הופיעו מול פקיד הבנק כשרק האריזות הריקות לגופם, התייאשנו מהמבצע.

אחר כך למדתי את השיעור שלי במזל ושיניתי כיוון לתשבצים נושאי פרסים בעיתון. אפילו זכיתי בחולצה של דשא מוכן כפר רופין. אח שלי פנה ללמוד מתמטיקה בטכניון וככה בערך חיינו נראים עד היום. מדבר אחד אף פעם לא התייאשנו, הוא אכל באדיקות את טעם הווניל ואני את השוקולד.

תמיד ואך ורק – שוקולד. בימים ההם, מתאימה את עצמה למילה האחרונה בעולם ספרי הכנת העוגות, הייתה אמא שלי אוחזת בכוח רב בגוש חום ומגרדת ממנו בפומפייה סלילים דקים מעל עוגת קרם לבנה. לגוש ההוא קראו שוקולד דפנה. 200 גרם עבים של בלטות נוקשות. העטיפה הכחולה סימנה שמדובר בשוקולד חלב ואילו האדומה סימנה מריר. עד היום אינני יודעת אם היה בטבלאות ההן חמאת קקאו אבל זוכרת היטב את השיניים שלי שעמדו בסכנת קריסה ואת אימוני הקראטה שהצטרפתי אליהם כדי להצליח לשבור לי חתיכה. מדי פעם נכמרו רחמיו של אבא שלי על בתו התאבה והוא היה סר לנגרייה שלו ומנסר לי שורה. ותמיד מריר. וכך זה נמשך.

עם השנים השתכללתי כמובן בתאוות, והתמסרתי לאהבת המריר כאילו היא מגדירה אותי. כמוה התחדדו תיעוב השוקולד הלבן וזלזול בכל מי שאוהב אותו. גם השוקולדים של עלית, שהיו פעם האפשרות היחידה, הלכו ונזנחו מאחור כשהכרתי את לינדט. האהבה הזו, כמו אצל כל מי שמאוהב, לוקה לפעמים באובססיות, ברצונות עזים שלא באים לסיפוק ואפילו בשנאה מרוב אהבת יתר.

לפני כמה ימים נתקלתי במרחבי פייסבוק באדם שלא אחשוף את שמו, שהציג את עצמו כמדיום ומתקשר ואף חתם בשמו המלא ובמקצועו בעולם הזה על כל פוסט שהעלה. בדיוק לאדם כזה אני זקוקה בחיי, חשבתי. כי עוד לפני שאדע שבא לי הוא כבר יחזור מסופר באבא עם פיתה מרובעת מרוחה בשכבה עבה של שוקולד השחר. כבר דמיינתי את הזוגיות המופלאה שלנו ואיך הוא רץ ממוקד שוקולד אחד לשני בעיר מבלי שאוציא מילה. מהר מאוד גם הגעתי אל הגירושין אחרי שביום גשם סוער אחד הוא הסתכל עלי ואמר "היית מתה, תתאפקי יא שמנה" ואחרי כמה דקות הבנתי שממש בא לי לינדט מריר תפוזים מהפיצוצייה ושהקשר הזה לא ישרוד. בינתיים אני אמשיך לשלוח את הג'וקים שלי, אני משלמת להם על הסיגריות, שלא תחשבו שיש כאן ניצול.

עם הפיצוציות ומפעלי השוקולד הזרים עוד יכולתי למשול ברוחי (המשפט הזה היה שקר, אבל אל תגלו לי), אבל תארו לעצמכם שאבן גבירול שלידו אני גרה הפך לנציגות של בלגיה וחנויות שוקולד צצו בו כפרלינים אחרי הקקאו. זה רק קצה האסון, כי רובן לא לטעמי. הסיוט הגדול החל כשאלי טראב פתח את השוקולטרי שלו מרחק ת"ק פסיעות מביתי.

