אבו חסן, מחזיר אהבות

זה היה בוקר לא טוב. יש הרבה כאלה בזמן האחרון. סיבותיו של הבוקר הזה היו אמנם הגיוניות יותר, אבל זה כמובן לא הקל על הכאב.

בדרך חזרה הביתה תהיתי האם 'משולש' יכהה את העצב. לא הייתי רעב ובטח שלא היה לי חשק. אבל עצרתי ונכנסתי. התיישבתי והבטתי סביבי. החדר הקטן היה מלא בעוד כמה מכורים כמוני. בשולחן לידי ישבו שלושה מכונאי רכב, אולי הם היו בכלל סוכני מכירות. לך תבין.

'מה שלומך? ' שאל אותי המלצר הוותיק ואני תהיתי האם הוא באמת כבר מכיר אותי אחרי 40 שנים רצופות של משולשים ומסבחות, או שברוח הימים האלה הוא שואל אותי מה שלומי למרות שזה ממש לא מעניין אותו. אף אחד לא מתעניין בשלומך באבו חסן. לאף אחד אין ממש זמן בשביל זה. תאכל ותלך. בדיוק בגלל זה אני בא לכאן כל כך הרבה שנים. לאכול וללכת. ועל הדרך אולי גם ישתפר שלומי.

וגם הבוקר קרה הנס. כי שלומי היה רע. באמת רע. רע מהסוג שבו איש לא היה רוצה שתענה לו על השאלה האוטומטית, מה שלומך. כל כך רע שחשבתי שהקסם לא יעבוד הפעם. שאפילו החומוס של אבו חסן לא יצליח לשמח אותי, לעודד אותי קצת.

אבל כנראה שאין דבר כזה.

אם זה היה קורה, זה היה סוג של פלא, ולא להפך. לא חלפה דקה וצלחת הפיתות הגיעה ולצידה צלחת רבעי הבצל ופלחי הפלפל הירוק החריף.

'מה בשבילך? ' שאל המלצר הוותיק.

'משולש', עניתי, פוסח על הסעיפים ומזמין את המנה המתוחכמת שמשלבת גם חומוס פול וגם מסבחה ובאורח פלא מצליחה לשלב בין שתי יצירות המופת האלו. הן מונחות האחת ליד השנייה ומשתלבות להפליא. ביס מכאן וביס משם ואתה שוב בן אדם. ולו רק לכמה דקות.

סיפרתי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים עד שאיני בטוח כלל שהוא באמת נכון. זה לא משנה. למיטב זיכרוני הביא אותי לכאן בפעם הראשונה אפרים. אפרים הבן של אורי זוהר. אפרים שהיום קוראים לו אפרים-פישל והוא כבר סבא למרות שאנחנו בני אותו גיל.

אפרים ומשפחתו היו כנראה היהודים היחידים, או כמעט היחידים, שגרו בשכונה שהפכה לימים לאחד מסמלי אצולת הממון הישראלית, זו היושבת מעל נמל יפו ברחובות הצדף, השחף והדולפין ובה מתגוררים לצד כמה מתושביה המקוריים של השכונה, כמה מהשמות הגדולים של הכסף הישראלי. אלה בארמונות פאר מאחורי חומות ומצלמות אבטחה ואלה בבתיהם המטים ליפול, מחכים לרגע שבו יקבלו מחיר טוב מעוד כריש כסף או מתעקשים בכל זאת לסרב.

אני רק מנחש כמובן. איני עוסק בנדל"ן להוציא דירתי הקטנה שגם בה איני מטפל כראוי.

אפרים הביא אותי לכאן בגיל שש בערך. אחרי שנכנסתי פנימה בחשש נרגעתי, נדמה לי. לימים התאהבתי. אני כמובן לא היחיד. סיפורו של אבו חסן והחומוסייה שלו חקוק הרי בדברי הימים של החומוס המקומי, האוכל המקומי. של המקום בכלל. מה אוכל להוסיף אני שלא אמרו כבר דודו גבע זצ"ל ורבים אחריו ולפניו.

אולי רק לספר עוד שני סיפורים אישיים קטנים על המקום שהוא בשבילי, יחד עם הבר של מתי, בית מקדש אמיתי.

שני סיפורים על איך לפעמים רוצה גם שבלול כמוני, שיכירו אותו, שיגידו לו שלום.

לפני כמה שנים ביליתי פעם בשבוע עם בני הבכור במכון להתפתחות הילד ביפו. יופי של מקום למי שנדמה לו בטעות שהילד שלו כבר לא יהיה ליונל מסי או פבלו פיקסו. הוא אכן לא יהיה אבל לפחות ידע איך לבעוט בכדור ואיך לצייר עיגול. והבן שלי, שהגננת שלו אמרה עליו שלא יצליח לצייר עיגול או לכתוב את אותיות האלף בית כראוי בכיתה א', מצייר היום בגיל 11 ציורי ציפורים שגורמים גם לציירי ציפורים מבוגרים ומקצועיים לשמוט את לסתם בתדהמה.