בעליהן של חנויות השוקולד האוספות מיני תרגימא מכל העולם הם כמו אספני אמנות שטעמם אקלקטי ומשובח. לעומתם, טראב הוא אמן טוטאלי. הוא חוקר ורוקח ומשנה מינונים ומקדיח תבשילים עד שיוצא הטעם המדויק שאליו התכוון. גלידת טופי קראנץ' של בן & ג'ריס, שם עבד בנערותו כמוכר, היא שהדליקה אצלו את יצר השחזור והובילה אותו אל העיסוק בשוקולד.

כיום בחנות שלו הוא מוכר אבנים קטנות של אינגליש טופי, ממתק נהדר העשוי מנוגט קרמל עם חמאה ושקד קלוי מבפנים ומצופה בשכבות של שוקולד ואבקת קקאו. חוץ מהן, בעזרתו האדיבה של שוקולד ולרונה ובהקפדה על חומרי גלם משובחים, הוא ממציא ומתנסה כל הזמן ומייצר את השוקולד בחנות. אפשר ממש לראות את התהוות הפלא, להריח, להתמכר ולא לרצות לצאת לעולם. פרלינים במילוי קפה הל ותפוז, דבש, מלח, שקדים ואמרטו, מרציפן, פטל אדום, וויסקי וקרם סיגליות, הכול פרי פיתוחיו. גם דפי שוקולד שלו יכולתי הייתי כותבת עליהם את כל הטורים ומגישה לכם לטעום. ולב ענקי משוקולד חלב שמזכיר לי תמיד את הקופסה ההיא שהביא לי אהוב אחד ליום ההולדת כדי שיהיה לי מתוק לימים רבים ואני, כרגיל, לא יכולתי להתאפק.

אלי טראב, אבן גבירול 60 , תל אביב, 03-6958612

*וחנות שוקולד משובחת, מתנה ממני, יש גם באלנבי פינת שדרות רוטשילד בתל אביב. לא רחוק ממנה יש את לוטוס ספרים ואין עונג גדול משוקולד מרציפן ופירות ביד אחת וספר טוב וזול בשנייה, היזהרו.

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: Featuredגוניכללימתוקים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (8)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת חיליק:

    איזה יופי גוני. ואת אלי טראב כידוע יש להוציא אל מחוץ לחוק ויפה שעה אחת קודם. שהרי כידוע לא באנו ליהנות

  2. מאת אבי בן שבת:

    אלי טראב ואיקה – השוקולד הכי טוב בת"א ובארץ!!!
    לדעתי הם לא מקבלים מספיק חשיפה כי אין להם יח"צ כמו שצריך
    אבל הם הגדולים מכולם.

  3. מאת נועם:

    שוקולד דפנה, מי היה מאמין שעוד קיים למישהו בזיכרון?!!

  4. מאת נעמה פלד:

    הוא פושע האלי הזה. בהזדמנות ראשונה אניח לו ליד דלת החנות את כל הג'ינסים שלא עולים עליי יותר.

  5. מאת מיכל:

    פרוסת חלה,
    שכבה עבה של חמאה,
    ושוקולד מריר מגורד מלמעלה.
    אם היה לי שוקולד מריר עם קליפות תפוז של אלי טראב,
    שתי השורות הראשונות היו מתבטלות
    והפומפיה היתה מיותרת. ככה, בביסים וזהו.

    תגידי, בנפאל יש שוקולד?

    תודה על המתיקות.

  6. מאת גוני:

    תודה מיכל וחיליק. בנפאל יש שוקולד מחלב יאק. כשהייתי שם לראשונה לפני 12 שנים, הנפאלים העפילו אלפי מטרים במעלה הרי האנפורנה כשלרגליהם כפכפי אצבע ועל ראשיהם ארגזי מארס וקולה לתיירים בעלי הבשר והממון.

    נעמה – הוא באמת נהדר :).

  7. מאת מיכל:

    וואו,איזה מזל שאין שוקולד בבית ושבמונחים תלאביבים אני לא גרה קרוב לאלי טראוב..אכן חורף קשה.אבל שוקולד משמח ,גם אם זה לקרוא עליו
    אז תודה:)

השארת תגובה