אחרי שהיינו יוצאים מהמכון היינו חוצים את שדרות ירושלים ונכנסים לסניף הגדול וה'חדש'. בינתיים כבר יש עוד אחד, מעבר לכביש. אבו חסן הוא המקום היחיד שאני מכיר ממוכיח שהתרשתות יכולה לפעמים להצליח- ברחוב שבטי ישראל. אני הזמנתי כרגיל, מסבחה או משולש ולאיתמר הייתי מזמין חצי מנת חומוס 'סאדה' – בלי כלום. רמזי, המלצר הוותיק שאת פניו הכרתי מימים ימימה, ואת שמו כמובן לא, היה מביט בהשתאות בזאטוט שבקושי הגיע לשולחן אבל ניסה בכל כוחו לחבב את מה שכבר אז קלט בחושיו החדים, חשוב כל כך לאביו.

יום אחד ניגש אלינו כרגיל עם הצלחות ופתאום פתח את פיו ושאל: "מה שלומכם? להביא לילד קשית?"

מאז, בכל פעם שהגענו היה מנסה רמזי בכל כוחו לגרום לאיתמר לחייך. לא משימה קלה. נדמה לי שבסוף זה אפילו הצליח. כשהייתי מגיע בגפי, היה שואל איפה הילד.

וכך, אחרי יותר מ30 שנות אכילה באבו חסן, זכיתי ליחס אישי. לא שרציתי בו, אבל איכשהו זה שימח אותי. רק ה'מה שלומך' של אדון מתיתיהו לנדשטיין, הלא הוא מתי המקלל, הצליח גם הוא לשמח אותי כך למרות שגם בו מעולם לא רציתי. או לא ידעתי שאני רוצה. אבו חסן ומתי הם שני המקומות שאני הכי אוהב בעולם חוץ מהמיטה שלי. דווקא בגלל שאני אוויר שם. רוב הזמן.

כמה שנים אחר כך הוצאתי בהוצאת מפה את מדריך האוכל 'מסע קולינרי'.

ביום שבו הודפס הספר לקחתי כמה עותקים בכדי לחלק לאנשים חשובים. אשתי וילדי, הוריי, ד"ר ברק רופא הילדים שלנו (יש אנשים שיודעים מי חשוב בחיים. בהקשר הזה, אני אחד מהם). ד"ר ברק היה הראשון שקיבל עותק והוא אפילו ברך אותי בנשיקה וחיבוק (היה שווה להוציא ספר). בדרך הביתה עצרתי בסדנאות האמנות של מוזיאון תל אביב ברחוב דובנוב בכדי לאסוף את איתמר בכורי מחוג הציור שלו, כן-כן, אותו חוג שאיש לא היה נותן לו סיכוי להתקבל אליו כמה שנים קודם לכן.

בלובי ישב אדם רזה וקרא עיתון. הבטתי בו בסקרנות. ראיתי את האיש הזה גם בשבועות הקודמים והוא נראה לי מוכר להפליא אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר מהיכן.

פתאום נפל לי האסימון. זה חסן. הבן של עלי קראוון הלא הוא אבו חסן.

ניגשתי אליו בהיסוס והצגתי את עצמי ואז כששאלתי אותו אם זה אכן הוא והוא אישר שאכן כן, הוצאתי מתיקי את אחד משני העותקים שנותרו לי בו ונתתי לו. פתחתי את הספר בעמוד שבו הוזכרה החומוסייה המשפחתית שלו והראיתי לו את תמונתי יושב ואוכל מתחת לציור הגדול של אביו המנוח. זה היה המקום היחיד בספר בו הופיע צילום שלי. זה קרה במקרה, קצת מחוסר ברירה, ואני הסכמתי, בתחילה בלית ברירה ולימים מתוך תחושת גאווה גדולה.

חסן התרגש מאד. כך נדמה היה לי.

איך זה שאני לא מכיר אותך? שאל חסן.

למה שתכיר אותי, תהיתי. אני בא, אוכל, משלם והולך.

כמה זמן? תהה.

ארבעים שנה, עניתי.

בפעם הבאה תיכנס למטבח, אני תמיד שם, ותגיד שלום, חייך האיש העדין.

חלפו כבר כמעט שלוש שנים. לא נכנסתי למטבח. גם את רמזי לא יצא לי לפגוש בזמן האחרון. אני בא, אוכל והולך. כמו שאני אוהב. עד המלצר הזה ששאל מה שלומי.

שלומי חרא. אבל אני שורד. גם בזכותכם, אנשי אבו חסן והחומוס הנהדר שלכם. אז תודה.

לפני כמה ימים קראתי כאן באתר שחליל מרמלה מת. בשנים האחרונות איבד עולם האוכל הישראלי גם את עלי קראוון, הלא הוא אבו חסן, ואת אחמד זועבי, מייסדה של חומוסיית א-שייח הנהדרת בנצרת. אני מקדיש את הרשימה הזו באהבה גדולה לזכרם.

קטגוריות:: Featuredאוכל רחובאוכלים בחוץחומוס עלחיליקכללימקומות שאהבנועודף מחמישים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (12)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שירקי:

    מסתבר שבמצב הרוח הנכון, גם חומוס יכול להביא אותך לבכי.

  2. מאת תחיה שירן:

    חיליק, נהנית לקרוא אותך. מאחלת לך בריאות שלמהולב שמח.

    • מאת חיליק:

      אני כידוע (בעיקר לי זה ידוע..) לא אוהב להגיב. אלא שהכתבות האחרונות שלי גוררות שלל איחולי בריאות ולכן אני נאלץ בעל כורחי להגיב בקצרה. תוד, אני בריא ( לפחות ככל הידוע לי….)
      חיליק

      • מאת יעל:

        חיליק, אתה חייב לטעום את החומוס של "פטרה הלבנונית" בנס-ציונה. אנחנו מאד אוהבים את החומוס של חליל ומתגוררים באמצע (רחובות – בין רמלה לנ"צ) ויכולים לומר שהחומוס של פטרה מ ד ה י ם.

  3. מאת Rivit:

    מתה על הכתיבה של חיליק, נראה לי שארכוש את ספרו

  4. מאת גוני:

    "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כד), ואם זה מה שחומוס עושה, דיינו.

  5. מאת ניב גורן:

    חומוס לא נוסע. אני כבר מזמן לא אוכל חומוס באף 'סניף'. אבו חסן רק בעלי קרוון המקורי, אבו אדהם רק בכפר יסיף, סעיד רק בעכו, אכרם בשום מקום. חליל? אני נוצר את הטעם. כתוב יפה חיליק, עוררת בי געגוע.

  6. מאת גיל:

    נהניתי במיוחד מהמסע בזמן

  7. מאת אבי פלדשטיין:

    יקירי, אני עומד מול המחשב ומצדיע לכתבה. אחת הסיבות שאני לא אוהב לקרוא, זה כי אני לומד מי מת. זה עושה חור בבטן. אבל אז צריך חומוס :), ואני לא יודע איך חליל בלי חליל, אבל באזור הזה הלבנונית שהייתה בברנר ועברה לנס ציונה, עושה חומוס מופתי.

  8. מילים משובחות לא פחות מהחומוס של אבו חסן.

    אכן נדמה כאיל ענקי החומוס נעלמים, ואלו שמנסים לקיים את המורשת שלהם (או לפחות את הזכיינות) לא תמיד מצליחים.
    אבל אלו החיים, לא? רצופי שינויים, ולא כולם טובים, וגם אלה שטובים לא תמיד מתחרזים עם הזכרון או הנוסטלגיה.

  9. מאת עינב:

    הביקורת שלנו היא המסעדה של אבו חסן החדשה שנפתחה בכפר סבא ברחוב עתיר ידע (סניף של טירה והרצליה). בניגוד לשתי הסניפים האחרים של המסעדה, יצאנו לחגוג באבו חסן שבכפר סבא' והאכזבה היתה עצומה. בתור משפחה חובבת מסעדות מזרחיות, אני חייבת שלציין כי זו הפעם הראשונה בחיינו שיצאנו ממסעדה פשוט
    ר ע ב י ם!! המנות היו ממש ממש יקרות, היחס היה מאוד רק ומנוקר, הסכו"מ פשוט ולא נעים (מהסוג שקונים בחנויות "הכל בשקל"), והמחיר על תוספת סלטים למנה- כפול מבכל מסעדה מזרחית אחרת. אין כל התחשבות במחיר הסלטים אם אתה מזמין או לא מזמין מנת עיקרית. בכל מקרה תשלם מחיר מלא עבור הסלטים לכל סועד. יחד עם זאת, אתם משלמים מחיר עבור מנה שכוללת שני שיפודים, ומקבלים צלחת
    ר י ק ה עם שני עלי פטרוזיליה לעיטור, ומעליהן שני שיפודים! ללא שום תוספות מעבר. פשוט צלחת עלובה ומעליבה! היחס היה מזלזל, ומאוד לא נעים. זו הפעם הראשונה, כאמור, שאנחנו יוצאים ממסעדה מזרחית, בכל הארץ, רם רעבים וגם מאוד מאוד מאוכזבים. חשוב לציין, שעליך להגיע עם מזומנים למסעדה, שכן, כרטיסי האשראי לא עוברים אצלם. הם שולחים אותך לנסוע להוציא כסף, ומשאירים את השותפים לארוחה ערבים עבור התשלום עד שתחזור עם הכסף. לא יאומן!! עצוב ומאכזב. מאוד לא מומלץ.

    • מאת שחר:

      אין קשר בין האבו חסנים.
      חסו הוא שם נפוץ ולכן גם אבו-חסן הוא שם נפוץ.

      לאהו-חסן שלנו יש רק סניפים ביפו (1 ברחוב הדולפין ו 2 לייד יהודה הימית , צמודים זה לזה)

השארת תגובה